צפיית גברים בפורנוגרפיה הפכה זה מכבר לתופעה שגרתית, נפוצה ואולי אף נפיצה. מדובר בהרגל המלווה נערים וגברים רבים מתחילת גיל […]
מבוא
הפורנוגרפיה היא מרחב של רפלקסיביות וביקורת, משחקיות ועונג, גועל ותשוקה
(Feona Attwood, Porn.Com, 2010, pp. 241-242).
היסטוריה של הפורנוגרפיה
דימויים של מיניות נוכחים משחר ההיסטוריה האנושית בכל התרבויות ובכל קצוות עולם – החל מציורי מערות בני עשרות אלפי שנים, דרך תבליטים בני אלפי שנים ממסופוטמיה, תדפיסים יפניים מסורתיים, תחריטים על מקדשים הינדיים, אמנות אירופית מימי הביניים ופסלים סיניים בני מאות שנים, ועד איורים, ציורים, צילומים, תוצרי דפוס מוקדמים ועוד (Barss, 2010). דימויים אלה לא היו מובחנים ומופרדים מתמות ייצוג אחרות, כפי שנהוג כיום (Hardy, 2007); הם לא נחשבו כקטגוריה בפני עצמם, אלא היו חלק מדימוי שלם שנועד לתמוך במסר (Hunt, 1996). הקטגוריות המופרדות של פורנוגרפיה וארוטיקה הן תולדה של הבניה מודרנית, אבל הפורנוגרפיה התקיימה עוד טרם הפכה לתחום דעת נפרד, לקטגוריה תרבותית מובחנת (פוקו, 2008).[1]
עליית כוחן של הנצרות והכנסייה גרמה לירידה דרסטית בהצגת ציורים ופסלים של עירום במערב. במשך מאות שנים, העירום היחיד כמעט שהותר היה למעשה זה שהופיע באמנות דתית, בתיאורי אדם וחוה וקדושים אחרים, וגם אלה “נעטפו” לעיתים קרובות בדיסקרטיות. עירום באמנות שימש אז כמסמן של בושה, או, כמו במקרה של ציורי השטן בגיהינום, כהומור. צנזורה זו הייתה ממוקמת בפער גדול מהתצוגה הפתוחה והתכופה של גופות עירומים ומושלמים שהוצגו ביוון העתיקה להנאת הצופים (Graves, 2003).
לקראת אמצע המאה ה־19 חלו שלושה שינויים משמעותיים: החפיפה בין התכנים הפורנוגרפיים והתחום הפוליטי החלה להתפורר, יוצרי פורנוגרפיה החלו להתמקד יותר במוצרי צריכה, ומדינות שונות במערב החלו לעסוק בניטור מוסרי של נתיניהן (Sigel, 2005). כך, במהלך המאה הפכה הפורנוגרפיה למוצר צריכה פופולרי (Hardy, 2007), מגמה שהתגברה עם המצאתו של הקולנוע (בשנות ה־90 של המאה ה־19) ותחילת הייצור של סרטים פורנוגרפיים. יוצרי הקולנוע הצרפתים היו מחלוצי הקולנוע הפורנוגרפי, ועמיתיהם הגרמנים והאיטלקים מיהרו ללכת בעקבותיהם ויצרו סרטים אילמים שהסירו מחסומי שפה והפכו לבין־לאומיים (Sigel, 2005).
לאחר מלחמת העולם הראשונה העיסוק בגוף העירום התפתח כתגובה למלחמה, לדיכוי ולבעיות החברה המודרנית האורבנית. אמנים, אינטלקטואלים ואידיאולוגים ראו בגוף העירום סמל מרכזי למצב האנושי והשתמשו בו בכדי ליצור ייצוגים של הידרדרות חברתית או עליונות תרבותית. בשנות ה־30 של המאה ה־20 ראו משטרים פשיסטיים בתגובות הליברליות לפורנוגרפיה עדות להרסנות הנובעת מעודף ליברליות, ועם זאת לא יכלו להתעלם מכוחה (ibid).
דווקא השנים שלאחר מלחמת העולם השנייה, אשר בתודעה הכללית התאפיינו בשמרנות מופרזת, היו השנים שבהן החלה הפורנוגרפיה לחלחל לתרבות המיינסטרים האמריקאית (Sarracino and Scott, 2008). השפעות אלו חלחלו גם לאירופה, כחלק מהמגמה הכללית של התפשטות התרבות האמריקאית, והביאו עימן מגזינים כדוגמת פלייבוי ואת תעשיית הסרטים האמריקאיים (Sigel, 2005). ב־1957 פסק בית המשפט העליון האמריקאי שבהתאם לתיקון הראשון לחוקה, כחלק מחופש הביטוי יש לצמצם את המגבלות על הפורנוגרפיה (Coopersmith, 2000). בעקבות זאת, בעשורים שלאחר מכן חלה עלייה בתפוצה של תכנים בעלי אוריינטציה מינית בכל סוגי המדיה. המגמה הליברלית הגיעה לשיאה בדוח של “ועדת הנשיא למגונה ולפורנוגרפיה” שפורסם בארה”ב ב־1970 וכלל סדרה מרכזית של מחקרים אמפיריים. מסקנתו הייתה שהאפקט החברתי של פורנוגרפיה אינו מסוכן או מזיק (Hardy, 2007).
ההשפעה הגדולה ביותר על תפוצת הפורנוגרפיה הייתה המצאת האינטרנט בשנות ה־90 של המאה ה־20; האינטרנט הפך את הפצת הפורנוגרפיה לקלה יותר והוביל גם לירידת מחירים שמוטטה את המגבלות הכלכליות (Sigel, 2005; Dines, 2017). כיום, הצפייה במרבית האתרים הפורנוגרפיים אינה כרוכה בתשלום, וכך הנגישות והזמינות של הפורנוגרפיה עולות והצפייה בה הופכת לפופולרית בחברה המערבית המודרנית (Cooper, 1998). מחשבים, טלפונים ניידים ומכשירים אחרים בעלי גישה לאינטרנט מאפשרים לצעירים ולמבוגרים לצפות, לצרוך, להפיץ (ואף לייצר) בקלות תכנים בעלי אופי מיני (Owens et al., 2012). במחקר שנערך בישראל ב־2015 (הברון והברון, 2017) דיווחו 71% מכלל הבנים בגילאי 18-19 (ו־13% מהבנות בגילאים אלו) שהם צופים בפורנוגרפיה כל יום או פעמים מספר בשבוע.
נורמטיבי אך לא לגיטימי
צפייה בפורנוגרפיה, בעיקר צפייה של גברים, הפכה זה מכבר לפרקטיקה נורמטיבית, חוצת גבולות ומגזרים. כמעט כל הגברים, ובכללם מתבגרים, החיים בחברות חילוניות ומודרניות, צופים בפורנוגרפיה כדבר שבשגרה, לפחות בתקופות מסוימות בחייהם. פיונה אטווד (Atwood, 2010), החוקרת פורנוגרפיה מהיבטים שונים, מכנה את התכנים המקובלים במדיה הפורנוגרפית ואת העובדה שהצפייה בה כה נפוצה בשם “”PornoNormativity (ibid, p. 237). בשל העובדה שמדובר בתופעה שכיחה ביותר, אטווד טוענת שיש לחקור אותה כתופעה חברתית ותרבותית מודרנית.
עבור רבים הצפייה בפורנוגרפיה הופכת הרגל ומלווה את האוננות החל מראשיתה, בתחילת גיל ההתבגרות, ולמשך שנים ארוכות. מדובר בהתנסויות רבות מספור, שגרתיות, מתמשכות ומצטברות, שהופכות למרכיב חשוב בחייהם של גברים רבים (Putnam, 2001; Garlick, 2012).
הרולד לייטנברג וכריס הנינג (Leitenberg and Henning, 1995, p. 491) טוענים לקשר בין העובדה שגברים צופים בפורנוגרפיה יותר מנשים לבין ההתאמה המתקיימת בין תוכן הפנטזיות המיניות השכיחות של גברים (אקטיביות, דומיננטיות, ריבוי משתתפים ופעילות מינית ברורה ומוחשית) לתכנים הפורנוגרפיים השכיחים. על פי מחקרן של הברון והברון (2017) 43% מהבנים העידו שנחשפו לראשונה לפורנוגרפיה בגיל 10-12, ו־43% העידו שנחשפו לצפייה הפורנוגרפיה בגילאי 13-15. עיון במחקרים קודמים שנעשו בישראל (למיש, ריב”ק ואלוני, 2009; מור, 2012) מלמד על עלייה עקבית ומשמעותית במספר הצופים בפורנוגרפיה, בישראל כמו בעולם, ועל פער עקבי בין הרגלי הצפייה של גברים להרגלי הצפייה של נשים.
הממצאים המתייחסים לצפיית גברים נשואים בפורנוגרפיה לעומת צפיית רווקים משתנים מעט לאורך השנים: אל קופר ועמיתיו (Cooper et al., 2000) מדווחים כי 43% מצופי הפורנוגרפיה במחקרם היו נשואים; ג’ולי אולברייט (Albright, 2008) מצאה ששכיחות הצפייה בפורנוגרפיה של גברים נשואים פחותה ב־20% ביחס לצפיית רווקים; דן בראון וג’נינגס בריאנט (Brown and Bryant, 2012) מדווחים כי 85% מהרווקים לעומת 71% מהנשואים צופים בפורנוגרפיה; ולעומתם טרה אמרס־סומר ועמיתותיה (Emmers-Sommer et al., 2013) טוענות שגברים נשואים צופים בפורנוגרפיה במידה דומה לצפייה של גברים רווקים. בהשוואה בין גברים לנשים המקיימים מערכת יחסים זוגית נמצא שגברים צופים בפורנוגרפיה בשכיחות גבוהה יותר (Carroll et al., 2016).
מחקרים שבחנו הרגלי צפייה בפורנוגרפיה בקרב הומוסקסואלים מצאו שהם צופים לפחות כמו הטרוסקסואלים, וחוקרים מעלים את האפשרות שייתכן מאוד שאף הרבה יותר מהם (Thomas, 2000; Duggan and McCreary, 2004; Rosser et al., 2013; Burke, 2016).
אם כך, מדובר בפרקטיקה גברית נפוצה מאוד, ולפיכך נורמטיבית, אך היא עדיין נחשבת בעיני רבים, לרבות חלק מהצופים עצמם, כלא לגיטימית. הצפייה בפורנוגרפיה נתפסת כשלילית מסיבות רבות, בהן תעשיית ייצור הפורנוגרפיה הפוגענית כלפי נשים; ההצגה הפטריארכלית והשוביניסטית של היחסים בין המשתתפים ושל היחסים המיניים ביניהם; פגיעה אפשרית בדימוי העצמי המיני של הצופים והצופות המשווים את עצמם ואת ביצועיהם לביצועי השחקנים המשתתפים בסרטים; ניסיונות לחקות בחיים הממשיים יחסי מין דומים לאלו המוצגים; העדפת פעולת היחיד והמדוּמֶה על פני פעולות ממשיות בחברת אחרים; וההשלכות של כל הללו על הצופים.
שאלות המחקר
מחקרי מתייחס לפורנוגרפיה ככלל, והוא אינו מבחין ומבדיל בין הסוגות השונות הנכללות בה; הנושא שעימו יצאתי למחקר היה בחינת המִתאם וההקשרים בין עולם הפנטזיה המינית לבין הרגלי הצפייה בפורנוגרפיה. דולף זילמן וג’נינגס בריאנט (Zillmann and Bryant, 1989, 2009) טוענים שפנטזיות מיניות מקדמות עוררות מינית ושביעות רצון ממיניות, ושהגירוי המיני שחווים מפנטזים גדול משל אלה הצופים בפורנוגרפיה; הם קובלים על היעדר ספרות מחקרית בנושא השפעות הפנטזיה על ההתנהגות המינית. גם קלווין קולרוסו (Colarusso, 2012) מצביע על היעדר מצער של מיקוד ודיון בפנטזיות מיניות בספרות הטיפולית ובמחקר, אף שגם לדעתו לפנטזיות האוננות יש משמעות חשובה, בכל גיל. קולרוסו מייחס לפנטזיות האוננות תפקיד חיובי בהסתגלות אדם למציאות, בשל יכולתן ליצור מענה מהנה המגשר על הפער בין דחפים ותשוקה לבין מציאות המגבילה את פורקנם.
בספר זה אנסה להתחיל לענות על שאלות שטרם נחקרו ולהציג את הקשרים והיחסים בין פנטזיות מיניות לבין הרגלי צפייה בפורנוגרפיה כפי שהם נחווים על ידי גברים צופים. בין השאר אבחן את השאלות הבאות: אילו פרקטיקות משמשות אותם לאוננות? איך הם משתמשים בפנטזיה שהם מייצרים באופן עצמאי (self-made) בדמיונם, ולעומתה בסצנות שיצרו אחרים (ready-made)? האם ואיך הם משלבים בין השתיים? אילו חוויות, תפיסות ומשמעויות מתחברות לפרקטיקות השונות? אילו הֶקשרים מתקיימים בין המדיה הפורנוגרפית לעולם הפנטזיה והדמיון?
מתוך הכרה בחשיבות הפנטזיה והתועלות הגלומות בה (Klein, 1975a, 1975b; אריקסון, 1963; ויניקוט, 1971, 1995; נוי, 1999; מיטשל, 2002; פרל, 2007; אוגדן, 2011), מחקרי בוחן וחושף כיצד נחווים עולם הפנטזיה המינית והדמיון של הצופים, אילו שינויים חלים בעולם זה במצב שבו הפורנוגרפיה מאפשרת סיפוק קונקרטי ומתמיד, והאם, לתפיסתם, מתייתרים לעיתים הצורך והרצון לפנטז פנטזיות מיניות או שנפגעת היכולת לכך? במחקר איכותני זה עשיתי שימוש בריאיון מובנה למחצה ובניתוח הנתונים בשיטת תיאוריה מעוגנת בשדה (Glaser and Strauss, 1974). מניתוח דברי המרואיינים עלו והתגבשו שלושה נושאים נוספים: תפיסות בנוגע למציאות, תפיסות בנוגע לזוגיות, וכינון גבריות בחסות הפורנוגרפיה.
תפיסותיהם של הצופים על הקִרבה והמרחק בין החומרים שבהם הם צופים לבין מה שהם חווים כמציאות נמצאו משמעותיות ועיצבו סוגיות נוספות לדיון: איך נחוות ונתפסות הסצנות הפורנוגרפיות הנצפות – כתיאור של מציאות, כפרקטיקות מנותקות ממציאות או כפרקטיקה הממוקמת בין מציאות לדמיון? מהן המשמעויות והחוויות הנחוות בעת שמתייחסים לפורנוגרפיה כמציאות וכאמת? ומהן המשמעויות והחוויות כשהיא נחווית כדמיון? אילו צרכים נענים כשמתייחסים לפורנוגרפיה כמציאותית וכדמיונית? כיצד תפיסתם של הצופים ביחס למיקום התכנים הפורנוגרפיים בטווח שבין דמיון למציאות משפיעה על חוויותיהם?
תפיסותיהם של הצופים בפורנוגרפיה בנוגע לזוגיות התבררו אף הן כנושא מרכזי. רבים מן המרואיינים לא התנסו, או התנסו לפרקי זמן קצרים בלבד, בזוגיות מונוגמית קונבנציונלית. כתיבה תיאורטית ומחקרית רבה עוסקת בהשפעות הצפייה בפורנוגרפיה על מערכת יחסים זוגית קיימת ועל הקשר בין הצפייה לפגיעה באינטימיות, במערכות יחסים וביחסי מין (Bergner and Bridges, 2002; Stack et al., 2004; Featherstone, 2005; Bridges and Morokoff, 2011). אולם מניתוח הראיונות עולה, למשל, שבנוסף לאיכותן של מערכות זוגיות קיימות, גם התפיסה בקרב הצופים בפורנוגרפיה כדבר שבשגרה בנוגע ליכולתם ולרצונם במערכת יחסים זוגית מתמשכת נקשרת לצפייה ולהשפעותיה.
אלפרד קינסי ועמיתיו (Kinsey et al., 1948), במחקרם על מיניות הגבר, טענו שעבור מתבגרים פורנוגרפיה מהווה מקור ידע משמעותי על מיניות; טענה זו מתחזקת במחקרים מאוחרים יותר (Mesch, 2009; הברון והברון, 2017). הזמינות והנגישות של הפורנוגרפיה מאפשרות ומובילות לכך שנערים מתבגרים רבים מאוד בחברה חילונית ומודרנית צופים בה כדבר שבשגרה. חוויות הצפייה על שלל משמעויותיהן שלובות באופנים שבהם הם מכוננים ומעצבים חלק משמעותי בגבריות שלהם – את מיניותם. כך, תהליך כינונה של גבריות במקביל לצפייה שגרתית בפורנוגרפיה הפך גם הוא לנושא מרכזי במחקר זה. הממצאים מעלים תשובה אפשרית לסוגיית האופן שבו צפייה בפורנוגרפיה מעורבת בתהליך החִבְרוּת לגבריות.
מחקרי מונחה על ידי השאלות כיצד גברים צופי פורנוגרפיה חווים את הצפייה בה? וכיצד הם תופסים את השלכות הצפייה על חייהם? מתוך כך נגזרו שאלות המחקר הבאות:
במה גברים משתמשים לצורך אוננות – צפייה בפורנוגרפיה? פנטזיה? או שילוב ביניהן? איך הם תופסים את השפעת הפרקטיקות השונות עליהם?
בטווח שבין דמיון למציאות – איך תופסים גברים הצופים בפורנוגרפיה באופן אינטנסיבי את התכנים הנצפים?
אילו תפיסות מתקיימות אצל גברים הצופים בפורנוגרפיה באופן אינטנסיבי ביחס למערכת יחסים זוגית מתמשכת?
איך מתקשרת הצפייה בפורנוגרפיה לתהליך כינון הגבריות?
במחקר השתתפו 25 גברים. בעת הריאיון היו 9 מהם בני 21-30, 11 בני 31-40, ו־5 בני 41-53. 6 מהמרואיינים היו נשואים לאישה, רובם (למעט המבוגר שבהם) במשך כ־3-5 שנים, אחד היה בזוגיות מתמשכת ואחד היה נשוי לגבר. 2 מהמרואיינים היו בזוגיות שכינו אותה “לא יציבה”, “התחלתית” וכדומה, ו־15 מהם לא היו בעת הריאיון במערכת יחסים זוגית. ל־19 מהמרואיינים לא היו ילדים. 12 התגוררו בגוש דן, 5 בירושלים וסביבתה, 5 בצפון ו־3 בדרום. 21 הגדירו את עצמם כחילונים, שניים מסורתיים, אחד דתי ואחד חרדי. 20 הזדהו כהטרוסקסואלים ו־5 כהומוסקסואלים.
פורנוגרפיה וטיפול מיני
עבודתי כמטפל מיני וכמטפל באמנות מפגישה אותי כל יום עם גברים, נשים וזוגות הפונים ומבקשים סיוע בתחומים של מין ומיניות. גברים רבים מספרים לי על חוויות ועל התנסויות של צפייה בפורנוגרפיה, מגיל ההתבגרות המוקדם ואילך. הם מתארים שגם בבגרותם, וגם כשהם חיים בזוגיות, הם ממשיכים לצפות בפורנוגרפיה, וזו מלווה ברוב המקרים את האוננות שלהם כדבר שבשגרה. חלקם מקשרים כבר בבואם בין הקשיים המיניים והזוגיים שבגינם פנו לטיפול לבין הרגלי הצפייה שלהם בפורנוגרפיה, ואחרים מתארים את הקשיים ואת הצפייה כשני עניינים נפרדים לחלוטין; מבחינתם, הצפייה מסבה להם עונג והנאה, והיחסים או המין הם הבעייתיים. לאחר זמן, וכשהקשר הטיפולי מעמיק והם חשים בטוחים, גם גברים מהקבוצה השנייה יכולים לבחון מחדש את מקומה ואת משמעותה של הפורנוגרפיה בחייהם. אז הם בוחנים, בחשש, את האפשרות שבעיותיהם במערכות יחסים עם בנות ובני זוג וביחסי מין אקראיים או מתמשכים קשורות, ואולי אף נובעות, מהצפייה האינטנסיבית שלהם בפורנוגרפיה.
ג’ון פנה לטיפול כשהיה בן 28. בתחילה, לא קישר בין הרגלי הצפייה בפורנוגרפיה לקשיים שחווה ואשר בגינם פנה לטיפול. הוא סיפר על קושי ליצור ולשמר זוגיות, ותלה זאת בתפקוד מיני שאותו הגדיר כלקוי: קושי להשיג או לשמר זקפה בקשריו המיניים עם בנות זוג קבועות. לעומת זאת, תפקודו המיני עם בנות זוג מזדמנות השביע את רצונו, וכך גם באוננות. כחלק מאיסוף הנתונים הראשוני, שאלתי אותו אילו פנטזיות מיניות מלוות את האוננות. ג’ון הופתע: “פנטזיות? בשביל מה? אני מאונן עם פורנו, מול מסך המחשב”. לדבריו, מאז החל לאונן, בגיל 12 בערך, הוא משיג עוררות ופורקן באמצעות צפייה בפורנוגרפיה. ביקשתי ממנו לדמיין, ליצור פנטזיה, ולספר לי עליה במפגשנו הבא. בשבוע שלאחר מכן הוא דיווח שהתקשה ליצור לעצמו פנטזיה מינית שתגרום לו התרגשות ועוררות. שאלתי אם הוא מבין מדוע זה קשה לו, וג’ון מיהר להסביר:
זה כמו חבר שלי, מקורס טיס, שהיינו מנווטים בעיניים עצומות. בשבוע שעבר, כשניסיתי להסביר לו איך להגיע לזכרון יעקב, הוא אמר שלא יצליח להתמצא בכבישים. אתה יודע למה? כי הוא שם GPS באוטו, זה למה. Use it or lose it!! אין אפס! אם אתה לא משתמש בזה, זה לא נשאר. בשביל זה אני לא שמתי GPS, ואין לי בעיה לנווט, אבל פנטזיה קשה לי לייצר. רק כילד פנטזתי, וכבר שנים שלא עשיתי את זה. כבר אין לי את זה.
ג’ון העיד על עצמו שבמקרים רבים קשה לו לפנטז ולעיתים הדבר אף בלתי אפשרי. היה לו פשוט להסביר מדוע קשה לו; מבחינתו הסיבה מובנת מאליה: ההרגל רב השנים לצפות בפורנוגרפיה מצמצם ואף מנטרל את יכולותיו לדמיין, לפנטז ולחוות עוררות מינית והנאה באמצעים אלו. ג’ון היה הראשון בשורה ארוכה של גברים, מטופלים, שמהם שמעתי על הקושי לפנטז. חלקם קישרו זאת לַצפייה הרבה בפורנוגרפיה המלווה אותם זה שנים, והם תלו בהרגל זה את האשמה לכך שלא פיתחו כלל יכולת לפנטז פנטזיות מיניות, ואם פיתחו אותה בגיל ההתבגרות היא הצטמצמה בהמשך או אבדה להם.
גילה ברונר, מנהלת השירות הסקסולוגי בבית החולים שיבא (ברונר/גולן, 2017), טוענת שכיום לא מעט גברים צעירים חווים קשיים בתפקוד המיני, קשיי זקפה וקשיים באורגזמה. לדבריה, אלו קשיים שהיו בעבר בעיקר מנת חלקם של גברים מבוגרים יותר. תופעה זו היא בין השאר תוצאה של צפייה ממושכת ואינטנסיבית בפורנוגרפיה. אחת ההמלצות שלה למטופלים אלו היא להפחית את הצפייה בפורנוגרפיה, או אם ניתן אף להימנע ממנה. לדבריהם של ברונר וצחי בן־ציון (Bronner and Ben-Zion, 2014), לצפייה אינטנסיבית בפורנוגרפיה עלולות להיות השלכות שליליות על התפקוד המיני של הצופים.
המחקר הזה מבקש לבחון את האפשרות שצפייה אינטנסיבית בפורנוגרפיה מצמצמת את היכולת לפנטז. הנחת המוצא היא שפנטזיה כשלעצמה חיונית להשגת שביעות רצון והנאה ממיניות. “היעדר פנטזיות מיניות”, טוענים לייטנברג והנינג, “עלול לתרום לקשיים בתפקוד מיני” (Leitenberg and Henning, 1995, p. 469). בניגוד לזיגמונד פרויד, המקשר פנטזיות מיניות לפתולוגיה, ממצאיהם של אלה מלמדים שמי שפנטזו יותר פנטזיות מיניות דיווחו על פחות בעיות מיניות ויותר שביעות רצון מחיי המין שלהם. מחקרה של טרייסי טילקה (Tylka, 2014) מלמד על מתאם בין צפייה בפורנוגרפיה לירידה בדימוי העצמי ולירידה בשביעות רצון מיחסי מין וממערכות יחסים זוגיות. אף שהסיבה עשויה להיות הפוכה, כלומר בהיעדר שביעות רצון מיחסים מיניים ומזוגיות פונים גברים לפורנוגרפיה, ידעתי שאצל רבים הצפייה בפורנוגרפיה מתחילה הרבה לפני שמתחילים קשרים זוגיים ויחסי מין. בכל מקרה, ביקשתי לבחון את ההקשרים בין צפיית גברים בפורנוגרפיה לבין תפיסותיהם וחייהם.
פאול רייט ועמיתיו (Wright et al. 2017) בחנו 50 מחקרים על צפייה בפורנוגרפיה (שבוצעו בעשר ארצות, בין השנים 1978-2016). מהניתוח שלהם עולה שביחס לשביעות רצון בין־אישית, מחקרים רבים מצביעים על השפעה שלילית יותר לגברים. אחד ההסברים המובאים לפער בין המינים, לדברי החוקרים, נעוץ בכך שגברים צופים בפורנוגרפיה בדרך כלל ביחידוּת, בעוד שנשים צופות יותר עם הפרטנר/ית שלהן. גם התוכן הפורנוגרפי (אי־זוגי, מחפיץ, סטריאוטיפי מגדרי ומיני) מוצע כסיבה לכך ששביעות הרצון מיחסים, מזוגיות וממיניות של צופים גברים מושפעת באופן שלילי יותר. מחקרם מגלה שהנתונים המצטברים מהמחקרים שנותחו מדגימים קשר שלילי משמעותי בין צריכת פורנוגרפיה לבין שביעות רצון בין־אישית, שביעות־רצון מיחסים, מזוגיות וממיניות.
ג’ון היה הראשון שממנו למדתי על חיבור אפשרי בין צפייה בפורנוגרפיה להיעדר פנטזיות. בעיניו, הקושי שלו לפנטז נובע מהרגלי הצפייה התכופה בפורנוגרפיה. אחריו למדתי גם מגברים נוספים על הקושי שלהם לפנטז. גברים לא מעטים שסיפרו לי על גיל ההתבגרות, על הרגלי האוננות שלהם, על הפנטזיות המיניות ועל צפייה בפורנוגרפיה שליוו ומלוות את האוננות העלו בי את המחשבה על האפשרות שצפייה בפורנוגרפיה כובשת ומחליפה לעיתים את הפנטזיות. יש מי שדיווחו שאינם מפנטזים כלל, או כמעט שלא, לצורך השגת עוררות מינית. גם מהם ביקשתי לנסות לשוב ולפנטז (בביתם, בין המפגשים שלנו) ולאונן ללא צפייה בפורנוגרפיה. רבים סיפרו שאינם מצליחים בכך. לדבריהם, הפנטזיות אינן “מחזיקות” ואינן גורמות להם עוררות מינית בעוצמה המאפשרת להם להגיע לאורגזמה.
לאור עדויות אלו עלו בי לאורך השנים שאלות על האופן שבו גברים הצופים בפורנוגרפיה באופן תדיר חווים ותופסים את הקשר בין הצפייה לבין עולם הפנטזיה שלהם וחייהם בכלל. כמטפל באמנות וכאדם יוצר אני מכיר בחשיבות הרבה שיש לפנטזיה, ליצירתיות ולדמיון בחייו של אדם. האפשרות שתחומים אלו מצטמצמים בחייהם של גברים הצופים בפורנוגרפיה באינטנסיביות הטרידה אותי. שאלות אלו הניעו אותי לצאת למחקר.
לדברי אטווד (Atwood, 2010), צפייה בפורנוגרפיה הפכה זה מכבר לפרקטיקה תרבותית,”PornoSphere” (ibid, p. 56) בלשונה. לצד מחקרים כמותניים בנוגע להשלכותיה של הפורנוגרפיה על היחסים הזוגיים ועל התפקוד המיני, אטווד מזמינה לחקור ולהעמיק גם בחוויות הפנימיות של הצופים. בעקבות מפגשים עם גברים רבים – מטופלים ומכרים – הצופים בפורנוגרפיה וחווים את השלכותיה בחייהם, ביקשתי להעמיק לחקור בנושא.
ככלל, גברים מתקשים להעמיק בשיח ובדיאלוג רגשי ופתוח (Wong and Rochlen, 2006), ודאי כשמדובר בנושאים אינטימיים, והם ממעטים לדבר לעומק ובכובד ראש על הרגלי הצפייה שלהם בפורנוגרפיה (Antevska and Gavey, 2015). הדיבור הגברי הנוכח הוא בעיקר מתבדח או משפיל. במחקרי הזמנתי גברים לדיאלוג רציני ומעמיק על משמעויות הצפייה בפורנוגרפיה בחייהם.
חקר הפורנוגרפיה
שלושה דיונים מרכזיים ניתן למצוא בחקר הפורנוגרפיה העכשווי: הראשון מתמקד בתפיסה של מחיר ונזקים; השני מציב דיון בשדה המחקר הפמיניסטי – בין השוללות פורנוגרפיה מכול וכול (גישת ה”אנטי־פורנוגרפיה”) ובין מי שרואות בחלקה גם הזדמנות לשינוי לטובה (גישת ה”אנטי־אנטי־פורנוגרפיה”); והשלישי מתמקד במשמעויות הצפייה בפורנוגרפיה בשדה התרבותי והחברתי.
הדגשת הנזק הנגרם מן הפורנוגרפיה
רוב הטענות המוקדמות התמקדו בהשפעות השליליות של הפורנוגרפיה על המוסר החברתי (Attorney General’s Commission on Pornography, 1986) ועל נשים, בניצול ובפגיעה במשתתפות בעל־כורחן בתעשיית הפורנוגרפיה (Dworkin, 1993), ובפגיעה בנשים באשר הן באמצעות הסללתם של גברים צופי פורנוגרפיה ליחסי כוח מיניים וזוגיים (MacKinnon, 1987; Baker, 1992). טענה זו התבססה על ההנחה שפורנוגרפיה מעצימה את המבנה החברתי הפטריארכלי ומעודדת את היחס המפלה כלפי נשים (Cowan and Dunn, 1994; Barak and Fisher, 1997); אביגיל מור (2012) אף טוענת שהצפייה בפורנוגרפיה נקשרת לא אחת לעלייה בפגיעה בנשים ולאלימות מינית.
מיכאל גולדשטיין והרולד קנט (Goldstein and Kant, 1974) מציגים בספרם פורנוגרפיה וסטיות מיניות גישה שלילית ונחרצת, אשר רווחה בעת פרסום ספרם. שם הספר מעיד על תוכנו ועל מסריו: פורנוגרפיה היא סטייה והצופים בה סוטים. גולדשטיין וקנט אינם בוחנים אפשרויות חיוביות בכל הקשור בפורנוגרפיה, ונמנעים מלחקור את כוח משיכתה העז, הפועל על “סוטים” רבים לאורך ההיסטוריה. הצופים בפורנוגרפיה נחשבים למיעוט בעייתי, שלא לומר פתולוגי באופן קיצוני, וקיומם של רגשות אשמה סביב מיניות בכללותה, לדברי הכותבים, מנבא השפעה על צופים בפורנוגרפיה לכיוון של התנהגות מינית תוקפנית. גולדשטיין וקנט בוחנים את קיומו או היעדרו של קשר סיבתי בין צפייה בפורנוגרפיה להתנהגות מינית תוקפנית, אך מבין השורות עולָה ההנחה שקשר כזה אכן מתקיים. בין השאר נבחנת השאלה אם הצפייה בפורנוגרפיה מייצרת את האלימות המובילה להתנהגויות אלו, או “רק” גורמת לאלימות שקיימת ממילא בנפש הצופים להתפרץ ולהתבטא בהתנהגות מינית תוקפנית. הם שואלים: “האם הפנטזיות המיניות שלנו נובעות מהארוטיקה שאנו צופים בה, או שאנו תרים אחר צפייה בארוטיקה התואמת את הפנטזיות שיש לנו עוד בטרם הצפייה?” (ibid, p. 11). האפשרות שצפייה בפורנוגרפיה אינה בהכרח מייצרת או “משחררת” אלימות קיימת אינה נבחנת לעומק בספרם, והאפשרות שהיא אף עשויה להפחית סיכון להתנהגות אלימה (ראו, למשל, דבריו של הארדי; Hardy, 2004) אינה נדונה כלל אלא מצוינת באגביות: “השאלה הבסיסית שלנו היא אם השימוש בפורנוגרפיה מהווה פצע לחברה, או לא” (ibid, p. 3); בחירת המילים שלהם מלמדת על עמדת המוצא של מחקרם.
המחלוקת הפמיניסטית
עמליה זיו (2004) מיטיבה לתאר את המחלוקת שהתגלעה בין שתי תפיסות שונות בשיח הפמיניסטי: התפיסה המכונה “אנטי־פורנוגרפיה” וזו המכונה “אנטי־אנטי־פורנוגרפיה”. ייצוגים מיניים היו נתונים להגבלה ולצנזורה מאז המאה ה־19 מתוקף חוקי התועבה שנועדו להגן על המוסר. מהפכנותו של הטיעון האנטי־פורנוגרפי טמונה בעצם הפיכת המאבק בפורנוגרפיה לנושא פמיניסטי, למאבק שנועד להגן על נשים, לא על המוסר.
קולותיהן של קתרין מקינון (MacKinnon, 1987, 1990) ואנדראה דבורקין (Dworkin, 1981, 1993) בולטים כמייצגים עמדה פמיניסטית המתנגדת לפורנוגרפיה; דבורקין טוענת שהפורנוגרפיה היא אחד מכלי הנשק המרכזיים המצויים בידי גברים לצורך שליטתם בנשים, וכך משמשת אמצעי להבניה של מיניות: מיניות הגבר כשולט ותוקפן, ומיניות האישה כנכנעת, נחדרת, קורבן, ואף כמי שבוחרת בעמדה מוחלשת זו. מבחינה חברתית ותרבותית, לדבריהן, הפורנוגרפיה מאפשרת ומגבירה את הסובלנות כלפי התעמרות בנשים ופגיעה בהן, ומכאן שצפייה בה מעצימה את החפצת הנשים (אובייקטיפיקציה) בעיני הגברים ומגדירה אותן כנחותות מהם וכפופות להם:
גברים מתייחסים לנשים בהתאם לאופן שבו הם תופסים מהן נשים. הפורנוגרפיה מבנה את התפיסה הזאת. הכוח של גברים על נשים פירושו שהאופן שבו גברים רואים נשים מגדיר מי נשים יכולות להיות. הפורנוגרפיה היא האופן הזה (MacKinnon, 1987, p. 196).
הפורנוגרפיה היא אמצעי להבניה החברתית של המיניות […] היא מַבְנָה נשים כחפצים לשימוש מיני ומַבְנָה את צרכניה להשתוקק נואשות לנשים שמשתוקקות נואשות לבעילה, לאכזריות ולאובדן צלם אנוש (מקינון, 1990, עמ’ 389).
על פי תפיסה זו הפורנוגרפיה אינה רק משקפת את ההיררכיה בין המינים, אלא גם מבנה אותה ומעצימה את ניצולן של נשים ואת הפגיעה בהן ביחסים המיניים השגרתיים, במערכות היחסים הזוגיים, ואף בקשרים בין־אישיים חברתיים, בין כפרטים ובין כקבוצה. בין השאר, הפגיעה בנשים באמצעות הפורנוגרפיה מתהווה מתוך ההבניה המתקבעת שסקס הוא פעולה שהגבר עושה לאישה ולא פעולות ששניהם עושים ביחד בעצמם, לעצמם ולאחרים ולהנאת כל הצדדים. כך, דמות האישה מתקבעת כאובייקט של תשוקה מינית ולא כסובייקט פעיל.
אל מול גישת ה”אנטי־פורנוגרפיה” ישנן מי שדוגלות בגישה האנטי־אנטי־פורנוגרפית (Stern, 1982; Echols, 1983; Califia, 1994; זיו, 2004, 2013); אלה מבקשות להימנע מחבירה אל גורמים שמרניים, דתיים בדרך כלל, ומהסתמכות עליהם, שכן התנגדותם של הללו לפורנוגרפיה אינה נובעת כלל ועיקר מהרצון להגן על נשים ועל עצמאותן. עבורן, גורמים אלה הם למעשה גופים ומוסדות מדכאים, קיצוניים ושמרניים הנוקטים עמדות אנטי־פמיניסטיות במובהק בנושאים כגון זכויות נשים על גופן, החופש לבחור בהפסקת היריון, שוויון זכויות לנשים ושוויון זכויות אזרחיות בכלל. לטענת ההוגות מדובר בגורמים המייצגים חוסר סובלנות, מתנגדים לחופש ביטוי, ובשם המוסר והצניעות הם מבקשים להטיל הגבלות על נשים ועל מיניות נשית. חולשתו של הטיעון האנטי־פורנוגרפי, לטענת הגישה האנטי־אנטי־פורנוגרפית, נעוצה בעיקר בהיותו גורף, כלומר כזה שאינו מבחין בין ייצוגים פורנוגרפיים מגוונים. ההתנגדות הגורפת לפורנוגרפיה, נטען, מבוססת על תפיסות מסורתיות וסטריאוטיפיות של גבריות ונשיות, ובכללן אפיון המיניות הגברית כקומפולסיבית ואלימה ואפיון המיניות הנשית כמושתקת. יש להתרחק מעמדה מקוטבת זו של מיניות נשית וגברית, הן כותבות, שכן היא משעתקת הבניה פטריארכלית של מיניות נשית.
גייל רובין (Rubin, 1984), כנציגה פמיניסטית בולטת של תנועת האנטי־אנטי־פורנוגרפיה, דוחה את הצגת המיניות כולה כאתר של סכנה וקורבנוּת של כלל הנשים, ומדגישה את הצורך בשחרור נשים, הכולל בתוכו גם שחרור מיני. לדבריה, הפורנוגרפיה, על הסטיות הגלומות בה, נתפסת כפריבילגיה גברית, ועל נשים לנכסה במקום להכחידה; נשים הודרו מהייצור והצריכה של תעשיית המין והורשו להשתתף בה רק כעובדות. בהיותן קבוצה מקופחת מינית, עליהן ללחום ולהשיג לעצמן זכויות ארוטיות מלאות. רובין טוענת שהחברה המערבית כולה מדוכאת מינית, ויש לשנות זאת. גם לדברי זיו (2004), “הנאה מינית היא תכלית אנושית בסיסית, שחרור מיני הוא שאיפה אישית וחברתית וביטוי מיני הוא פרוגרסיבי מבחינה פוליטית” (שם, עמ’ 186). זיו מכוונת לכך שנשים ייצרו בעצמן ולמען עצמן פורנוגרפיה שתהיה משוחררת מההטיה ההופכת אותה לטריטוריה גברית, ותחזקנה את הסוֹכְנוּת (agency) ואת הסובייקטיביות המינית שלהן (זיו, 2013). גישת האנטי־אנטי־פורנוגרפיה מסרבת לשתף פעולה עם תסמונת הקורבן ומזמינה הבניות חדשות של מיניות נשית גם באמצעות פורנוגרפיה של נשים ולמען נשים.[2]
חקר הפורנוגרפיה בשדה התרבותי־חברתי
אחת הטענות המרכזיות של המתנגדים לפורנוגרפיה היא שהצפייה בה מגבירה תפיסות שוביניסטיות והתנהגות מחפיצה ואלימה כלפי נשים; פורנוגרפיה עלולה להפעיל, לעודד ולנרמל התייחסויות לנשים כנחותות ואף לעודד תוקפנות מינית בשל ההחפצה המאפיינת את מרבית התכנים הפורנוגרפיים וההתייחסות לנשים בה כנשלטות ונכנעות.
יש מי שטוענים (Malamuth et al., 2000, 2012; Fisher and Barak, 2001) שהקשר הוא דו־כיווני: גברים עם נטייה לאלימות צופים בחומרים פורנוגרפיים המותאמים לנטייה זו, והצפייה מעודדת את המבנים הקוגניטיביים ודפוסי ההתנהגות המאפיינים אותם מלכתחילה. לדברי פישר וברק (Fisher and Barak, 1991, 2001) אין הוכחות מחקריות תקפות המאפשרות להסיק שהצפייה בפורנוגרפיה ככלל היא המובילה גברים הצופים בה לאלימות נגד נשים. גם טיילור קוהוט ועמיתיו (Kohut et al., 2017) מנסים לאתגר את הטענה המקובלת במחקרים רבים המקשרים בין צפייה בפורנוגרפיה להשפעה שלילית על הצופה. לדבריהם, בחינת משתנים כמו מגדר, תוכן הפורנוגרפיה הנצפית וצפייה משותפת, בניגוד לצפייה ביחידות, מעלים גם מתאמים להשלכות חיוביות של הצפייה. למשל, נשים הצופות עם בני זוגן מדווחות על תחושות קרבה ביחסים והגשמה מינית רבה יותר.
נראה אפוא שסוגיית הפורנוגרפיה, על שלל היבטיה, נושאת משקל רב של משמעויות ציבוריות ופוליטיות, תרבותיות, חברתיות, אישיות־רגשיות, ונקשרת בנושאים של גופניות, זוגיות ומיניות. ואכן, בשנים האחרונות הולך ורב המחקר על אודותיה. גם מגמה זו זוכה להתייחסות, וכך ג’ניפר וויק למשל מבקרת את התרחבות הדיון האקדמי בפורנוגרפיה והמחקר לגביה בטענה שדיון ומחקר כאלו הם כשלעצמם “אורגיה של פרסומים” המעודדים הרשאה וקבלה חברתית של הפורנוגרפיה, על אף הנזקים שהיא מסבה (Wicke, 2004, p. 176). למרות זאת נדמה שככל שעולה תפוצתה של הפורנוגרפיה וככל שהשימוש בה רווח, כך עולה גם היקף הדיון ומתרחב טווח השאלות המעסיקות את החוקרים.
בשנת 2014 נוסד המגזין האקדמי Porn Studies המוקדש כולו לתחום מחקר מתפתח זה. במאמר המבוא בגיליון הראשון מביאות עורכות המגזין, פיונה אטווד וקלריסה סמית’ (Attwood and Smith, 2014) גם את הקולות המתנגדים להתפתחות והרחבת העניין האקדמי בפורנוגרפיה, ולמולם הן טוענות שהשימוש ההולך וגובר בפורנוגרפיה אינו תוצאה של המחקר האקדמי בנושא כי אם תוצאה של “סקסואליזציה של התרבות”, המתבטאת במישורים רבים, ולא רק בסוגה המוגדרת כפורנוגרפיה. הפורנוגרפיה, לטענתן, הופכת לגורם נוכח ומרכזי בשדה התרבותי־חברתי, ולכן ראוי שתהפוך לנושא מרכזי גם במחקר אקדמי בתחומים אלה. לדבריהן, בשנים האחרונות הפורנוגרפיה מוצגת כגורם משפיע, אולי אף מרכזי, בהפיכת אורח החיים של רבים בתרבות המערבית המודרנית לממוקד בארוטיקה ובמיניות. העולם האקדמי מנסה לבחון לעומק את ההתפתחויות בתחום ולשאול שאלות בדבר משמעות הימצאותם של הייצוגים הפורנוגרפיים והשפעותיהם על החברה. החל משנות ה־90, טוענות השתיים, נפתח חקר הפורנוגרפיה לאפיקים חדשים, ותשומת הלב מופנית עתה גם לחקר ההיסטוריה של הפורנוגרפיה והאסתטיקה שלה, לניתוח תוצריה ואופני הצריכה שלה, לבחינת משמעותה עבור קהלים ספציפיים ולמקומה בתרבות העכשווית.
מחקרים העוסקים בקשרים בין פנטזיה לפורנוגרפיה מעלים נושאים רבים, בהם השפעה על התנהגותם של צופים המתקשים להבחין בין פנטזיה למציאות (Fisher and Barak, 1991, 2001); הבדלים בין גברים לנשים בתוכן הפנטזיות, בין השאר כאלה המובילים לכך שגברים צופים בפורנוגרפיה יותר מנשים (Leitenberg and Henning, 1995); ההשפעות שיש (או אין) לפורנוגרפיה על תוכני הפנטזיה והשפעות הפנטזיה על ההתנהגות הזוגית והמינית (Brown and Bryant, 2012; Griffin, 2015; Fradd, 2017); הבלבול הנוצר בין הדימויים לבין המעשה המיני עצמו (Kibby and Costello, 2001); והשימוש בסרטונים פורנוגרפיים כתחליף או כתוספת לפנטזיות מיניות (Shapiro, 2008).
עם זאת, מחקרים על תפיסת הרצון והיכולת של הצופים בפורנוגרפיה גם לייצר בעצמם פנטזיות, ועל התפיסות המתפתחות בחסות צפייה אינטנסיבית, עדיין חסרים. זילמן ובריאנט (Zillmann and Bryant, 1989, 2009) וקולרוסו (Colarusso, 2012) מציינים את חשיבות הפנטזיה המינית ומדגישים את החֶסֶר במחקר על אודותיה בכלל, ובהקשר לפורנוגרפיה בפרט.
מחקרי מתכתב בעיקר עם התפיסות הרואות בצפייה בפורנוגרפיה תופעה חברתית־תרבותית נפוצה וקוראות לחקור את החוויות והמשמעויות שלה גם דרך מחקרים המתמקדים בצופים כבעלי ידע. המחקר נשען על תפיסה מחקרית קונסטרוקטיבית פמיניסטית, ואינו מתיימר להוכיח השפעה כזו או אחרת של הפורנוגרפיה על הגברים הצופים בה, כי אם לתאר חוויות ותפיסות שלהם המתקשרות לצפייה. לאורך כל שלבי המחקר השתדלתי להניח בצד את הידע המקצועי שלי כמטפל מיני, הנחשף בעיקר לתוצאותיה השליליות של צפייה אינטנסיבית בפורנוגרפיה, לנטרל במידת האפשר את השפעותיו של ידע זה, ולהעדיף את הפריזמה הסקרנית הנכונה לחוקר המייצג את חוויות נחקריו. תיאוריהם של המרואיינים את תפיסותיהם בנושאים של פנטזיה, מציאות, זוגיות וגבריות, המובאים בפרקי הממצאים, מתקשרים למערכות היחסים בין גברים לבין עצמם, בינם לבין גברים אחרים ובינם לבין נשים, בתוך מבנים תרבותיים וחברתיים מקובלים יותר ופחות.
[1] מישל פוקו (2008) מכנה את חובת הווידוי שהנהיגה הכנסייה, במקביל לכיסוי ולהשתקת השיח על מיניות בכל זירה אחרת, “הסתה לשיח”. חובת הווידוי על כל מחשבה מינית, קל וחומר פעולה מינית, שאינה לצורך פריון ובמסגרת משפחתיות זוגית, היא עדות, לשיטתו, לפעולתו של הכוח החברתי־תרבותי על חירות היחיד. [חזרה]
[2] מחקר על פורנוגרפיה פמיניסטית, של נשים ולמען נשים, שערכה עמית שר (2015) העלה תוצאות מעניינות. לדבריה של שר, גם בפורנוגרפיה המוצהרת כפמיניסטית עדיין ניכרות מאוד השפעותיהן של הבניות ממוגדרות, גבריות ופאלוצנטריות, והדרך לייצוג מיניות של נשים כסובייקטיבית ועצמאית עדיין ארוכה. [חזרה]
אין עדיין תגובות