ביין הגולש העירום. סטלן, נוכל, שקרן, גנב ורמאי. בפעם האחרונה ששמעתי עליו, הוא סחט את העשירים ודפק את נשותיהם. זאת […]
פתח דבר
בֵּיין
אז.
שקרן.
נוכל.
גנב שאין לו אלוהים.
המוניטין שלי היה גל גדול שרכבתי עליו, כזה שבלע את כולם סביבי, והטביע כל ניסיון להתעסק עם מה ששלי.
הייתי ידוע כמסטול, אבל העוצמה היתה הסם היחיד האמיתי שבחרתי. לכסף לא היתה שום משמעות. הוא היה מוחשי, ולפיכך היה קל לאבד אותו. אתם מבינים, בשבילי אנשים הם משחק. כזה שתמיד ידעתי איך לנצח בו.
להזיז את החיילים ימינה או שמאלה.
להחליף את המלכה כשצריך.
לשמור על המלך בכל רגע ורגע.
מעולם לא איבדתי פוקוס, מעולם לא נרתעתי, ומעולם לא קינאתי.
אז, תארו לעצמכם מה רבה היתה הפתעתי כשמצאתי את עצמי עושה את כל שלושת אלה.
היתה זו סירנה עם שיער שחור פחם ששדדה אותי מהרכיבה על הגל הכי גדול שראיתי באותו קיץ. מתשומת הלב היקרה שלי. גזלה ממני את האוויר, לעזאזל.
היא החליקה מתוך האוקיינוס אל החוף כמו לילה שיורד פתאום.
השתופפתי מטה, רוכב על הגלשן שלי, בוהה בטיפשות.
אדי ובק נעצרו לידי, צפים על הגלשנים שלהם מסביבי.
‘היא תפוסה על ידי אמרי וולאס,’ הזהירה אדי. גנב.
‘זאת יצירת המופת הכי לוהטת בעיר,’ ציחקק בק. נוכל.
‘מה שיותר חשוב, היא יוצאת רק עם מנוולים עשירים.’ שקרן.
היה לי כל מה שצריך כדי למשוך אותה אלי.
הגוף שלה היה כמו חלקת שלג צחורה. לבן, חלק, כאילו השמש בהקה דרכה, מבלי לשקוע לעולם על עורה. עורה קרא תיגר על הטבע, וישבנה קרא תיגר על השפיות שלי, אבל אלה היו המילים על גבה שגרמו להיגיון שלי להתמרד.
לא היו אלה הקימורים שלה, או הדרך שבה היא ניענעה את ירכיה כמו תפוח מתנדנד, רעיל, שהצית את תגובתי אליה.
זה היה הקעקוע שבו הבחנתי כשהיא שחתה קרוב אלי קודם לכן, המילים קולחות על עורפה ועל גבה בחץ ישר.
כל חיי נועדו לפגישה הזאת איתך.
פושקין.
הכרתי רק אדם אחד שהשתגע על המשורר הרוסי, וכמו אלכסנדר המפורסם, הוא היה כרגע עמוק באדמה.
חברי התחילו לגלוש בחזרה לחוף. אני לא יכולתי לזוז. כאילו הביצים שלי שקלו עשרה טון. לא האמנתי באהבה ממבט ראשון. תשוקה, אולי, אבל אפילו זאת לא היתה המילה שחיפשתי. לא. הבחורה הזו סיקרנה אותי, לעזאזל.
‘איך קוראים לה?’ תפסתי את קרסולו של בק, ומשכתי אותו לעברי. אדי הפסיקה לדווש והסתכלה לאחור, מבטה מתרוצץ בינינו.
‘זה לא משנה, אחי.’
‘איך. קוראים. לה?’ אמרתי שוב מבעד לשיניים חשוקות.
‘אחי, כאילו, היא ממש צעירה.’
‘אני לא אחזור על השאלה בפעם השלישית.’
גרונו של בק ניתר כשבלע את רוקו. הוא ידע היטב שאני לא מתבדח. אם היא בגירה — זה סגור.
‘ג’ס קארטר.’
ג’ס קארטר עמדה להיות שלי עוד לפני שהיא הכירה אותי.
עוד לפני שאני הכרתי אותה.
עוד לפני שהחיים שלה התהפכו על פיהם והגורל שלה שיכתב את עצמו מחדש בדמה.
אז זאת היתה האמת שאפילו התחת השקרן שלי לא הסכים להודות בה בהמשך הסיפור שלנו — רציתי אותה לפני.
לפני שהיא הפכה לעסק.
לפני שהאמת כלאה אותה בפנים.
לפני שהסודות גלשו החוצה.
יותר לא גלשתי באותו יום.
הגלשן שלי נשבר.
הייתי צריך לדעת שזה סימן מבשר רעות.
הלב שלי עמד להיות הדבר הבא בתור להישבר.
ובשביל פרגית קטנה כמוה, היא עשתה חתיכת עבודה בלהשמיד אותו.
ג’ס
אז.
הירח היה מלא בלילה ההוא.
זה היה מעורר גיחוך, אם לא דביק לגמרי. איזו קלישאה מטורפת, הא? ירח שמן, מלא, לבן כרוח רפאים, נוצץ בניצחון, בוהק מעל הלילה שגילף את הגורל שלי, את הזהות שלי, את הבטן שלי, בחתכים עמוקים ובורקים.
בהיתי בו, כל כך שלו ורגוע. דברים יפים הם לא פעם חסרי תועלת.
אל תעמוד שם סתם. קרא למשטרה. קרא לאמבולנס. תציל אותי.
תהיתי אם אני הולכת למות. ואם כן, כמה זמן ייקח עד שפאם תבחין בהיעדרותי? כמה זמן יעבור עד שדארן יבטיח לה שתמיד הייתי מתוסבכת? ‘מס’וקה,’ הוא היה מנחם אותי במבטא המעוות שלו, ‘אבל מתוסבכת.’ כמה זמן יעבור עד שהיא תסכים איתו? כמה זמן יעבור עד שהקיט־קט על המצבה של אבא יימס תחת השמש המייסרת?
‘כמה חבל. כזאת ילדה טובה,’ הם יתאבלו. אין כמו מוות של נערה מתבגרת לגרום לכל הקהילה להתקבץ יחד. בייחוד בעיירה טודוס סנטוס, שבה טרגדיות התרחשו רק בעיתונים ובסי־אן־אן. הו, כן, זה ייתן להם משהו לדבר עליו. מעשייה אסורה ועסיסית על נפילתה של הנערה שבכותרות.
ההכרה חילחלה לתוכי כמו ברז מטפטף. אמרי, הנרי ונולן אפילו לא יחטפו סטירה על כף ידם. עבודות שירות? בחלומות שלי. לי נועדה המבוכה הציבורית, המבטים הזועפים וההזמנות המבוטלות לאירועי הקאנטרי־קלאב. הייתי האאוטסיידרית. בת התמותה הטיפשה שהתערבבה עם בני המלוכה כחולי הדם של טודוס סנטוס.
הם יתחמקו מזה, אני ידעתי. הם ילכו לקולג’ וילכו למסיבות. הם יסיימו את הלימודים ויעיפו את הכובעים המטומטמים שלהם באוויר. הם יתחתנו, והם יביאו לעולם ילדים, וילכו לפגישות מחזור, ויצאו לטיולי סקי עם החברים שלהם. והם יחיו. אלוהים, הם יחיו. הטריפה אותי המחשבה שהירושה שלהם והכסף שלהם יקנו להם דרך מילוט מהצדק. כי ידעתי, שגם אם מישהו יטרח לגרד אותי מהדרך עם או בלי דופק הלילה, אני מתה. מתה בכל המקומות שהיו חשובים.
לרגע חולף אחד עדיין הייתי ג’ס הישנה. ניסיתי להסתכל על הדברים מהצד השני. מזג האוויר היה נעים בשביל חודש פברואר. לא חם מדי, לא קר מדי. כל חום המדבר שנדבק לעורי נמוג בשל האספלט הצונן מתחתי. הרבה קורבנות התאוששו. יכולתי ללכת לקולג’ בחו’ל. דארן היה מומחה בזריקת כסף על בעיות כדי להעלים אותן. יכולתי להמציא את עצמי מחדש. לשכוח שזה אי־פעם קרה. האם לא משתמשים בהיפנוזה כדי לדכא דברים כאלה? אני יכולה לשאול את מיירה, הפסיכולוגית שההורים שלי שלחו אותי אליה מאז שהתחילו להיות לי סיוטים. המדע חסר גבולות. המקרה המדובר: אמי בת הארבעים שנראתה בת עשרים ושלוש תודות לבוטוקס.
אבנים קטנות ננעצו בגבי החשוף. חזיית התחרה והתחתונים הוורודים נחו איפשהו קרועים לצדי, ולמרות שהמפשעה שלי היתה מחוסרת תחושה, הרגשתי משהו מטפטף במורד ירכי. דם? זרע? זה לא ממש שינה בשלב הזה.
בהיתי בכוכבי שביל החלב שהיו תלויים בשמים הכהים כמו נברשת, לועגים לקיום האנושי שלי, קורע הלב.
הייתי צריכה לנסות לקום. להזעיק עזרה. להציל את עצמי. אבל האפשרות שאכשל אם אנסה לזוז ולא אצליח היתה הרבה יותר משתקת מהכאב. רגלי היו כקפואות, עצמות האגן שלי היו מרוסקות.
הסירנות ייללו במרחק.
עצמתי את עיני בחוזקה. לעיתים קרובות הייתי רואה את אבי בצד השני, כאילו נחקק קלסתרו על פנים העפעפיים שלי. שם הוא חי עכשיו. בחלומות שלי. יותר חי מהאישה שהוא עזב. פאם תמיד דהתה בצדי הסיפור שלי. דאגתה היתה מרוכזת בכתיבת העלילה האישית שלה.
הסירנות הלכו והתקרבו. חזק יותר. ליבי האיץ והצטנף כמו גור מוכה.
עוד דקות אחדות, ואת תהפכי לפיסת רכילות. אגדה מזהירה.
ג’ס הישנה היתה בוכה. היא היתה צורחת ומספרת למשטרה הכול. תתנהגי רגיל, בהתחשב בנסיבות הלא רגילות. ג’ס הישנה היתה מכריזה נקמה ועושה את הדבר הנכון. את הדבר הפמיניסטי. היא לא היתה נותנת להם להתחמק.
ג’ס הישנה היתה מרגישה.
האמבולנס עלה על אבן השפה, קרוב עד כדי שהחום שעלה מן הצמיגים והגומי הנחרך דבק בנחירי. איכשהו, הידיעה שהם הזעיקו עזרה היתה אפילו מרתיחה יותר מאשר לו זנחו אותי למות, כאילו ידעו שאי אפשר לגעת בהם אפילו אחרי שהם עשו לי את זה. אלונקה נפתחה לצדי. דיקלמתי את המילים האחרונות ששמעתי לפני שהם השאירו אותי בסמטה, ודמעה בודדה זלגה לה במורד לחיי.
כל חיי נועדו לפגישה הזאת איתך.
‘ואיזו פגישה זו היתה, זונה. הרבצת חתיכת קרב.’ נולן בעט בצלעותי.
קיעקעתי את המשפט הזה במחשבה שאמרי היה הגבר שחיכיתי לו. עכשיו עורפי בער. רציתי לקרוע את הבשר מעל צווארי ולזרוק אותו היישר ליד בגדי ההרוסים.
במאמץ מייסר הזזתי את זרועי השמאלית כדי לכסות את החזה שלי. זרועי הימנית נכרכה על בטני החשופה, והסתירה את מה שהם גילפו על פלג גופי העליון כאילו הייתי דלעת של ליל כל הקדושים. הם הכריחו אותי להסתכל בזמן שעשו את זה. הם החזיקו את הלסת שלי בידיהם הנקיות, החלקות, כשצווארי כפוף בתנוחה לא טבעית, עקומה. עונש על החטא המחפיר שלי.
המילה ברקה כמו שלט ניאון על עורי כדי שכל העולם יראה, וישפוט, ויצחק, והאותיות דיממו באדום אל תוך חצאית המעצבים הוורודה שלי.
זונה
ג’ס הישנה היתה מסבירה, ומתמקחת, ומתווכחת.
ג’ס הישנה היתה מנסה להציל את כבודה.
ג’ס הישנה מתה.
אין עדיין תגובות