"לקחתי ממנה את המקל וכתבתי את שמי, 'מיקה'. אני לא מבינה, אמרה בתמיהה. אמך קוראת לך מיכאלה. נכון, כי היא […]
פרק ראשון
בלילה שלפני ליל הסדר, כשהייתי בגן חובה, היה לי קשה להירדם. אבא ישב לידי וקרא לי סיפור כפי שעשה מדי ערב, ואז נשק לי נשיקת לילה טוב.
“עוד לא,” ביקשתי. “עוד סיפור.”
“מספיק להיום, תישני עכשיו.”
לא התווכחתי. אמרתי לו שאחלום על הקושיות, ועל יציאת מצרים, ושאשתה מחר ארבע כוסיות יין.
הוא לא חייך כפי שנהג לעשות כשדיברתי. הוא רק ליטף את שערי, ושוב נשק לי.
“למה אתה בוכה?” שאלתי, והוא לא ענה וכיבה את האור.
נרדמתי ושקעתי בשינה עמוקה. לפנות בוקר שׂרי, אחותה של אמי שגרה בבית שלידנו, קראה בשמי וניערה אותי קלות.
“מיקה, את חייבת להתעורר. בואי, אעזור לך, אני לוקחת אותך אלינו.”
רציתי לישון והתעלמתי ממנה. הסתובבתי לכיוון הקיר.
“מיקה, קומי,” דחפה אותי וקולה רעד. התיישבתי במיטתי.
“אבא איננו,” בכתה. “אבא הלך.”
“אבא פה. הוא השכיב אותי לישון,” אמרתי בנחישות.
“אבא הלך לגן עדן.”
“אין גן עדן. אימא אמרה. ראיתי את אבא, קודם.”
“את רוצה שאקרא לאימא?”
“אימא לא בבית. רק אבא.”
“אימא בבית,” אמרה שרי ברוך. “היא במטבח עם אנשים.”
“לא, לא היו אנשים קודם.”
“עכשיו יש, אבל אנחנו לא נפריע להם ונלך אלינו, בסדר?”
“לא רוצה. אולי אני אלך למטבח? אולי גם אבא שם?”
היא שתקה ונעלה סנדלים לרגליי בעודי במיטה. קמתי בחוסר רצון בולט ואחזתי בידה. שמעתי קולות בבית, אך היא הובילה אותי בחופזה לדלת האחורית, ומשם יצאנו דרך גדר השיחים לחצרהּ. הבחנתי באמבולנס שאורותיו מרצדים באדום על הכביש ליד הכניסה. עצרתי. היא חיבקה ומשכה אותי, ונכנסנו אל ביתה, בעודה ממשיכה לבכות. לא שאלתי דבר. הייתי רגילה שעולם המבוגרים סתום בעיניי, וממילא לא הייתי מקבלת תשובות. ברגע שהנחתי את ראשי על הכרית ליד נטע, בת דודתי שהייתה בגילי, נרדמתי שוב, וקמתי למציאות חדשה.
שמעתי את אימא רבה עם שרי. אימא הייתה אישה קטנת קומה ורזה. תמיד נראתה לי כמו חסידה זעירה. היא נהגה לעמוד על רגל אחת ליד שולחן העבודה שלה כשנמאס לה לשבת, ועינה הימנית עצומה למחצה. אבא הסביר לי פעם שהיא החליטה שאם תחליף רגליים בעודה עומדת, הדם יזרום יותר טוב למוחה, ושהיא עוצמת את העין לפעמים כי השרפות של הקרמיקה בתנור סנוורו אותה. מאז סירבתי להתקרב למחסן בחצר והתרחקתי מהחומר שהיה מונח בדליים גדולים תחת הגגון.
“אני לוקחת אותה הביתה,” אימא ניסתה ללחוש, אך היא לא ידעה ללחוש. היה לה קול עוצמתי וחלוד, כפי שאבא כינה אותו, והיה מתווכח איתה שזה בגלל הסיגריות ושעליה להפסיק לעשן.
“בשום פנים ואופן,” אמרה שרי בנחישות. “זה גובל בהתאכזרות כלפי הילדה. איך את יכולה לעשות את זה כל עוד הגופה מונחת בסלון? את לא אפשרת לאמבולנס לפנות אותו. מתי חברה קדישא מגיעים?”
“השתגעת? הם? אני לא אעשה לו את זה. הספיקה לי חקירת השוטרים. הזמנתי אמבולנס פרטי.”
אלי, בעלה של שרי, הצטרף לשיחה וניסה להרגיע את הרוחות. הוא היה אדם שלא דיבר הרבה, ואבא אמר עליו שהוא עובד שעות ארוכות ולא נשאר לו זמן לבזבז על שטויות. מה עוד שהוא ואימא לא הסתדרו, בלשון המעטה, ופעם שמעתי שאמר לשרי שרק בגללי הוא מבליג. בשלב זה קמתי ונעמדתי בפתח המטבח שבו היו.
“צריך לחשוב על ההלוויה,” אמרה אימא. “עוד מעט אחפש בית עלמין אלטרנטיבי. נראה איך עושים את זה.”
“חבל שאת הולכת לכיוון הזה,” התערב אלי. “לא בכל דבר צריך להיות אחר. תחשבי גם על המשפחה שלו.”
“זה הדבר הנכון לי, וזה מה שיקרה.”
“תחליטי מה שתחליטי, היא לא תשתתף בטקס,” אמרה שרי בנחישות. “תחשבי פעם אחת על הילדה.”
“שרי צודקת,” צידד בה אלי. “מיקה צריכה להיות כעת במרכז תשומת הלב שלך. היא הדבר היחיד שנותר לך.”
השתררה שתיקה. “טוב. אז שתישאר אצלכם עד שאסיים את הבירורים.”
התחלתי לבכות, וכולם הסתובבו בבת אחת.
“מיכאלה,” ניגשה אליי אימא וחיבקה אותי, מהדקת אותי אל גופה. “אבא מת. הוא…”
“אודיה, תפסיקי,” צעקה שרי. “קצת רגישות. יהיה לה קשה מספיק בתקופה הקרובה.”
בכיי התגבר. אימא אמרה שהיא חייבת לחזור ולארגן את הדברים, והורתה לי להישאר אצל הדודים. אחרי ארוחת הבוקר הלכנו נטע ואני יד ביד לגן, ותיקי האוכל שלנו על גבינו. במשך היום ישבתי בשקט בפינה, כהרגלי. שמעתי את צקצוקי הלשון של הגננת ושל העוזרת שלה, ושמתי לב שאני זוכה לקבל הרבה חיבוקים ואפילו שורה שלמה של קוביות שוקולד. אך לא באמת הבנתי מה קורה.
השבועות הבאים עברו במבוכה ובצער ולֻוו במסתורין על היעלמותו של אבא. הוא איננו. הוא לא יחזור. מי ייקח אותי לגן ויחזיר אותי אחר הצהריים דרך גן השעשועים? מי ישמור עליי כשאימא לא תהיה בבית, ויספר לי סיפור לפני השינה? אבא היה האבאימא שלי. אימא הרבתה לנסוע בארץ ובעולם, לכל מקום אפשרי שבני אדם היו מכינים בו כלי חרס בשיטות עתיקות ושבו התנהלו חפירות – דרום אמריקה, אפריקה, אירופה כמובן, ואפילו סין ובורמה. בכל פעם שנסעה, אבא היה מוריד ספרים מהספרייה העמוסה לעייפה והיה פותח קודם כול את האטלס להראות לי באיזה מקום אימא נמצאת כעת. במקרים רבים אפילו לא היה במפה סימון של המקום שבו שהתה, ואבא היה מסמן נקודה אדומה ורושם לידה שֵם בעט שחור.
“לפעמים היא מסכנת את עצמה,” היה ממלמל לעצמו ואז מחזיר את תשומת לבו אליי.
“את רואה? כאן יש חפירה חשובה וקראו לאימא שתשתתף בה. הם רוצים להבין איך חי האדם הקדמון.” הוא פתח ספר נוסף. “תראי איזה מבנים כבר בנו אז… תראי איזה כלים עשו מקרמיקה, ואבני יד מאבן צור…”
הוא הביט בתמונות, השתתק ומבטו הפך מצועף. ואז נאנח והתחיל לבשל את ארוחת הערב. הוא היה זה שהכין את הכריכים לגן, שהגיע לאירועים שלי, אפה עוגה ליום הולדתי וטיפל בכל מה שקשור לבית. כשאימא חזרה עייפה ומאובקת ממסעותיה, היא נהגה להתקלח, לצנוח על מיטתה ולקום באמצע הלילה כדי להכין את השיעור שהיה עליה להעביר ביום המחרת. בין מסעות, הרצאות ומפגשים עם אנשים רבים, לא נותר לה זמן עבורנו, ואנו יצרנו לנו בועה משלנו וכך חיינו.
הוריי היו מבוגרים כשנולדתי. את סבתי מצד אמי כמעט שלא הכרתי. היא גרה בגרמניה, והבית שבו גרנו אנו היה של סביי, שאחרי קום המדינה חזרו לגרמניה. המגרש שבו ניצב ביתנו היה גדול מאוד, ובקצהו השני בנו שרי ואלי את ביתם. ביתנו היה ישן, קטן ומלא בספרים. אימא התעקשה שאחד החדרים בבית ישמש לה חדר עבודה. בחצר עמד הצריף שהיה הסטודיו של אימא ובו היו תנור וארונות לאחסון. למרות שאבא הסכים לכל מוצא פיה, הוא עמד על כך שהיא לא תעשן בסלון ובמטבח בגללי. אבל שאר האזורים היו אפופים ריח עשן סיגריות חמצמץ וכבד. לעתים אימא כל כך חסרה לי, שהייתי עומדת בפתח חדר העבודה שלה ומרחרחת בשקיקה ריח טחוב זה. כשאימא לא הייתה איתנו בסופי שבוע, נהגנו לחגוג את לילות השבת אצל שרי ואלי. אבי המעיט לבקר את הוריו, ותמיד אמר שהוא חוזר משם ומועקה בלבו. כשכן הלך אליהם, אני נשארתי אצל דודיי, בבית שבו שררו רעש והמולה, ולא מצאתי את מקומי בין שלושת ילדיהם שרבו, העליבו, ולעתים אף הרביצו זה לזה. התרגלתי להיות רואה ואינה נראית וחשתי שרק כך אוכל לשרוד.
***
כך החלה המציאות החדשה שלי. אמי אספה אותי כמעט מדי אחר צהריים מהצהרון, השתדלה להכין ארוחת ערב בשעה מוקדמת, אך שכחה או לא ידעה שעליה לקרוא לי סיפור לפני השינה, לדאוג שאצחצח שיניים ולעזור לי לבחור בגדים ליום המחרת. התגעגעתי לאבא, לצחוק שלו, לחיבוק ולאהבה האין־סופית שלו. היו לו ידיים גדולות וחמות, והחיוך שלו, כשאמר שאני המלאך שירד משמים, היה מידבק. מדי פעם התעוררתי בלילות בבכי קורע לב, ואימא הייתה מגיעה וממלמלת: “תנסי לישון, הכול יהיה בסדר.” היא נראתה אבודה וחסרת אונים.
למסיבת הסיום של גן החובה אימא הגיעה הרבה אחרי שאר ההורים, כשהטקס כבר כמעט נגמר. שרי יצאה בכל כמה דקות לחפש אותה, ונטע שישבה לידי צבטה אותי. “הכול בגללך, את רואה? את מפריעה לנו. אפילו אימא שלך לא רוצה אותך.”
נעלבתי, אבל לא עניתי לה. מניסיוני, לא היה בכך טעם. תכף אימא תבוא, אמרתי לעצמי והמתנתי בציפייה דרוכה. כשאימא נכנסה סוף־סוף, חייכתי אליה בהקלה. היא התקרבה אליי ולחשה: “איפה התיק שלך? אנחנו כבר הולכות.”
“אבל לא גמרנו את המסיבה,” מחיתי. “ועוד מעט הולכים לצהרון.”
“היום לא יהיה לך צהרון. את כבר גדולה, עוד מעט בכיתה א’. אנחנו נוסעות רחוק, יהיה לך כיף,” אמרה בקצרה.
“שתינו?”
“גם. אבל לא רק.”
שרי נתנה בה מבט מתרה, ואימא חזרה לעמוד ליד הדלת. שרי קמה אליה. קמתי ונצמדתי אליה. לא רציתי שיריבו ושכולם ישמעו את מה שיש לשרי לומר ואת תשובותיה של אימא, וידעתי שהן לא יעזו לצעוק כשאני לידן.
“בעוד כמה דקות נסיים,” התערבה הגננת. “אנו מחלקים מתנות ועוגת שוקולד.”
אימא המתינה בקוצר רוח, ומיד לאחר שחילקו את העוגה והמתנות, לקחה את תיקי ואת הצלחת עם העוגה, בעודי אוחזת בחוזקה בשקית המתנה. טנדר העבודה שלה, כפי שאבא קרא לו, חנה בחוץ.
“אבל אני רעבה. והיום יש שניצל בצהרון,” התעקשתי.
“אני מבטיחה לך שנעצור בדרך ואקנה לך שניצל בפיתה. עם מיץ. תיכנסי ותאכלי בינתיים את העוגה.”
כעת הבנתי מדוע היא רבה עם דודתי אמש, ומדוע שרי צעקה עליה שהיא חסרת אחריות, שהיא צריכה להבין שהיא ההורה היחיד שיש כעת לילדה, ושהיא לא יכולה לטלטל אותה כאילו היא חפץ. הבנתי מדוע שרי אמרה שמיקה תמיד תוכל להישאר אצלה עד שתחזור.
אמי עמדה על שלה ואמרה שהיא המחליטה, בדיוק בגלל שהיא ההורה היחיד של מיכאלה.
ידעתי שאין לי מוצא אחר. טיפסתי למושב הקדמי לידה והתחלתי לגרוף בשתי אצבעות מהעוגה שהחזקתי בחוזקה בידי השנייה, מועכת אותה מעט. פירורים התפזרו על כל המושב, וקיוויתי שאימא תחוש במורת רוחי. אך אף פעם לא היה אכפת לה אם אני מתלכלכת או מפזרת פירורים בטנדר העבודה שלה. ניגבתי את ידיי המלוכלכות במכנסיי ובמושב. נסענו כברת דרך ועצרנו לאסוף את דוד יהושע שעמד על המדרכה, גבוה כמו עץ דקל גבוה ורזה שמט לנפול. שערו היה צהבהב וצרוב שמש, שאימא נהגה לקרוא לו אפרוח, ואני חשבתי שאפרוח הוא רך, עגלגל וחמוד, תכונות שלא אפיינו כלל את יהושע. פעם אבא גילה גמל שלמה על שיח בקצה החצר. התיישבנו וצפינו בו שעה תמימה מהדס לאיטו בגופו הארוך והדקיק, מרים לעתים רגל אחת ואחריה את השנייה, ונראה מהורהר כל העת. חשבתי שיהושע יותר דומה לגמל שלמה מאשר לאפרוח. הוא לא היה דודי כמו דוד אֵלי, אך כך קראתי לו מאז שאני זוכרת את עצמי. הוא הגיע אלינו בכל ערב כשאימא הייתה בבית. היו להוריי חבורות שעמן נפגשו לעתים קרובות, ותמיד זה היה אצלנו, כדי שאבא, שלא היה מוכן להשאיר אותי לבד בלילות, יוכל להשתתף במפגשים. אחרי שאבא נפטר, יהושע היה נוכח כל הזמן. הוא היה צמוד לאמי, נסע איתה לכל מקום, ליווה אותה תמיד במסעותיה ודאג להמשיך להגיע למפגשים רוויי העשן והוויכוחים עם החברים. כל כך התרגלתי להמולה ולריחות, שבערבים שקטים לא הייתי מצליחה להירדם.
עצרנו כעת ליד יהושע, שהמתין לנו על המדרכה וסביבו ארגזי קרטון רבים. הם העמיסו אותם בתא המטען של הטנדר, ויצאנו לדרך. אימא שכחה לעצור לקנות לי שניצל, וכשהזכרתי לה אמרה שאנו באיחור, ושהמדבר ממתין לנו, ושהיא מבטיחה שהאוכל שנאכל שם יהיה טעים יותר. יהושע התיישב ליד החלון, ואני הצטמצמתי בין שניהם. הם החלו לדון בתוכנית העבודה, ואני נרדמתי, נשענת על יהושע.
אחרי שעות נסיעה רבות הגענו בערב למדבר. הם פרקו את הארגזים והקימו אוהל בלי לדבר כמעט. הם פרשו מחצלת גדולה, ומהתיקים הכינו כריות. עזרתי להם למצוא זרדים וענפים בשטח, והדלקנו מדורה. הם חיממו אוכל בסירים מפויחים.
“את רואה, זה כמו בצבא,” אמר לי יהושע בקולו הרגוע והשלֵו. היה לו מבטא שונה משל כולנו, ואבא פעם הסביר לי שזה בגלל הגרמנית שהייתה שפת האם שלו. “תחשבי שאת בטירונות.”
לא ממש ידעתי מה זה טירונות, אז החלטתי לשבת ליד המדורה ולבהות בה. ככה לא הייתי צריכה להסתכל על החושך שירד ועטף אותנו.
“בכל פעם שאנו באים למדבר, אני מתפעלת מחדש מהאדם הקדמון,” אמרה אימא בעלמא. “איך הם ידעו להלך בשממה, איך הכינו כלים ממה שהיה להם, עצמות ואבנים, עוד לפני שגילו את הטין. רק במדבר אני חשה את זה בכל מאודי, משום שאין פה צמחייה, אין מערות. האם טבע לב האדם השתנה? האם אנו מבינים באמת את המנטליות השונה של כל תרבות?”
“חושך,” אמרתי בקול חלוש.
“בחושך רואים יותר טוב,” אמרה אמי.
“חושך זה חושך,” עניתי ורעדתי. “לא רואים כלום בחושך.”
“האדם הקדמון ראה את הירח ואת הכוכבים, אבל כשהיו עננים הוא ראה חושך, וכך למד להדליק מדורה. זה מה שאנחנו עושים פה. לומדים לראות דברים חשובים. תחשבי על צורות קבורה שונות: בסרקופגים, במנהרות קבורה במעמקי האדמה, בתוך ביצות, תחת קרח־עד. כמה חשוך. כמה שקט. אולי לכן לא כדאי לקבור אותנו?”
חשבתי על אבא והצטמררתי.
“בחושך אנו עם עצמנו, רואים רק את עצמנו ובצורה חדה יותר. ואז הפחדים עולים, ואנו מתעמתים מול עצמנו, שואלים מי אנחנו. למה נולדנו. מה מעשינו.”
“את לא לבד. תראי את הצורות של אש המדורה, תריחי את העשן שעולה לשמים. האש והעשן מגרשים את החושך,” ניסה יהושע לרכך את דבריה.
רציתי לומר להם שבשקט הלילה שומעים נהמות ורעשים, וביניהם את פעימות הלב ורחשיו, בום בום, ואת רעשי החרדות. ידעתי שאימא לא תהיה מוכנה לגילוי רגשות כזה ושתקתי.
אכלתי איתם מאותו סיר, והאוכל היה לי טעים יותר מכל מאכל שאימא הכינה בבית. פיהקתי. הם מזגו לי מים בקערה כדי שאוכל לשטוף פנים ולצחצח שיניים, ואחרי זה קרסתי על המחצלת באוהל וישנתי עד עלות השחר. כשהתעוררתי, הם כבר היו ערים. עדיין נשמעו קולות בעלי חיים וצווחות – אולי של עופות – אבל החושך ברח לו, ונרגעתי.
אימא ערכה מדי כמה שבועות סדנאות בשטח שהשתתפו בהן סטודנטים וחברים, שאת חלקם הכרתי מהחבורות שהגיעו אלינו הביתה. החבורה של הסדנה הנוכחית הגיעה לקראת הצהריים. אחרי שאכלנו הם בישלו קפה והגישו גם לי, וצחקו כשירקתי את הנוזל המר. הם הקימו יחד מחנה אוהלים וחופה על עמודים שחוזקו בברזלים ובחוטי מתכת. התיישבנו בחצי מעגל תחת החופה. שקט השתרר, שקט שונה מזה של הלילה, שקט של שקיעת השמש ואנשים סביבי. אימא החלה לדבר.
“בסדנה הזאת נתמקד בתקופה קדומה של תולדות האדם, שבה הוא החל להיות טכנולוגי. אני רוצה שתחושו שאתם חיים לפני עשרות או מאות אלפי שנים. עכשיו אתם הומו־הביליס, האדם המיומן, הבונה את כליו למען מזון, למען הגנה ואולי למען פולחן. אתם מבודדים פה. לא מכירים את העולם. לא מכירים בני אדם אחרים ולא יודעים על קיומם. אתם מסתכלים ורואים שמים, אדמה, אבנים,” אמרה. “במקרה הטוב צמחים, ואולי חיות.”
“מאז שהתחלנו ללכת על שתיים, היד הפכה לכלי. הפסקנו להשתמש בידיים כדי להיאחז ולהתנייע כפי שעשו הפרימטים. כף היד שלנו היא מכשיר מדהים, מושלם ויפה, והאצבעות שמחוברות אליה, שהן בעצם כלי עזר של כף היד, מרתקות לא פחות. האגודל שלנו, של האדם המודרני, ארוך יותר, והאצבעות שלנו קצרות יותר משלהם, וכך אנו מסוגלים להפגיש את קצות האצבעות עם האגודל.”
כולנו איחדנו את האצבעות עם האגודל, ואני חיברתי את שתי הידיים והרמתי אותן לעיניי כמו משקפיים, והצצתי על כל אחד מהם בתורו ובחנתי אותם. הם היו בעיניי האנשים החכמים בעולם, וקיוויתי שאהיה כמוהם כשאגדל. כשסיימתי את סבב ההתבוננות, התעכבתי על אימא. כמו האחרים בלעתי את מילותיה בהערצה. לעולם לא אוכל להגיע לרמה שלה, חשבתי, וחשתי קטנה וחסרת משמעות.
“כף היד מיועדת לאחיזת כוח וגם לשימוש בדברים עדינים, מה שנקרא אחיזה מדויקת. תחשבו על משהו פשוט כמו פתיחת צנצנת. אנו מפעילים כוח כדי להתגבר על הסגירה ההרמטית של הצנצנת, ואז כדי לסובב את המכסה, אנו מפעילים עם האצבעות שרירים שמאפשרים לנו לבצע פעולה מדויקת. תחשבו על הפעולות שכף היד שלכם עושה כשתתנסו בהתזות, במכות, בשִברוּר ובסיתוּת. תתחברו לאותו אב קדמון שורד, שלא היה לו דבר ממה שיש לנו. הוא ידע לאלתר, לשלב את הדיוק עם הכוח וליצור כלי אבן. בעזרת כלי קיצוץ אלה הוא פיצח בניפוץ מדויק גולגולות של בעלי חיים עבור המוח, ואת עצמותיהם עבור מֵחַ העצם, בעיקר כשלא היה מזון מן הצומח. זה מצריך מיומנות. באפריקה לא היו אבני צור, והאדם יצר כלי אבן מאבנים קשות שהיו בסביבתו בתחכום רב. ככל שהכלים שיצר במשך אלפי שנים השתכללו, כך הלכה היד שלנו והשתכללה.”
היא עשתה אתנחתה. בחושך שירד עיניה בהקו, והיא כישפה את כולנו. אפילו קולות של בעלי החיים ועופות הלילה נדמו. פיללתי בלבי שפעם כשאגדל אימא תלמד אותי את סודות הכשפים שלה, ולא אצטרך לחשוש מדבר.
“אבני יד הן סוג משוכלל של כלי אבן. הן הכלי שהיה בשימוש הכי ארוך בהיסטוריה האנושית, והן המכשיר הראשון שידוע לנו שהאדם תכנן ויצר, לפחות לפני מיליון וחצי שנים ועד לפני 50 אלף שנים. כעת, התבוננו היטב בכמה אבני יד מחומרים שונים.”
היא גררה את סל הקש הענקי שלה שהיה מאחוריה והביאה אותו למרגלותיה. זה היה הסל הנצחי שלה שקלעה בעצמה ושהיה זכור לי מאז ומעולם. היא לא נפרדה ממנו, וכשרציתי לדעת אם היא בבית או נסעה, הצצתי לחדר העבודה שלה ובדקתי אם הסל מונח ליד שולחנה. אבא סיפר לי פעם שהיא נסעה בכל העולם לשבטים רחוקים כדי ללמוד את מלאכות היד הקדומות שלהם. היא גרה במדבריות, בג’ונגלים, בסירות על נהרות, והיו לה ידי זהב. היא רצתה להכיר את כל מה שקשור בחיים הקדומים, אמר, ומה שלמדה אף פעם לא הספיק לה. תמיד רצתה עוד. הוא הפך את הסלסילות הקלועות, שבהן אחסנו פירות וירקות, והסביר לי באיזה מקום בעולם היא קלעה אותן וממה עשויה כל סלסילה: סנסני תמרים, קנה, שיבולים, מחטי אורנים וענפי זית. שמות שבטים ומדינות שונות התערבבו עם שמות צמחים.
כעת הכיל הסל אבנים. היא שלפה אותן אחת אחת והעבירה אותן בין הנוכחים, וביקשה שנמשש ונרגיש אותן. הכרתי אותן מהחצר שלנו, שבה היו מונחות בסל אחר, רחב ונמוך, ונהגתי לשחק בהן.
“יש כאן אבני יד מבזלת, מאבן חול, מקוורציט, מאובסידיאן וכמובן מאבן צור. הן מגיעות מרחבי תבל, וצורת כולן דומה – צורת טיפה, שהצד ההפוך לחוֹד עבה יותר ונוח להחזיקו בכף היד. אבן צור היא האבן המתאימה ביותר לייצור כלים בגלל שהיא אבן קשה ואפשר להתיז ממנה נתזים ולשברר אותה, והיא אינה מתכלה.”
היא העבירה בינינו אבן יד שהיו בה מעגלים בצבעים שונים. האבן הזאת מצאה חן בעיניי מאוד, היא הייתה גדולה במעט מכף ידי, ומגעה היה חלק וקריר. חיכיתי בסבלנות שתגיע אליי. אחזתי בה ולא החזרתי אותה לאימא, שהמשיכה לדבר.
“בבדיקות שנערכו מצאו שיש אבני יד שלא השתמשו בהן, וייתכן שהייתה להן משמעות טקסית ופולחנית. אבן זו נעשתה בידי אדם מיומן שהיה אומן, לדעתי. כבר לפני 300 אלף שנים הכניסו אבני צור לאש, כדי שיהיה קל יותר לסתת אותן, וכך התקבלו צבעים סגולים וּורודים כפי שאתם רואים באבן זו.”
סטודנטית צעירה שישבה לידי והקשיבה מהופנטת, לחשה לי ששמה טרודי ושזו הפעם השנייה שהיא משתתפת בסדנה הזאת, ושהפעם היא לומדת אפילו עוד פרטים. כשיצאנו להפסקה, טרודי הסבירה לי במבטא זר, שהזכיר לי את מבטאו של יהושע, על מה אימא דיברה. שאר המשתתפים הדליקו אש והכינו קפה.
כולם ישבנו מרותקים בהמשך, ואני נמנמתי, ראשי נשען על כתפה של טרודי. התעוררתי כשאימא אמרה שסיימנו להיום. השתררה דממה לרגע, ואז אמרתי: “עוד סיפור, אימא,” וכולם צחקו. אימא לא. היא אמרה שהגיע הזמן לישון, כבר מאוחר, ויש לנו יום ארוך למחרת. טרודי אמרה שתעזור לי להתארגן לשינה, והתפזרנו.
אין עדיין תגובות