כי גי

זה סיפור שמתחיל בעצם ברצח.
כי מיד בשורות הפתיחה מדווח גִי, גיבורו של בֶּרדוגו, על גרימת טביעה בידיו הדוחפות: "אחרי שדחפתי את ברנר אל בור הסיד, וראיתי אותו שוקע ונעלם במהירות כל-כך מפתיעה, מיששתי בתוכי תחושה חדשה שלא הכרתי: בקרוב אתחיל להיות מישהו אחר".
הוא הגיע לביקור ביישוב הולדתו – שעזב כבן שבע-עשרה, לפני כארבעים שנה – ובראשו תוכנית פגישות עם מי שהיו עדים לו בעבר הרחוק, במטרה לבדוק את האפשרות להיות חדש, לחזור להיות בן-המקום "כדי להיטמע ולא כדי להיבדל". ברנר, שמעולם לא עזב, הראה לו את השכונה החדשה הנבנית למען בני-המקום, ולעולם לא נדע אל נכון מדוע דחף אותו גִי אל בריכת הסיד, האם רק מפני שברנר היטה את האגן שלו ונראה כסימן-שאלה בעיני גִי המבקש להתקבל כאן בחזרה?
אכן, אף שאת הביקור בן שבעת הימים מספר גִי פרט אחר פרט ברזולוציה חסרת-תקדים, מותירה עלילת הרומאן לתהיית הקוראים, ואולי גם לתהיית גִי עצמו, שורת פערים ענקיים. כל פגישותיו של גִי הולכות ומתפוגגות באופן מוזר, ודומה שהוא מנסה לשאוב מבני-שיחו הודאה באיזה דופי שמוטל בו. מה הם החטא או החריגוּת שהוא חושש שיתגלו? למה גִי מתחבא ומנסה להימנע מהיתקלויות לא-מתוכננות בתושבים? למה ברח מן היישוב בנערותו ולא הגיע אפילו להלוויות של אביו ושל אמו? במה חושדים בו מי שרודפים אותו?
לנוכח כל השרוי באפלה המסויטת, מוגשת לנו כמִשען החזית הנינוחה, המפורטת עד דק ובהומור, של המרחב המוחשי של היישוב, ושל התחושות הגופניות-נפשיות שהוא מעורר מרגע לרגע. חפצים, צורות, טקסטורות, ריחות, תאורות, צלילים, טמפרטורות, תנוחות ומגעים, שסוננו דרך פילטר רב-דמיון, מתערבבים בעלילות של חלקי הגוף שכמו יוצאים לעצמאות, ובניואנסים של התגובות הנפשיות. את כל אלה, בתוספת שברי זיכרונות-ילדות, מפליא גִי להפוך להתרחשות שוצפת.
ומה שמצרף את הספר לשרשרת הלא-ארוכה של ספרים גדולים באמת של הספרות העברית לדורותיה הוא השפה שמרַתֵּךְ ברדוגו בשביל גיבורו לצורך עלילת התערותו במרחב המקומי – עברית חתרנית שליד-העברית, השוברת הצידה מן הדרך הראשית כמו גִי, הגוררת מן המופשט אל המָשִׁיש והמוחשי וההופכת תכונה ופעולה לְעֶצם: "מיששתי את פתיחותה של הדלת"; "קירבתי את צליל הצעדים מבחוץ אל עומק התרגשותי"… ה"הרפתקה עם מלים" המוצגת בספר זה מותירה אותנו פעורי-פה.

מקט: 4-31-6354

לאתר ההוצאה הקליקו כאן

זה סיפור שמתחיל בעצם ברצח. כי מיד בשורות הפתיחה מדווח גִי, גיבורו של בֶּרדוגו, על גרימת טביעה בידיו הדוחפות: "אחרי […]

---

מה אני, גִי, צריך לעשות?

כי אחרי שדחפתי את ברנר אל בור הסיד, וראיתי אותו שוקע ונעלם במהירות כל־כך מפתיעה, מיששתי בתוכי תחושה חדשה, שלא הכרתי: בקרוב אתחיל להיות מישהו אחר. בעומדי על גשר העץ הארעי לא התאפקתי ואפילו אמרתי בקול לא־גבוה: "עוד מעט ואני מישהו אחר".

תיכף אחר־כך רעדו הרגליים שלי על הקרש הצר ואיימו על זקיפוּתי. עוד רגע הייתי נופל, מוֹעֵד מעמידתי. אבל לא. כי משהו החזיק אותי ולָפַת את כולי אל הנקודה על הגשרון שבה קפאתי. זה לא היה הפחד החדש־ישן משקיעתו הנאלמת של ברנר, מן השתיקה המוחלטת של ההיעלמות של איש צעיר, אחד ברנר, שכבר איננו, כלומר לא־חי, ורק גופו כנראה מתחיל להתאבן עכשיו בשמיכת הסיד העוטפת אותו, בחומר הסידן המאכל אותו, בחומצה שנוגסת ברקמות העור. לא. לא זה השאיר אותי דרוך על הקרש הגרום, דומה לפֶסֶל אנושי. גם לא אפשרות המעידה שלי־עצמי אל בריכת הסיד, או מעשה הדחיפה שעשיתי והנה עכשיו ישתנה עולמי, יתהפכו חיי, כי יָדוֹע ידעתי: אם מישהו בישראל דוחף אחד אל מותו, מתקרב ובא הקץ לדוחף הזה, ולא משנה מי הוא. ככה יכול להיות יקרה גם לי, שיערתי באותו רגע וידעתי שעלי להתכונן לכך, להתחיל לעכל את דהרת הדברים שיתנגשו בי לפני שאהיה מה שלא חשבתי מעולם, לפני שיבוא אלי מה שלא דִמיינתי בכל שנותַי.

אבל לא. גם לא המחשבה הזאת רצה בראש שלי בדקות הראשונות ההן שלאחר הדחיפה. לא היא שלכדה ואִבְּנָה אותי על הגשרון החורק, לא היא מנעה ממני להתנדנד לכאן או לשם. אלה היו רק העיניים שלי. בסך־הכל עיני, שהביטו עכשיו אל המִמוּל. ולא העיניים־עצמן, אלא המבט שפרץ מהן וסרק מגובה הגשר את שלושת הבניינים הארוכים והכמעט מחוברים – אחד מימין, שני משמאל והשלישי הניצב ישר לעומתי – יחד הם צרו למולי דמות של אות חי"ת לבנה־לבנה. אלה המבנים החדישים, ההולכים ונשלמים לקראת מגורים לבני המקום, ואולי גם לְזרים שיבואו להתאכלס כאן בשכונה הבתולה. נראה שאף־אחד לא היה אתי ברגעים אלה במרחב שבין שלושת הבניינים או בתוכם. איש לא חָלַק אתי את השטח הפרוש לפנַי, שום אשה לא היתה עֵדה לידיים הדוחפות שלי ולטביעתו של ברנר. יתמותו הנחרצת של האזור הצדדי, והזמן הלא־ארוך, גם הם החזיקו אותי עומד.

"אין פה כלום", שיחררתי בקול קטן והתעודדתי מכך שהפרטים של החוץ ננטשו לטובתי בשעה הזאת. האם נעשָׂה לי חסד? אולי. כי לא יכולתי לסמוך עתה על גורלי. ודאי לא אחרי שעשיתי מה שעשיתי לברנר. מלבד זאת, מזל תמיד נדחה הצידה בידיים שלי, בכל מקום ובכל שעה. טוב־טוב למדתי שככה גם אצל רבים אחרים. כי דברים אורבים לבני־האדם, לפחות למחציתם, ואני נמנה עם המחצית המסלקת, לא שומר ולא אורז שום מזל, טוב או רע.