וַיִּרְאֶהָ יְהוּדָה וַיַּחְשְׁבֶהָ לְזוֹנָה כִּי כִסְּתָה פָּנֶיהָ תמר, נערה כנענית שהתאלמנה פעמיים, מפתה את חמיה יהודה מבלי שידע […]
1
תמר התגוררה עם משפחתה ליד העיר תמנה. תמנה שכנה בשפלה המוגבהת מעט מסביבתה, קרוב לגבעות נמוכות שפסגותיהן מעוגלות. בצדה זרם לו נחל קטן, וממנו שאבו התושבים מים לשתייה ולרחצה.
העיר עצמה הייתה רבועה ומוקפת מעין חומת אבני בזלת, אך לאחרונה רבו התושבים שהתגוררו מחוצה לה. מהם שישבו באוהלים ומהם שישבו בבתי לבנים, ומאחורי אלה וגם אלה היו כרים למרעה הצאן והבקר ושדות של חיטה ושעורה. באותו יום הופיע יהודה על אחת מאותן הגבעות.
הייתה זאת שנה של גשמי ברכה. חורשת עצי האלון והאלה שמתוכה הגיח, כמו גם השיחים הפזורים פה ושם, רוו מהם ונצבעו בגוונים של ירוק. הרחלות היו כבדות מן הטלאים שנשאו בקרבן. הכול היה ספוג בניחוח החציר שנערם מסביב, ודשא ודגן מוריקים כיסו את עין האדמה.
יהודה, הרכוב על חמור, ירד מפסגת הגבעה בשביל אדמה שבין כרי המרעה. לא הייתה זאת תמר שראתה אותו ראשונה, כי אם אחיה הקטן ממנה. האח עמד לפני שני אוהלי המשפחה המרופטים והדהויים, העשויים עור אילים חום־אדום. הוא האהיל על עיניו מפני אור היום המסנוור והביט למרחק. 'הוא מגיע,' קרא. 'והוא לא לבד. את מי הביא איתו?'
האם הביטה בבנה, וכמו ראתה לראשונה את בלויי הסחבות שבהם היה לבוש. 'ברח לך לתוך אוהל הנשים,' ציוותה. 'והישאר שם. וסגור את יריעות האוהל מאחוריך.'
גם הוא כמו ראה את בגדיו הנקובים בעיניים חדשות, ומיד נכנס בבושת פנים לאוהל הנשים וסגר את יריעותיו.
שם, באפלולית החדשה שנוצרה, ישבה תמר והציצה מן החרכים שבין יריעות האוהל. היא ראתה את האיש הקרב. מאחוריו נראתה דמות אחרת רכובה על חמור: עוד איש. לא. הייתה זאת אישה. גם לא אישה. נערה. אחריה נראתה עוד נערה על גבי חמור. אחרי הנערה השנייה השתרך חמור רביעי, שעליו לא רכב איש, והיא משכה אותו אחריה בחבל.
קודם לכן כבר הוגד לתמר כי הגבר הקרב בא בגללה. אך היא הבינה רק את אפס קצהָ של המטרה שלשמה בא. היא התבוננה בו ובאלֶּה שעמו ובחמור בעל האוכף הריק, ומאה תהיות עלו בלבה.
*
עד אז התנהלו חייה של תמר על מי מנוחות. בידי המשפחה לא היו שדות, והיה לה רק מעט צאן. מעט כל כך, שלא היה צורך להוציאו אל כרי הדשא שבמרחק, והאחו הקטן שמאחורי האוהלים הספיק לו למרעה. העדר הזעיר מיאן בתוקף להתרבות: תחת כל גדי או טלה שנולד, היה אחר שמת בטרם עת, ואיש לא ידע למה.
לכן נאלץ אביה לעבוד כשכיר יום בשדותיהם של אחרים. גבו היה כפוף מעט מרוב עמל. שכרו הזעום ניתן לו בחיטה ובשעורה ובעדשים מן השדות שבהם עבד. בני המשפחה לא סבלו חרפת רעב. אמה של תמר טחנה את החיטה ואת השעורה לקמח ואפתה לחם שטוח בתנור. היא ליקטה ירק ועשבי תבלין והוסיפה אותם לעדשים, והשכילה לבשל מרקים ונזידים טעימים על אבני הבישול.
אבל האם חילקה את הלחם שאפתה ואת שאר המאכלים לבני המשפחה, וחלקה של תמר לא היה בו די כדי להעניק לה תחושה של שובע. תמיד קמה מן הארוחות בהרגשה שהייתה רוצה לאכול עוד חתיכת לחם, עוד פרוסת גבינה, עוד קערית של נזיד – ואַיִן.
תמר הייתה עזר כנגד אמה. כבר בגיל צעיר למדה לחלוב את העזים, להחמיץ את החלב ולהכין ממנו גבינה. היא גם עמלה קשות בכיבוס בגדיהם של בני המשפחה ובניקיון האוהלים.
כל עוד היה אבי־אביה בין החיים, נדרשה גם לסעוד אותו ככל יכולתה. לפני כחודשיים, שבוע בלבד לאחר שהלך בדרך כל הארץ, נולד אחיה השני, התינוק. לאחר שרחם אמה עמד בשיממונו במשך שנים, הגיח לעולם ילד הזקונים של הוריה, ותמר נדרשה לטפל בו בכל עת שאמה הייתה עסוקה בעבודותיה האחרות.
בערבים הייתה נופלת על משכבה, כולה תשושה. אביה ואחיה ישנו באוהל משלהם, שלו קראו אוהל הגברים. כדי שבכי התינוק לא יפריע את שנתו של האב, אמה והתינוק ישנו באוהל השני, עם תמר, ולו קראו אוהל הנשים.
ריח חיתולים של תינוק עלה בו תמיד, ויצועה, העשוי עורות עזים המוערמים אלה על גבי אלה, היה כולו גבשושיות ושקערוריות. על אלה נוספה ההרגשה שבטנה איננה מלאה.
למרות זאת, הייתה נופלת עליה תרדמה עמוקה. העולל הִרבה לבכות אך היא לא שמעה אותו. האב היה קורא לאם לאוהלו, ואחר הייתה שבה משם, אך תמר לא שמעה בצאתה ובבואה. בחורף הכה הגשם על יריעות האוהל, וטיפותיו חדרו אל בין היריעות וטפטפו עליה, והיא לא חשה בהירטבה. היא לא משה ממקומה עד אור הבוקר, ואז שוב קמה למלאכות היום.
לכל זה הסכינה. במקום שבו חייתה, רבים מן האנשים היו דלים וכלכלו את עצמם במסכנות, ולא היה בעוני משפחתה דבר יוצא דופן. על כן לא ריחמה תמר על עצמה ועשתה את העבודה הקשה שנדרשה לעשות ללא תלונות ותואנות.
עד כה לא היה דבר בחייה שהכין אותה לקראת מה שעומד לפניה כעת.
אין עדיין תגובות