כי היום עובר: חיי עם יעקב שבתאי

היא היתה בת חמש־עשרה והוא היה בן שש־עשרה כשנקשרו חייהם ב־4 באוגוסט 1950; ועד למותו ב־4 באוגוסט 1981 היו להם שלושים־ואחת שנים של חיים סימביוטיים, שלעתים דמו יותר לים סוער מאשר לחוף מבטחים. על שנים אלה מספר הספר הזה בגילוי־לב, בלי טיוח.
לקראת גיל שלושים פרצה אצל יעקב שבתאי, אוהב החיים והנאותיהם, תשוקת הכתיבה; מפזמונאי צמח למחזאי מצליח ולמחברם של קובץ סיפורים ושל שני רומאנים. בשבע־עשרה השנים שנותרו לו עד מותו בגיל 47 כפה על עצמו יום־יום, ביד ברזל, משמעת כתיבה מוחלטת – כתיבה מסתעפת ועתירת ניואנסים, אשר האתגר שהעמידה בפניו היה להרגשתו "כמו לטאטא את אלנבי מכיכר המושבות עד קולנוע מוגרבי במברשת שיניים". כתיבתו עשתה היסטוריה: הספרות העברית נחלקת לזו שהיתה לפני 'זכרון דברים' ו'סוף דבר' ולזו שאחריהם; שני הרומאנים שינו כליל את פניה.
איך נעשה הצעיר התמים, הילדותי ושופע החִיות סופר מהפכני, ההופך במשמעות החיים בצל הנוכחות המתמדת של המוות ההולך ומתקרב, הולך ומשתלט? איך התהוו יצירותיו בהקשר של חיי היום־יום שלו, עם המהמורות והמשברים? אחורי הקלעים של האירועים המשמעותיים של הספרות העברית נפרשים כאן, מלוּוים במכתבים אישיים, בתוכניות עבודה ובמסמכים נדירים.
אבל הספר עוצר הנשימה הזה אינו ביוגרפיה של יעקב שבתאי מילדותו עד מותו – אלא הוא תולדותיו של קשר, קשר "פטאלי כל־כך", "כמו בין הברק לרעם". מותווים בו שני מסלולים, זה של עדנה שבתאי, המספרת, וזה של האיש שלה, מסלולים שהתפתלו, נקטפו זה אל זה, השתרגו, אך גם פנו זה נגד זה. שוב ושוב נבלמו בוויתורים כואבים הרצון והניסיונות של הכותבת לפרוש את מלוא מוטת כנפיה־שלה.
דפי הספר מדיפים את הארוֹמה של ישראל של פעם, בשנות החמישים, השישים והשבעים, שהספר הזה, כמו ספריו של יעקב שבתאי עצמו, הוא גם רקוויאם לה.

מקט: 4-31-6806

לאתר ההוצאה הקליקו כאן

היא היתה בת חמש־עשרה והוא היה בן שש־עשרה כשנקשרו חייהם ב־4 באוגוסט 1950; ועד למותו ב־4 באוגוסט 1981 היו להם […]

---

מעגל ראשון: 1950-1954
יחפים בשדות השלף

1

השלג המפתיע שירד בתחילת 1950 כיסה את כל עמק יזרעאל במעטה של לובן רך. אפילו מחטי האורנים בחורשה מול צריף המגורים שלנו הלבינו.

בבוקר לא היו לימודים. הלכנו קבוצה של בנים ובנות אל הר גבעת המורה, בוססנו בשלג עד מעל לקרסוליים, ומשכנו איתנו קרשים להחליק על השלג. בתצלום שהצטלמנו למזכרת על רקע הלובן הצח נשקפת אלי דמותי של אז, קטנה מכולם באמצע שורת העומדים מאחור, מחייכת חיוך מאושר. בסתיו מלאו לי חמש־עשרה, כל־כך רציתי כבר לחדול להיות ילדה, אבל כמעט דבר לא השתנה. והנה השלג הנדיר והלא־צפוי שעטף לפתע את העולם ביום ההוא כאילו הבטיח שפתאום הכל יכול להיות אחרת.

הקיץ שהגיע לקיבוץ מרחביה היה שוב לוהט, אך הקור הזוהר של השלג נמסך בחורף אל הגפנים, ויבול הענבים של אותה שנה היה מבורך במיוחד.

פגרת הקיץ היתה בעיצומה, ואנחנו, ילדי הקיבוץ, נקראנו לסייע בבציר. לגלות מוקדם בבוקר אשכול מתחבא בין העלים הרחבים, לזמור אותו במזמרה ולהניח בזהירות בסל העץ הרבוע – תענוג. כל בוקר עבדתי שעתיים בבציר, ובערב היתה לי משמרת במטבח ובחדר־האוכל של הקיבוץ, סדר־יום שהשאיר לי את רוב היום לקריאת ספרים, תאוות נפשי.

היה יום שישי הראשון של אוגוסט. לפנות־ערב ירדתי מגבעת המבצר הצלבני העתיק, שעליה נבנו במעגל בתי המגורים של חברי הקיבוץ. באחד מהם היה בית הורי – חדר עם מרפסת פתוחה ללא שירותים וללא ברז מים – דירה שאליה הייתי באה מדי יום שישי אחר־הצהריים לפגוש את אבי שחזר הביתה מעבודתו בתל־אביב. באוויר הכבד של בין־הערביים הידהדו קריאות הילדים ששיחקו על המדשאה הגדולה בחזית חדר־האוכל, ואני חלפתי כמעט במרוצה על המדרכה הצרה, מיהרתי למשמרת הערב. אבל לפתע עצר אותי משהו.

נער שנראה כגבר – גבוה, רחב־כתפיים, ותלתלים שחורים שפוכים לו על מצחו, עמד שם לא רחוק מחבורת נערים ונערות ממחנה העבודה של השומר הצעיר בתל־אביב, שישבו על הדשא. עמד וגבו אליהם, כמתבדל בכוונה בעמידת סירוב, והִקשה את עורפו מול איש צעיר שניסה לדבר אליו.

לא קלטתי דבר ממה שנאמר ביניהם כשעצרתי שם במרחק – אולי לחצי דקה, אולי לנצח – מרותקת לעוצמה שקרנה ממנו ולכהות האפלה שבפניו.

מאוחר יותר באותו ליל־שבת – במפגש חגיגי של הקיבוץ עם המנצח האורח של הפילהרמונית, דין דיקסון (אחד המנצחים האפרו־אמריקנים הראשונים, שבא לנצח על הפילהרמונית הישראלית, והגיע לשַׁבָּת בקיבוץ, מתוך סקרנות) – ראיתי אותו שוב. הוא התיישב לו עם אותה חבורה, מאחורֵי שורת הכיסאות שבה ישבתי אני עם חברתי נעמי. בדיוק מאחורַי ישב, השתובב כילד, שיעשע בדיבוריו את בני חבורתו, שר בהתלהבות סוחפת את "ג'ריקו", שהמנצח האורח לימד את כל הקהל, ודפק ברגליו בקצב על רגלי כיסאי שלפניו. עצרתי את נשימתי במבוכה.

למחרת נפגשנו שוב. הפעם בערב ריקודים עם האורחים מגדוד מרכז תל־אביב. כמעט לא ידעתי את נפשי כשהוא נכנס בין נעמי לביני במעגל השלישיות, תפס בחוזקה בידינו וטילטל אותן במרץ. הרגשתי כאילו אני עפה באוויר.

לאחר שהסתיימו הריקודים מצאנו את עצמנו שתינו לידו וליד בַּרקֶה חברו, שאותו הכרנו יומיים קודם, כשהתנדב לאמן אותנו, הבנות, בכדורסל. חצינו ברביעייה את החצר הגדולה בדרך אל בית־הקירור שבעברהּ האחר, לשתות חלב קר.

זה היה אחד מתענוגות הקיץ שלנו, ילדי הקיבוץ, לבוא בשעת לילה לבית־הקירור ולהגיר ישירות מברז המְכָל הענק חלב קר כקרח אל כלִי הפח שהיה תלוי על הקיר. אין פלא שהתענוג הזה קסם לנערים העירונים, שאליהם הגיע החלב בשנים ההן רק מכַּדֵי החלבן הנוקש על הדלת בהשכמת הבוקר. כשיצאנו משם וקשרנו שיחה בזוגות, התפצלו דרכינו.

שוטטנו לנו שנינו בשדרת הקזוארינות והברושים ושוחחנו על ההבדלים בין החיים בעיר לחיים בקיבוץ. אני הבעתי (בזהירות) את משיכתי לחיי העיר; ואילו יענקלה – כך אמר שקוראים לו כולם, פרט לבני המשפחה שקוראים לו י-קוב – התפעל דווקא מן "השלווה הכפרית" ומהשמיים המכוכבים. "תראי איזה שמיים. תראי את הכוכבים", חזר ואמר, "אף־פעם אי־אפשר לראות שמיים כאלה בתל־אביב".

כבר היה סמוך לאחת אחר חצות כשעמדנו לצאת מפרצה בשער המערבי של גדר הקיבוץ על־יד חורשת האיקליפטוס. אורו הלבן של הירח שעמד גבוה מעל לצמרות העצים הענקיים נשפך בכל מרחב השמיים, ולי לא היה מסתור מן הבושה שהציפה אותי כשהנער־הגבר הזה, שרק לפני שעה קצרה היה לי זר, אחז פתאום בידי ועזר לי לעבור בעד לפרצה לצד השער הנעול.

ככה, בעוד ידו אוחזת בידי, יצאנו שנינו אל המרחב הפתוח, ומשהו שכאילו חסם מפנַי את האופק נעלם באותו רגע והעולם נראה לי חדש ומופלא.

כביש עפולה בית־שאן התפתל לפנינו והכסיף בין שדות השלף, ואנחנו הפלגנו עליו בטיול, ומדי פעם מצאנו לנו מקום לשבת על אחד הגשרים הקטנים שמעל ערוצי הוואדיות בדרך.

עם קרנֵי השחר הראשונות הגיע רגע הפרידה. "אני אחשוב עלייך בדרך לתל־אביב", אמר. עוד קודם סיפר שבא רק לסוף־שבוע, בכלל לא רצה לבוא. "ולא תחזור?" שאלתי. "אולי", אמר, "אולי אחזור מחר". לא ידעתי מה יהיה מחר. ידעתי רק שחיי השתנו.

2

לא יכולתי לישון, גם לא לאכול. עברו יומיים.

פתאום, בשעת ארוחת־הערב, בעודי סובבת בחדר־האוכל עם עגלת ההגשה ועליה מגש החביתות, הואר מחדש העולם. "אני אהיה באוהל שלי. אחכה לך שתגמרי את העבודה", אמר כלוחש סוד כשהתעכבתי ליד השולחן שסביבו ישב עם חבריו ונשא אלי את פניו והביט בעיני. הוא היה יפה עוד יותר מאשר בערב הראשון.

שישה לילות היו לנו. היינו מטיילים על הכביש לאור הירח, מדברים, צוחקים, הוא היה שר לי שירים ששרו בקן התנועה בתל־אביב. בכל לילה הייתי מאושרת יותר – גן של פרחי עדן וציפורי שיר פרח בנפשי. בלילה האחרון הרחקנו על הכביש עד סמוך לכפר יחזקאל וישבנו על הגשר הקטן. היה כבר הרבה אחרי חצות, והירח שעלה לא מזמן, ירח מתמעט של סוף החודש, האיר באור חיוור את פניו. הוא כיוון אלי את מבטו: "מחר אני נוסע, ילדונת. תזכרי אותי?"

הבטתי בפנים האלה, שהיו בשבילי עולם ומלואו, ספגתי את המבט הנטוי אלי, והכאב מחץ אותי: "מחר אני נוסע. תזכרי אותי?" הרגשתי איך לבי נשבר. הנחתי את ראשי על הברכיים הקשות שלו ובכיתי. הוא אסף אותי בזרועותיו, הפך את פני אליו והניח את שפתיו על שפתי. זו היתה הנשיקה הראשונה, וברגע ההוא ירדו השמיים לארץ ועטפו ברכּוּת את שנינו.

"אל תבכי, ילדונת", אמר אחרי רגע ארוך, אחז את ראשי בין שתי ידיו והביט בעיני, "אל תבכי, הרי אנחנו חברים".

"תדעי, עדנה, יש לו חברה בתל־אביב, מישהי יפהפייה מקן צפון", דאג מישהו לספר לי, "בטח יחזור אליה עכשיו". בחדר־ההורים שאליו באתי למצוא לי פינה שקטה, הזדרזה אמא שלי, שהשמועות הגיעו אליה, להביע את דעתה: "הוא בכלל לא בשבילך, עדנושקה. הוא יפה מדי. כל הזמן יהיו לו בחורות אחרות. יותר טוב שתשכחי אותו".

כתבתי לו מכתב. שאלתי. "אנחנו באמת חברים?" בתשובה כתב לי:

14.8.50

לעדנה, חזק,

מישהו אמר בחוכמתו שכל התחלה קשה, ואומנם קשה לברור את המלים והנושאים המתאימים. רגע נדמה שכך יאה, ורגע שכך יפה. אתה בונה בדמיונך את הדברים והורסם ברגע, ומרוב חיפוש אחר יפה ומוצלח יותר אתה מאבד את הכל.

אבל בכל־זאת הנה התחלתי. עתה לילה (אולי לגבי השבוע שעבר זה רק לפנות־ערב. השעה היא 11.30). אני יושב בחדר לבדי, בַּרקֶה איננו, בחוץ משמיעות ממטרות רעש וצרצרים עוזרים על ידם, כל דרי הבית ישנים כבר. כך טוב. אני לבדי איתך. 11.30 עכשיו, אולי הייתי קוֹמֵץ בידי מעט משערותייך, או מחליק על לחייך, או מחייך אלייך. מי יודע?

הירח עכשיו חבוי ודאי מאחורי ההרים והכל אפלולי, גם הגשר שאנחנו יושבים עליו, וגם הכביש לפנינו וגם גושי האיקליפטוסים הדוממים, ורוח קלה מאווששת בין הקוצים.

כך טוב. שנינו יחד.

או אולי היינו יושבים בתוך האוהל האפלולי, שְׁמוט היריעות והמחניק, ושותקים סתם כך ומחייכים זה אל זו מדי פעם… מי יודע?

אינני נזכר בזאת סתם כך. אדם מסתגל במהירות לדברים, והֶרגלים הופכים לו מהר לטבע.

אומנם לדאבוננו היה זה זמן קצר, רק הבהוב קל שבקלים, רק נטף דבש קטן, אולם הניצוץ היה חם ורב אור. ועכשיו איזו הרגשה של זרות, הרגשה שאין איש מתעניין בך, הרגשה של אדם בין המונים. קר לי ואני רועד. והרגשה זו מתחדדת יותר בהיותה כניגוד למה שהיה אך לפני זמן כה קצר, לאותה חמימות ביתית וכל הכרוך בזה, לאותה הרגשה של שמחה וכל־כך־טוב (באמת, מותר לך להאמין לי).

עליתי על האוטו כך כמו תמיד, והאוטו נסע כמו תמיד ואני עליו… לא כמו תמיד.

חוץ מהרגשת הבדידות, איזו הרגשה שחסר לך משהו (לא משחת שיניים) משהו כל־כך שאתה צריך ורגיל לו. השעה היא כך וכך עכשיו – היא צריכה לבוא, עכשיו היא צריכה ללכת וכו'.

נדמה לי, הנה אכנס לחדר, על השולחן תהיה מונחת קלחת ענבים, הרי כבר 9.00 בקרוב, אין.

ואם פעם (פעם לא כל־כך רחוקה) היו לנו פקפוקים הדדיים ביחס ליחסי החברות שבינינו, הנה עתה נמוגו כל הפקפוקים כאד ערפל. את שואלת אם אנחנו חברים, טיפשונת שלי, בטח אנחנו חברים, ועוד איך. מספרים סיפורי בדיה שיענקלה מתעסק כאן ושם, אל תאמיני, הבל גמור. ישנה רק צוציקית אחת שמבלבלת לו את הראש – עדנה.

הייתי יכול לשבת ולמלא כך עמודים רבים. לספר על הסמינריון והרצאותיו, אך באמת אני עייף מעט, אבוא ביום שבת ואספר הכל. יש לי חמאל צ'יזבאטים (אחד הנושאים העיקריים שלהם הוא יצחק השמן ו…האוכל).

אם נעמי תאמר שהיא השפיעה עלי לכתוב לך, אל תאמיני. המכתב היה כתוב עוד לפני שדיברה אתי.

נו, צריך לישון, וגם את נצלי את הזמן שאני כאן בכדי למלא את חסרון שעות השינה שלך,

ולשַׁבָּת הכיני לי… קערת ענבים.

להתראות ביום שבת,

נשיקה (לא, אני מתבייש)

הצועני שלך

יענקלה

הענבים… אולי בהם התחיל כל הסיפור. כל יום בבואי לעבודה במשמרת הערב הייתי בוררת אשכול יפה או שניים מארגזי הענבים ומסתירה למענו בירכתי המקרר. בגנבה עשיתי, לאחר שבערב השני, כשתיארתי לו את העבודה בבציר, אמר שהוא "נורא אוהב ענבים". בתום העבודה הייתי יוצאת מן המטבח, חוטפת את הכלי ממחבואו, ממהרת להתקלח ולהחליף את בגדי במקלחת הקטנה בשיפולי הגבעה, בדיוק מעל למחנה האוהלים, ועם קערת הענבים הקרים בידי הייתי באה אל האוהל – שאכן היה מחניק – ובו חיכה לי ערב־ערב.

וכמו שכתב, הוא בא בשבת יחד עם בַּרקֶה חברו הקרוב, שגם הוא ונעמי חברתי נעשו זוג מאותו לילה שבו נפגשנו. הוא ובַּרקֶה היו חברים צמודים מגיל שנתיים בגן.

אף־על־פי שהאמנתי לכל מה שכתב לי במכתב, הציקו לי השמועות והדיבורים. הוא היה כל־כך יפה־תואר, ואני הייתי קטנה וכלל לא נחשבתי יפה. נכון, הייתי נחמדה למראה, אבל איזה סיכוי היה לי לעומת היפהפיות גבוהות הקומה עם רעמת השיער הבלונדי שאיתן כבר קשר קשרים. "הוא יפה מדי בשבילך" ניקרו המלים של אמי בראשי.

מאוחר בלילה, כשישבנו על אחד הגשרים בכביש, לא התאפקתי. "טיפשונת, אמרתי לך שזה שטויות", אמר והושיט אלי את ידיו לחבק אותי. המשכתי לשבת והבטתי בפניו לראות את התשובה. הוא השתהה רגע, ואז הניח את שתי כפות ידיו על פני, משך אותן אליו והתבונן בהן מקרוב־קרוב. "עדנה, בשבילי את יפה יותר מכל אחת בעולם", החזיק את מבטו בתוך עיני. "תסתכלי לי לתוך העיניים ותראי שזה ככה. היופי שוכן בעיני המתבונן". ברגעים של מבוכה ודאגה, כשהיה רחוק ממני בתל־אביב, הייתי חוזרת לעצמי על המשפט הזה "היופי שוכן בעיני המתבונן".

בין פגישה לפגישה שמרו המכתבים על הקשר שהתחיל להתפתח.

21.8.50

צוציקית שלי שלום רב,

לאחר נסיעה מייגעת הגעתי אתמול אחה"צ הביתה, ולאחר מנוחה קלה התחלתי חוזר למסלול החיים הקודם. לא! אינני חוזר למסלול החיים הקודם, הרי משהו נשתנה אצלי (משהו מאוד יסודי). אני יושב בבית ועושה שני דברים: לומד אנגלית תוך כדי מחשבה על התחדשות הלימודים בקרוב, ו… אני חושב עלייך.

אני שרוע על המיטה, ספר האנגלית נתון ביד, אני מעיין בו, קורא שורה, שתיים, ומפסיק (עדנה, מה היא עושה עתה?), חוזר וקורא, משנן מלים, ושוב הטיפשונת שלי באמצע. ילדונת, את לא נותנת לי מנוחה אף לרגע קט.

החיים וקצבם המהיר הדינמי משפיעים עלינו, על מחשבותינו ורגשותינו. באיזו מהירות דינמית הם משתנים? באיזו מהירות דינמית עובר אדם מקצה לקצה? רק לפני שבועיים או מעט יותר לא ידעתי מי זו עדנה. לפני שבוע ומשהו הצטערתי צער אמיתי על אותו ליל שישי שסיבך אותי בצורה כל־כך בלתי נעימה ובלתי רצויה, והיום, היום אני מביט על יענקלה של לפני שבועיים כעל טיפש (ייתכן שגם כיום הוא כזה), היום אני שרוע על המיטה ועדנה… כל־כך כל־כך קרובה אלי, ואני רואה אותה לפני שוב ושוב כך ואחרת, ואני מדמיין לי איך ניפגש שוב, ומתי, ואני בונה לי בדמיוני עולמות יפים וּורודים, ואני מהנה את עצמי בעתיד ורוד ורוד (כזה עתיד אוהב כל אדם לצייר לו) יחד עם הצוציקית שלי. כן, בחיי שכן, אל תחייכי.

לעתים אני מחייך לעצמי בהנאה כי טוב לי טוב לי נורא…

כאן, בבית בעיר, בלא חברים ולא חיי חברה (בעיקר שהגדוד איננו בעיר) ובלא כל עיסוק אחר שיסחוף אותי ושידרוש ממני מקסימום של עמקות ושכחת הכל, נתחדדה שוב ובצורה הקשה ביותר ההרגשה של הבדידות מצד אחד, לעומת החמימות הטובה כל־כך של יום שבת. אבל אני שמח, כי אני יודע שבעוד זמן קצר נתראה, וניפרד, אבל נתראה שוב. אני שמח כי אני חושב עלייך ואני בטוח שאת חושבת עלי, אני שמח כי אני בטוח שאנחנו קשורים אחד לשני, לא חשוב מדוע, העיקר הוא שאנחנו קשורים.

ספר האנגלית מחכה לי (אני לו, לגמרי לא), ואני מוכרח לנצל את הזמן, עד שתבואי לת"א, בצורה היעילה ביותר, ולהפיק את מלוא התועלת מזמן זה, כדי ללמוד מקסימום של חומר בכדי שדבר זה לא יכביד עלי אח"כ במשך שנת הלימודים.

אם תוכלי תקפצי ביום שישי לגבעת חביבה, אני אבוא למסיבת הסיום. כל זה אם תוכלי (אל תעשי בבית צרות).

עני מיד!!!

שלום רב ולהתראות

(הייתי כותב לך באהבה אילו הייתי בטוח שאת מאמינה במלה זו, אילו הייתי בטוח שאין כאן איזו הפגנה צורמת, או אילו הייתי בטוח שבמלה זו מסתכמים כל היחסים שבינינו. מה דעתך, טיפשונת שלי)

שלך

יענקלה

קשה לי לסגור את המכתב, הייתי כותב עוד ועוד. שלחי תמונה.

בקיץ ההוא של שנת 50' היו לפניו עוד שנתיים של לימודים בתיכון. הוא היה עדיין נער ואני פחות או יותר ילדה. לא, לא חיינו "במלכות על ים עַרפַּלִי", כי אם על הקרקע הקשה של המציאות, אבל "ידענו אהוֹב מכל אוהבים", ושנינו חשנו את כוחו של הדבר הזה שקשר וריתק אותנו. באמצע אוקטובר כתב לי:

[…] אמרתי לך, תינוקת, שהייתי רוצה לראות אותך בכדי לברר איתך דברים שונים ולהיעזר בך, אך כמובן שבעיקר הייתי רוצה לראותך סתם, רק בשביל עצמך. אני לא אוכל לבוא בשבוע הבא למרחביה, זה כמעט בטוח, בגלל התחרויות של הסל והעף של תנועות הנוער, שנדחו לשבת הבאה, ולכן תינוקת, אם תוכלי בואי בואי ושוב פעם בואי, אני מחכה לך.

[…] אין הקשרים שבינינו אותם קשרים רופפים של הרפתקאות אהבה קלות. יש כאן משהו עמוק יותר והיחסים שבינינו חודרים לכל פינה בחיינו. לכל מקום, ללימודים וקריאה, הדרכה ומחשבה ורגש […] שנינו קשורים אחד בשני באלפי נימים.

חרף העובדה ששנינו היינו נתונים במסגרות שהיתה להן שליטה בנו, חרף הגיל הצעיר וחרף המרחק – נסיעה ממרחביה לתל־אביב נמשכה שעתיים וחצי ובטרמפים, כי כסף לאוטובוס לא היה – הלך הקשר שלנו והתחזק. זה לא היה מובן־מאליו, ובכל פעם צצה בעיה חדשה, כמו זו שעלתה בסוף החופש הגדול, כשכבר לא היה לו היכן לישון כשבא לבקר אותי.

היום הדבר אולי נראה מוזר, אבל לי, כמו לשאר בני הקיבוץ שגדלו אתי, מעולם לא היה חדר משלי. גרתי במגורים של לינה משותפת עם עוד שתיים או שלוש בנות גילי, בלי טיפת פרטיות. גם בית ההורים היה בשנים ההן רק חדר אחד בלבד. וכך, לאחר שתמה תקופת החופש הגדול, ומיטות פנויות כבר לא נמצאו בכל ביתני המגורים של המוסד החינוכי, לא ידעתי מה לעשות.

היחיד שאליו יכולתי לפנות לעזרה היה אבא שלי, שתמיד היה קרוב אלי, אף שאת רוב ימי השבוע עשה לרגל עבודתו בתל־אביב. לאמיתו של דבר, רק הודות לעבודתו במו"לות, כעורך בהוצאת "ספריית פועלים", היה יכול לבוא לעזרתי. שכן לרשותו הועמד הביתן של בית־ההוצאה שהוקם סמוך לבית־הדפוס במרחביה. באמצע הביתן היה חדר־העבודה שלו, עם שולחן ענק, וממנו נפתחה דלת לחדר־אורחים קטן, אשר נועד לארח סופרים ומחברים שהיו באים לעבוד אתו על כתבי־היד שלהם.

שם, בחדר הקטן שאפילו שירותים צמודים לא היו לו, על מיטת ברזל צרה עם מזרן מעשב־ים, יכולנו להיות יחד שנינו לבדנו בלילות הקרים. הנה רמז לחדר הזה במכתב מנובמבר:

ילדתי הקטנה שלום רב!

עכשיו שיעור בהיסטוריה, והרעש בכיתה עצום, לכן לקחתי לעצמי רשות לכתוב לך מלים מעטות חמות וטובות. היום הצלחתי במבחן בכימיה וכן כתבתי את הבחינה בביולוגיה, ונדמה לי שעברתי אותה בהצלחה. אך לא נבזבז את זמננו לביה"ס כיוון שהוא איננו אלא בית־כלא לתלמיד ולמחשבתו, הוא איננו אלא עול בלתי נעים עלינו.

ילדתי הטובה הקטנה, לא תוכלי לתאר לעצמך איך השארת אותי לאחר שנסעת. לא, ילדה, לא לא, אינני רוצה לחזור ולהיזכר בכך כיוון שצמרמורת ומצב־רוח איום תוקפים אותי. איזו בדידות, איזה חוסר של חמימות ואהבה, לרגעים נדמה לי שאני לבדי לבדי בעולם הזה, ואין יותר אף־אחד בשבילי. כמה טוב היה לי איתך – אי־אפשר לתאר זאת במלים.

חזרתי הביתה, הייתי עצוב ומדוכדך ובודד עד… עד לידי שיגעון, עד לידי רצון לבכות הרבה בכי על הטוב שאיננו ושלרגע נראה לי כאילו לא יהיה עוד. מה לא הייתי נותן בכדי להיות על ידך, בשביל מעט חופש, בשביל להיות… גדול בשנתיים. שכבתי בבית ולמדתי את האנגלית הזאת. רציתי לקרוע את עצמי, רציתי לקום ולברוח החוצה, לא לחזור יותר הביתה ולא לביה"ס הזה, אינני רוצה בכל אלה. רק פעם אחת אהיה בגיל זה שבו אני נמצא. רק פעם אחת, ולמה לא אהיה חופשי עד כדי לקום ולנסוע אלייך בכל רגע שארצה.

הלכתי אל בַּרקֶה (הוא לומד ביום ראשון אחה"צ), ישבנו יחד, פיטפטנו וצחקנו מתוך לעג על עצמנו, מתוך צער, מתוך בכי. לא חשוב על מה פיטפטנו, אינני זוכר כבר, אני רק זוכר שהיה לי כואב, כואב, כואב שרציתי לבכות ולבכות. לא, ילדתי הקטנה היפה, מעולם ולעולם לא אוהב כך.

בביה"ס הלכתי כסהרורי. אחה"צ הכל עצוב. הלכתי לשיעור אמנות. רחובות, אנשים, עצים, בתים ואני. מה לי כאן ומי לי כאן. אני זר כאן. צעדתי לאט לאט מתנודד מצד אל צד, יכול היה מישהו לבוא להכות אותי ולא הייתי מרגיש בכך, כי רק גופי הלך כאן, ואני הייתי במקום אחר, אצלי בבית במרחביה. ראיתי אותך לפנַי, ילדה, כשם שאני רואה אותך כעת לעיני, ועיני נוצצות נוצצות, שמעתי את קולך, אהבתיך עד לידי כאב, עד לידי שיכרון ועצב גדול. קראתי לך בקול, קראתי לך בלחש, ואת באת אלי טובה ואוהבת. בניתי לי עולמות ורודים יפים של חופשים שנבלה יחד, ויותר מכל ראיתי לפני את… חדרנו הקטן, את חדרנו שלנו שלנו, רק שלנו. ראיתי את חיינו היפים השקטים האידיליים.

טוב לאמור "שלי", "החדר שלי", "המיטה שלי וארון הספרים שלי" (אינני חס ושלום כנגד הקניין המשותף והקיבוץ, ילדה), כשאין איש מעליך ואתה יכול לעשות בחיים שלך את שאתה חפץ. כן, תינוקת, עוד יבוא לנו יום כזה. אבל… אבל אני פוחד, פוחד מפני השנים הרבות כל־כך שעומדות כחיץ בין אושרנו השלם ובין ההווה.

עתים אני פשוט נראה בעיני מטומטם חדל־אישים, או נראה לי שהשתניתי עד לבלתי־הכיר מאותם ימים שהכרתיך, ילדתי האהובה. כלום זהו אני, כלום כך חשבתי פעם שאוכל לאהוב, אוכל להיות קשור אל מישהו, אוכל לרצות להיות קרוב אל מישהו…

די, אני מקצר, כיוון שכל רגשותי עלולים לפרוץ כהרף־עין.

השבוע נותרה לי עוד בחינה אחת (כמה נבזי, לא כן?), אך כל ערב אני צריך לעבוד שעתיים למען הבחירות.

עכשיו השעה היא עוד מעט חמש, ועוד מעט תתחיל פעולת החניכים שלי, ואחר־כך אני צריך לצעוד לפרברים על־מנת למלא את חובתי למפלגה, להגשים במעשה יום־יומי את שאני מטיף לו.

[…]

הייתי צועק עכשיו בקולי קולות שאני… שאני רוצה אלייך, שאני אוהב אותך, שאני משוגע. הייתי קופץ עתה על אוטו ונוסע, אבל…

לכל הרוחות, מדוע יש "אבלים" בעולם?

הילדון האוהב אותך

יענקלה

לקראת החורף התחילו להופיע במכתבים שלו יותר ויותר תוכניות וחלומות לעתיד המשותף שלנו, לצד הזיכרונות מימינו הראשונים בקיץ.

ילדתי הקטנה.

את המכתב אמרתי לשלוח עוד ביום השני, אולם אין לך מושג עד כמה אני עסוק השבוע הזה בלימודים ובעבודת הבחירות. אני עסוק עד כדי חוסר זמן… להתגלח. אני נתקעתי לאזור איום של פרברי ת"א ויוצא לי לעבוד כשלוש שעות בכל יום, עבודה שאינה קלה ואינה נעימה ביותר, ומן הצד השני מוטל עלי עול של הכנת שיעורים לבחינה בהיסטוריה, שעדיין אינני מוכן לה כראוי, ונראה שציון בחינה זו הוא ציון השליש. נוסף על כל אלה יש לעבוד מעט גם בהדרכה, שעתה יש כאן תקופה של שפל בגלל הבחירות. מכל מקום, אני צריך להכין עם הצוציקים קישוט ל־7 בנובמבר.

הערב, תינוקת, אני הולך עם בַּרקֶה ל"אוהל" להצגת "העולם איננו יכול לחכות".

אוהל, זה מזכיר משהו נעים ומושך, את זוכרת לבטח את האוהל הפרוץ והחם הנעים שלנו. אח, לכל הרוחות, כמה טוב היה אז, אידיליה ממש, חופש, חוסר כל עול, קיץ ופריחה, אהבה, שקט עצום, אדיר. לפעמים אני חושב שאילו ידעתי שכך יתפתחו העניינים, לבטח הייתי בא למחנה כבר בתחילתו. אבל מי יכול היה לדעת… אפילו האלוהים לא. אבל נעזוב את העבר. כשנהיה זקנים זקנים נורא נחזור ונתחמם לאור זיכרונות העבר שהם ללא ספק נעימים מאוד, ועכשיו נחלום יחד על העתיד הרחוק שלפנינו, שיהיה ללא ספק נהדר לנו, אידיאלי.

נו, תינוקת, אני מסיים ושולח לך את המכתב. סלחי שהמכתב קצר כל־כך. זה בגלל הסיבות שכתבתי לך.

שלום לכולם

והרבה הרבה נשיקות בשפתייך הקטנות היפות

מהצועני שלך.

אני מת פשוט לראות אותך…

היה נעים להתרפק על האידיליה שהיתה בעבר, אבל בפגישות המעטות שלנו היו גם רגעים קשים של שתיקות ודכדוך. די מהר התחלתי להכיר את הצד האפל שלו. פתאום היה נסגר בתוך שתיקה קודרת לא רק לרגעים, גם לשעות. לפעמים אפילו לא ידעתי בגלל מה. מלה אחת, זיכרון של רגע שעבר בראשו – הספיקו. הנה מה שכתב לי על הרגעים האלה:

ילדתי הקטנה הטובה.

עתה אני שובר לי את ראשי על ההיסטוריה היהודית לבחינה שתיערך מחר. ילדתי הטובה, כמה נמאס עלי כל זה. די, אינני יכול יותר. אני רוצה לחיות מעט, להיות מאושר מעט ללא עול מעיק זה.

תינוקת, אין לי פנאי לכתוב לך, רק רציתי לראותך מעט נגד עיני, ובעצם זו שטות. בחלום ובהקיץ, בזמן קריאה וכתיבה, תמיד תמיד את נגד עיני. נדמה לי שלא היה עוד רגע אחד קטן שלא היית אתי, שלא ראיתיך לנגדי שלא חשבתי עלייך.

[…]

ילדה, דעי, תמיד תמיד אני איתך. גם, גם כשלרגעים אני כועס ועצוב, כי אמרתי לך שאין האהבה שלנו תלויה ברגע ובמלה אחת, היא עמוקה מדי, יפה מדי וחזקה מכדי שרגע אחד ומלה, ותהא לפעמים טיפשית ומרגיזה ככל שתהיה, יהרסו אותה.

[…]

תינוקת שלי, נהיה שמחים על אף שאנחנו רחוקים וקרובים כל־כך. מאה הקילומטרים הללו יחשלו אותנו, יקשרו אותנו, המרחק הזה יקרב אותנו עד ש… עד שיהיה לנו טוב, טוב נורא נורא. […]

נשיקות רבות (מתי אוכל לעשות זאת על פנייך ולא על־גבי המכתב)

מיענקלה שלך

אולי אולי אבוא בשבת, אבל לא, אני סתם מנסה להשלות את עצמי. תינוקת, בשבת זו כנראה לא אבוא. בשבת הבאה מועצת התנועה ואולי אסע אלייך אז. מכל מקום חנוכה עוד שלושה שבועות. הידד! אני חושב לראותך עוד קודם־לכן.

כשהיה בא, היינו מטיילים אל ההר של ילדותי, גבעת המורה, שרקפות רבות פרחו בצל סלעי הבזלת שלו. אהבתי לטפס ולקפץ על הסלעים ולרוץ למטה במדרון ישר לתוך זרועותיו הפרושות לקראתי. ולפעמים היינו אוחזים ידיים כמו ילדים ורצים יחד.

בכל שנותי אינני זוכרת ימים מאושרים יותר מן השבתות של החורף בשנה הראשונה שלנו.

לעתים היינו הולכים דרומה, למסילה הנטושה של רכבת העמק, שמשני עבריה צמחו כלניות נפלאות – לבנות וּורודות ואפילו סגולות.

בלילות היה יענקלה שר ומדקלם לי שירים בזמן שהיינו מטיילים על הכביש, וכשהתעייפנו ישבנו לנוח כמו תמיד על אחד הגשרים הקטנים, שכבר הפכו להיות "שלנו", כי על אחד מהם הלוא נישק אותי בפעם הראשונה.

וכשקרה שיענקלה ובַּרקֶה באו שניהם יחד בליל־שבת, היתה ממש חגיגה. מוקדם בבוקר השבת היינו יוצאים לטייל ברביעייה. בשבת אחת יפהפייה וחמימה הביא אתו בַּרקֶה מצלמה קטנה. בדרך לפסי הרכבת עברנו בשוליה של חורשת האיקליפטוס, ובַּרקֶה אמר: "תעמדו רגע ליד האיקליפטוס הזה ואני אצלם". התביישתי להתחבק, לכן עמדנו משני צדי העץ הענק והנחנו ידיים על הגזע – בתצלום האפור הקטן נראות אצבעותיו מכסות על קצות אצבעותי.

אחרי שבת אחת כזו כתב לי:

עדנושקה חמודה אהובה שלי ללא קץ וגבול,

זה עתה חזרתי הביתה מבי"ס. אתמול לא כתבתי אף מלה ואל נא תכעסי, הייתי כה עייף ומעוצבן, שלא יכולתי לעשות דבר. חשבתי רק בך ובאושרנו הרב.

כל־כך הייתי מאושר שאנו הכרנו זה את זו כאילו נבראנו מששת ימי בראשית ונועדנו זה לזו. […]

הטיול על הכביש והקיפוץ על פני הסלעים בגבעת המורה ושמש הקיץ והירוק והכל הכל היה כה מאושר וטוב. חמודה, אני אוהב אותך, ובכל פעם שאני הוגה מלים אלו מתמלאות עיני בדמעות של אהבה… אהבתיך, אהובה שלי.