כלואה בין שתיים

עבר כמעט חודש מאז הגענו למקלט, ותחושות בלבול וחוסר אונים אפפו אותי. מה בעצם קרה לי כל השנים האלה? שאלות הציפו אותי יותר מתמיד. במהלך שיחה בינינו אמרה רונית כבדרך אגב: "טוב, אתן הייתן כמו נשים מוכות לכל דבר". טלטלה אחזה בי. בבת אחת התבהר לי הכל. נכון! זיהיתי את המאפיינים. כבר הספקתי לשוחח עם נשים אחרות במקלט וגם הן חוו את אותם הסימנים של אלימות כלכלית נפשית ופיזית. "עכשיו את אומרת לי את זה?!" עניתי לה חצי נוזפת חצי שמחה. שמחתי שסוף סוף יש לי הגדרה ברורה למה שקרה לי. למה שעברתי. חשתי הקלה עצומה. אומנם ההגדרה "אישה מוכה" מחרידה, אך עדיין זו הגדרה שכעת נתנה לי כיוון, נקודה שבה יכולתי להיאחז ולהמשיך ממנה הלאה. אחרי יותר מחודש שבו הייתי שרויה בכאוס פנימי עצום שלא נתן לי מנוח, והתהלכתי בתחושת ריק מוחלט שאיים לבלוע אותי, קיבלו חיי ברגע אחד תפנית, סדר כלשהו. משהו מוגדר בתוך כל הבלגן הזה. בשלב ההוא הייתי זקוקה להגדרות מסודרות כמו אוויר לנשימה.
במשך כשתים-עשרה שנים חייתה יהודית הרמן בכת של גואל רצון, בשם שהוא נתן לה: לי-יה. היא הצטרפה אל הכת בגיל שבע-עשרה בלבד. בספר "כלואה בין שתיים" יהודית מתארת ברגישות ובאומץ את אשר עבר עליה ועל חמשת ילדיה, החל מהיכרותה עם רצון, דרך החיים בכת תחת שליטתו, הדיכוי, הניתוק מהעולם החיצוני ועד פירוק הכת והלאה – התובנות שלה מתוך המאבק הפנימי בין לי-יה ליהודית, שהביאו לשחרורה משליטתו של רצון, שליטה שנמשכה גם לאחר שהשתחררה ממנו פיזית, והיכרותה המחודשת עם העולם, במסע שכולו צמיחה ולבלוב.

מקט: 4-575-764

עבר כמעט חודש מאז הגענו למקלט, ותחושות בלבול וחוסר אונים אפפו אותי. מה בעצם קרה לי כל השנים האלה? שאלות […]

---

פרולוג

“אחזור בצוהריים ואביא את חוברת החשבון שביקשת שאקנה”, אמרתי למחנכת הכיתה של בני בבוקר יום שלישי, 12 בינואר 2010.

אף שהיה זה יום חורפי, בקעה השמש מבין העננים ואורה שטף את המדרכות. מיהרתי בדרכי לעבודה. בוקר עמוס נוסף חלף בהכנת חמשת ילדיי ובפיזורם לגנים ולבתי הספר, והיה עליי להגיע לבית שניקיתי שנים רבות בימי שלישי. סדר יומי היה לנקות, לשוב לשכונת התקווה, לרכוש את החוברת, לאסוף את ילדיי וילדים נוספים מבית הספר ולקחת אותם הביתה, להשאיר אותם עם האישה ששמרה על כל הילדים באותו יום, לנסוע לגבעתיים כדי לנקות עוד בית אחד וזהו.

יצאתי משער בית הספר ופסעתי במהירות ברחוב בדרכי לתחנת האוטובוס. לפתע קפצה מולי בחורה צעירה, קטנה ורזה, שערה קצר, ואמרה לי בחביבות:

“שלום!”

הופתעתי. לא ברור היה מהיכן צצה. בירכתי אותה חזרה וניסיתי להמשיך, אך הבחורה לא זזה והמשיכה לחסום את דרכי. היא הלכה לאחור, פניה מופנות כלפיי, ואמרה לי פעם נוספת:

“שלום!”

התחלתי להילחץ. מה היא רוצה ממני? למה היא לא עוזבת אותי? אולי היא מעורערת בנפשה? בפעם השלישית שאמרה לי “שלום” כבר ממש נדרכתי, ותכננתי איך לעקוף אותה ולברוח ממנה במהירות. בעודי מתלבטת, הקיפו אותי לפתע שני גברים ואמרו לי:

“את לי־יה הרמן? אנחנו מהמשטרה, תראי לנו עכשיו תעודת זהות”.

הסתכלתי מהר לצדדים ושקלתי לברוח. הם קלטו זאת וסגרו עליי עוד יותר. אחד מהם אמר לי שוב, הפעם בטון תקיף יותר:

“את לי־יה הרמן? תראי לנו עכשיו תעודת זהות!”

השלושה שלפו את התגים שלהם כדי להוכיח כי הם מהמשטרה, אף על פי שהיו לבושים בלבוש אזרחי. לא הייתה לי ברירה. התכופפתי לתיק שלי שנפל על הרצפה, הוצאתי את הארנק ומתוכו את תעודת הזהות שלי.

בעבר נקראתי יהודית לוי, אך באותה עת כבר שנים רבות היה שמי לי־יה הרמן.

“לי־יה הרמן, את עולה איתנו עכשיו לניידת”.

תחושה מוזרה אפפה אותי – לא רעה ולא טובה, לא בהלה ולא שמחה, לא אושר אך גם לא מצוקה. מעין ריק ואדישות. כאשר נכנסתי לניידת אמרה השוטרת לשני הגברים:

“היא תשב לידי, היא שומרת נגיעה”.

אחד מהם הודיע בקשר:

“בוצע, אספנו אותה”.

אותי? למה? למי הם הודיעו? מה זאת אומרת ‘בוצע’? האם כל מה שקורה פה קשור לעובדה שאני חיה עם גואל רצון?

תמיד הייתי בעלת דמיון מפותח מדי, וכאשר החל הרכב בנסיעתו נבהלתי. לא ידעתי מי הם. אולי איזה ארגון פשע, והם חוטפים אותי כדי לבקש כופר? הייתי מודאגת וביקשתי מהשוטרת שתראה לי שוב את התג שלה. היא עשתה כבקשתי ואמרה:

“אל תדאגי, אנחנו באמת מהמשטרה”.

תחושה כבדה נפלה עליי במהלך הנסיעה והותירה בי חותם. עד היום, בכל פעם שאני נוסעת באזור ההוא, אני חשה שוב את אותה מועקה בבטן, מעין ידיעה שמשהו גדול מאוד עומד להשתנות בחיי, שהם לא יחזרו להיות כפי שהיו.

“גאולה מרצון”. כך נקרא המבצע אשר נערך באותו יום, ואשר הציל את חיי ואת חיי ילדיי, שם דו־משמעי, חמקמק, בדיוק כמו גואל רצון עצמו.