ברחוב המסגר 7, בבית הספר הרב תחומי "שבח-מופת", מקדמים את פניי שני עצי שקמה עבותי גזע ועתירי עלווה. אני ממששת […]
פרק א: צליל הפתיחה כמו מנגינה מרתקת מהשמים
“פחד המוות סר מעלי מאז 1843”, כתבה קלורינדה ביומנה[6].
אנשיו של מילר בדקו ומצאו כי טעו בחישוביהם והאירוע של ה”אדוונט השני” צריך להגיע שנה מאוחר יותר.
ויליאם מילר הציג תאריך נוסף, באומרו: “אם המשיח לא יבוא ביום הזה, הפעם אני ארגיש אכזבה כפולה ומכופלת ממה שחשתי באביב”.
הציפייה הייתה גדולה.
המאמינים נטשו את “עיר החטאים” פילדלפיה ובנו מחנה אוהלים על גבעה סמוכה. קלורינדה פרשה מהקהילה המתפללת אל אחורי האוהל יחד עם בעלה ובנה, והשעון פתוח בכף ידה. השעה הנקובה חלפה, והלילה ירד. פרצה סופה איומה, האוהלים נתלשו מהרוח ועפו, ושני תינוקות קפאו למוות.
הניצולים חולצו ע”י תושבי פניקסוויל (Phoenixville) שהכריחו אותם להיכנס לבתיהם, ובבוקר חזרו המאמינים למקומם כשהם מתקבלים על ידי שכניהם בלעג. תגובות של בוז נשלחו כלפי מנהיגם ויליאם מילר.
“האכזבה הגדולה” גרמה לנטישתם של אלפים את התנועה. מקצתם הצטרפו לכנסייה הקתולית, ומעטים נשארו נאמנים למילר, שמת חמש שנים אחר כך, בשנת 1849.
ממשיכיו של מילר שקעו בחקירה מאומצת להסביר מדוע לא הופיע המשיח. בסופו של דבר הגיעו למסקנה שהחישוב היה מדויק. לפי חישוביהם היה התאריך נכון וישוע אמנם חזר, אלא שהיעד שלו השתנה: במקום לרדת אל הארץ, הוא השתכן בשמים. שם, במשך כהונתו השנייה, הוא עוסק בייסוד בית מקדש של מעלה בשביל מאמיניו. אחרי שהאנושות תיטהר מחטאיה, הוא יחזור וירד אל הארץ, והדבר יקרה בקרוב.
תנועות חדשות קמו: “עדי יהוה”, ו”האדוונטיסטים של היום השביעי”. תנועת האדוונטיסטים המשיכה באמונה של ביאת המשיח בקרוב אולם קבעה כי התגלותו השנייה של משיחם תחול ביום בלתי ידוע. הם נרתמו לסייע לבואו בימי חייהם, בטיהור הגוף ובטיהור העולם. מהזרם הבפטיסטי הם קיבלו את שמירת השבת.
קלורינדה התכנסה בביתה ובעלה ובנה טיפלו בה והגנו עליה בדאגה. היא צמה והתפללה בתקווה לגלות את הטעות בחישוב, חיפשה הסבר לכך שהמשיח לא הופיע וכתבה ביומנה:
“מגיל צעיר חיפשתי, לעתים יותר ולעתים פחות, להכיר ולשרת את האל החי. השפיעה עלי בכך אמי המסורה והמאמינה, שאותה איבדתי בגיל צעיר. טעויות רבות בזמנים שונים השפילו את נפשי מלפניו. במשך עשרים וארבע שנים השתייכתי לכנסייה קהילתית פוריטנית אוונגלית. יש לי ביטחון מלא בכתבי הקודש ואני מקבלת את משמעותם המילולית בהקשר להווה, לחובות ולהבטחות לגבי העתיד.
בתקופה האחרונה בשנים אלה הבחנתי בחוסר התאמה בין יראת השמים, לבין הכוח בחיי העדים (השליחים) המוקדמים המופיע בכתבים הקדושים. הבחנה זו הסבה לי צער עמוק, והתייאשתי מן האמונה שתיתכן הצלה לכולנו.
חיפשתי בפרשנויות, קראתי ביוגרפיות של נוצרים מוקדמים ומאוחרים, וקיבלתי אישורים חוזרים על ההשחתה המתרחשת באמונתנו, במובן של קרירות באהבה, חולשה ברוחניות.
בתוכי הבחנתי בחולשות אלה ולחמתי בהן על ידי צומות ובכי למען קירבה גדולה יותר לחיי ישו, מתוך ידיעה ששום טעות לא תהיה תירוץ לחוסר נאמנות. חשתי אהדה אמיתית לכל מאמץ של נדיבות, ובהתאם ליכולת ולהזדמנות ביקשתי להקל על הצורך שלי על ידי שירות פעיל. לאחרונה אני חווה נוכחות אלוהית, ברכה, אולם חשה ברצון לחיים של סיפוק גם במובן הנראה לעין. יותר ויותר אינני מרוצה מהרמה הנמוכה של הרוחניות שאליה אני מגיעה.
קראתי בעניין רב את כתבי הנביאים שלא התגשמו בנוגע ל”אדמה החדשה” (אחרית הימים).
במצב רוח זה, בסתיו 1842 שמעתי לראשונה את הבשורה על “מלכות אלוהים המתגשמת” ואירוע ה”קדם מילניום” של האל המבורך ואדוננו ישו הנוצרי.
זה היה צליל הפתיחה כמו מנגינה מרתקת מהשמים שהעירה את ליבי מחלומותיו החיוורים אל התגשמותם הקרובה והמפוארת במציאות. בתחילה לא האמנתי, התחלתי בחיפושים אחר המילים הנבואיות, במרץ וחריצות שלא ידעתי קודם, כנועה לפני האל וזועקת לעזרתו ולהדרכתו”.
קלורינדה פוסדיק סטרונג נולדה ב-11 במאי 1807 בצ’סטרפילד ניו יורק (Chesterfield, New York) וגדלה בפילדלפיה, פנסילבניה, ארה”ב. היא נולדה למשפחה מכובדת שמוצאה מאנגליה, והייתה הבת הרביעית להוריה.
אחיה ארסטוס נולד שנתיים לפניה, אחותה הצעירה מרתה-לואיזה נולדה שלוש עשרה שנים אחריה ואחותה אידאה סופברוניה נולדה שמונה חודשים אחרי אחותה מרתה-לואיזה.
אמה של קלורינדה, נאבי ריייט הריסון (Wright Harison Nabi),י [7]
ארסטוס סטרונג (Erastus Strong), אביה של קלורינדה, היה בנם של עשהאל סטרונג ומרתה ברבר (Barber) ונולד ב-1778 בטורינגטון, קונטיקט (Torrington, Connecticut). הוא מת ב-1834 כאשר קלורינדה בת עשרים ושבע. עליו היא כותבת ביומנה: “בקרבות אלה[8] נתפס בעבר גם אבי עם כלי השייט שלו והעבר בניגוד לחוק לאלג’יר, שם נשפט לכלא לכל חייו. אולם האל הציל אותו מהאלג’ירים והחזיר אותו לביתו ולאשתו הצעירה שהתפללה לכך בדמעות.[9]”
הוא אבד בים כשהפליג לבריסטול, אנגליה בספינה “בלונה” (Bellona) בגיל חמישים וחמש.
קלורינדה נישאה לוויליאם פיטר מיינור, בנקאי עמיד, וילדה שני בנים: הבן הבכור צ’רלס אלברט מיינור, נולד ב-1829כשאמו הייתה בת עשרים ושתיים והבן הצעיר, פרדריק מיינור, מת בילדותו.
בפרק המבוא ליומן המסע שלה מספרת קלורינדה על החיפוש אחר הנתיב שבו תלך, ומביעה חוסר נחת מ”הכנסייה העדתית[10]”, המסגרת הדתית שבה היא נמצאת.
לאחר כעשר שנים מצאה קלורינדה את אשר חיפשה: בהאזינה לדבריו של אחד המטיפים המפורסמים – ויליאם מילר, איכר אוטודידקט בפטיסטי שייסד זרם אסכטולוגי-משיחי בנצרות הפרוטסטנטית, שממנו צמחו הכנסיות האדוונטיסטיות, המציבות בראש מעייניהן את הביאה השנייה של ישו כאירוע ריאלי העתיד לקרות בזמן קרוב.
ויליאם מילר
ויליאם מילר
ב-1840 נפגש מילר עם כומר כריזמטי מבוסטון בשם ג’ושוע היימס (Joshua V. Himes). היימס הטיל ספק בחישובי הקץ של מילר, אך הסכים לפרסם את תורתו בעיתון מיוחד שהוציא לאור החל מה-28 בפברואר 1840 בשם “Signs of the Times”. העיתון יצא בתפוצה ארצית והפך את קהל מאמיניו של מילר מציבור מצומצם בניו אינגלנד לתנועה בקנה מידה ארצי. מאמרים מילריסטים החלו להתפרסם בפילדלפיה, רוצ’סטר, קליבלנד ומונטריאול.
בארה”ב פשטה ה”מגפה” של המשיחיות הנוצרית אמריקאית (כפי שכינה זאת הסופר הרמן מלוויל[11]) כלומר, אמונה פרוטסטנטית חזקה בכך שהאדם יכול להציל את נפשו ולהחיש את בוא המשיח במעשי צדקה ובשמחה מקרב לב. במקומות שונים הופיעו מטיפים שציטטו פסוקים מהתנ”ך והאיצו להתכונן לקץ הימים. על סמך נבואות שונות, מילר וחבריו חישבו והגיעו למסקנה כי ב-21 במרס 1843 ישוב המשיח ויתרחש ה”אדוונט השני”.
קלורינדה בת השלושים נשבתה בקסמיו של מילר והפכה ל”נביאה” בחוגי המילריסטים. היא נאמה לפניהם בעת שנועדו יחד, כתבה המנונים לשירה משותפת ופרסמה מאמרים בעיתונות.[12]
שנתיים אחרי האכזבה הגדולה היא חזתה כי נועדה להיות “אסתר המקראית”, לבוא לפני המלך ולהיעשות כלי בידי אלוהים להכשרת הקרקע בארץ ישראל לקראת שובו של המלך. היא הטיפה לזאת, והייתה משוכנעת כי על הנוצרים לשמור את יום השבת היהודי.
המשמעות הנוצרית להכתרת אסתר כמלכה בידי אחשוורוש היא אות להכתרת מרים אם ישו למלכת השמים. השתדלות אסתר למען עמה מבשרת את השתדלות מרים ביום הדין האחרון. אסתר היא אחת הנשים המוערכות ביותר במקרא ודוגמה לאישה האידאלית.[13]
קלורינדה אינה מזכירה את בעלה ביומנה, אולם נראה כי איש העסקים המיושב בדעתו לא הסכים לעזור במימון הוצאות הנסיעה שלה לארץ, ותגובתו שאינה נמסרת מעלה את ההשערה כי לא היה מרוצה מן השינוי שחל בחיי נישואיו ואף חש כעס על כך.[14]
בתחילת 1849 כותבת קלורינדה ביומנה:
“נרשמתי למסע והתחלתי בהכנות שקטות במשך כמה חודשים לפני היציאה. לא היו לי אמצעי מימון למסע ולא יכולתי לבקש מאף אחד כסף, על כן נשענתי על הידיעה כי הקרבן הנורא ייחסך ממני, אם האל לא יעזור לי להשיג את הסכום הגדול הנדרש בדרכיו יוצאות הדופן”.
תמונת דגרוטייפ של פילדלפיה, פנסילבניה, רחוב שמיני פינת רחוב השוק
תמונת דגרוטייפ של פילדלפיה, פנסילבניה, רחוב שמיני פינת רחוב השוק
לילך – :
ראוי ונכון שיכתב סיפורה של אישיות מופלאה זאת. תודה על ספר מאלף.