כמו לשבור אור

שני צעירים נפגשים, מתאהבים ומחליטים להתחתן, אבל הקִרבה ביניהם מותחת את כל החוטים השזורים בין שתי המשפחות עד כאב. עד פקיעה. מצד אחד ניצבים אמא שלו, אבא שלו והמאהבת לשעבר, ומן הצד השני אמא שלה, בן זוגה הנוכחי ובעלה הקודם. בתווך, פורטת באין רואים על המיתרים הללו, עומדת מישהי ומתבוננת בהם. בכולם.

גיבורי הספר הזה — גברים ונשים, הורים וילדים, מאהבים וננטשים — נבחנים מבעד למנסרה המפצלת כל אחד מהם לקרן ישירה, צלולה וחותכת, החודרת מבעד להגנות היומיום, מזדהרת באבק השגרה ונשלחת היישר אל הלב.

כמו לשבור אור הוא יצירה הבוחנת לעומק את המבנה והמשמעות, האפשרות וחוסר האפשרות של אותה המצאה מורכבת ופשוטה כמו קציצות ופתיתים — המשפחה: כיצד להיות חלק ממנה והאם ניתן שלא.

הרומן החדש של מירי רוזובסקי הוא  ספרות פוליפונית במיטבה, צורה המהדהדת ומשכפלת את התוכן ומצליחה להעמיד לא רק דמויות מובחנות ומלאות, אלא גם סיפור מפורק, המתאחה לשלם הגדול מסך חלקיו.

״הגיע הזמן לעזוב. שוב. כל כך הרבה פעמים אמרתי לעצמי את המשפט הזה. כל כך הרבה פעמים אמרו לי אותו. רק את לא אמרת.

אבל הרי לעזוב ולהצטרף, לתת ולקחת, להשמיד ולהצמיח, מי בכלל יכול להגיד מה ההבדל. בטח לא אני, בטח לא הם, הילדים הקטנים והטובים של אמא ואבא, אמא ואבא של הילדים הקטנים והטובים, הם, שהבטיחו לתת ואז לקחו, או התחרטו ברגע האמת, כמו גנבים עלובים שנתפסו במצלמת האבטחה.

אבל הסוף הרי תמיד כתוב בהתחלה. חקוק. חבוי. חרד וחודרני. ושקוף. כמו אוויר. כמו אהבה. כמו אפשרות.״

מירי רוזובסקי היא מחברת רבי המכר עטורי השבחים אותה האהבה, כמעט (2005), פעם בחיים (2009), קובץ הסיפורים כל הדרך הביתה ועוד סיפורים (2011),  וספרי הילדים מיצי (2001), ילדה עם כנפיים (2002) וסדרת רוני מקרוני.

ספרה אותה האהבה, כמעט יצא לאור בהולנד, וסיפורים פרי עטה תורגמו ופורסמו באנתולוגיות בצרפת ופורטוגל.

משבחי הביקורת:

״אחרי כמה עשרות עמודים קורה מה שנדיר כל כך שקורה. אתה בפנים, טבול כולך ברומן, וכשצורכי החיים שולפים אותך ממנו מדי פעם אתה נתקף געגועים…״

אריק גלסנר על אותה האהבה, כמעט, ידיעות אחרונות

״ראו הוזהרתם: ספרה של מירי רוזובסקי יכריח אתכם, גם ואולי דווקא אחרי הדחקה והרחקה של עשורים, להתמודד עם המשפחה שלכם. אבל באמת להתמודד.״

סיגל ריבה, על פעם בחיים, מאקו

״לצד  האמירות הנחרצות והבטוחות בעצמן, קיימת גם איזו תבונה חרישית בכתיבתה של רוזובסקי, שמרמזת על כך שהיא יודעת על החיים ועל הבריות יותר ממה שמתגלה במבט ראשון.״

רבקה קרן על כל הדרך הביתה ועוד סיפורים, הארץ

מקט: 15100692

לאתר ההוצאה הקליקו כאן

שני צעירים נפגשים, מתאהבים ומחליטים להתחתן, אבל הקִרבה ביניהם מותחת את כל החוטים השזורים בין שתי המשפחות עד כאב. עד […]

---

1

"עזוב, עמדתי לומר, עזוב את כל זה. מה זה משנה מי מדבר, מישהו אמר מה זה משנה מי מדבר. עומדת להיות פרֵדה, אני אהיה שם, לא אחמיץ זאת, זה לא יהיה אני, אני אהיה פה, אומר שאני רחוק מכאן, זה לא יהיה אני, אני לא אומר דבר, עומד להיות סיפור, מישהו עומד לנסות ולספר סיפור."

(סמואל בקט, תרגום: תומר פלדמן)

מישהו מדבר. לדבר זה קל. אבל מה עם השאלות. מה עם התשובות. מה עם הספקות. והפחדים, מה איתם? מישהו מתעקש לבנות. מישהו נאבק לפרק. כמה זה אחד ועוד אחת, ואיך מהאחת והאחד נוצרת המטרייה ההיא שהבטיחו לנו פעם, או שאולי לא הבטיחו? אולי רק הבטחנו לעצמנו? ומה עושים אם המטרייה נשברת, וכמה זמן יכול אדם לשמור על מטרייה מפני רוחות וגשמים ואפשרויות וכאבים.

מישהו לא מבין, מישהו מבין יותר מדי, מישהו צריך פרשנות. מה המטפורה ומה הממשות. המטרייה. הגשם. הצורך להיות מוגנים ביחד. היחד. מהו היחד. איך אפשר לכונן אותו. לקיים אותו. להחזיק אותו. ומה עושים עם השקרים והתירוצים וההאשמות. מה עושים עם החטאים. מה עושים עם העונשים. והשאלות. מה עושים עם השאלות.

מישהו רוצה לספר סיפור. לספר סיפור זה כמעט בלתי אפשרי, כמעט כמו לחיות. כמעט כמו לחיות עם אנשים אחרים, כמעט כמו לחיות עם אנשים אחרים שחיים או חיו או יחיו עם אנשים אחרים. והדאגה, והאחריות וחוט הלב. והמאבק, הו המאבק להחזיק את כל זה. ולא להתייאש, ובעיקר לא למאוס. לא להפנות עורף. והשיבוש.

הידוע מראש, המוכחש, המפתיע תמיד.

כי הנה, פה, בסיפור הזה, הולכת להיות חתונה. שני ילדים, הם כבר לא ילדים אבל כולנו הרי ילדים של מישהו שבשבילו תמיד נהיה.

הם החליטו להתחתן. למרות שהם לא מכירים הרבה זמן. הם החליטו לעבור לגור כאן, באזור האסור, למרות שהם לא מגורשים משום מקום.

הם לא יודעים מה שהם עושים. מה שהם רוצים. מה ההשלכות. או שאולי להפך. בכל מקרה, עומד להיות טקס. כאילו שיש לטקסים משמעות מעבר לקיום של עצמם. כאילו שאפשר לשרטט הנדסית את הרגע הזה שבו אדם פוגש אדם, את שבריר השנייה שבו משהו נראה, נשמע, מוּרח, את רסיס ההיתכנות הזה, גחל שמתעקש לעוף, פרפור של אור, חדירה של אדם אחד לתוך הקרום של אדם אחר, ולהפך.

כאילו שאפשר לדעת.

שהרי כל מה שיש הוא מה שרואים — שני ילדים שכבר אינם ילדים, לפחות לא בעיני עצמם, שמבקשים לקשור את חייהם יחד.

הוא גבוה. אוזניו גלויות. עיניו כהות ועדינות, כמעט עדינות מדי. הריסים שלו מסולסלים, הגבות גליות, הלחיים תפוחות במידת־מה, מידת־מה שאולי לא היתה ניכרת אילולא היה כל כך שדוף. כן, הוא רזה מאוד. עצמות הבריח שלו בולטות מעט, הבטן מכווצת ורק הפופיק קצת בולט בה, בילדיות מביכה.

הרגליים שלו יפות. יש בהן חוזק. השערות שעליהן מסולסלות במקצת וצבען חום בהיר, כמו הריסים, ואולי יותר.

השפתיים שלו דקות. משורבבות תמידית בהבעה של עלבון לכאורה.

הוא לא יפה באופן מיוחד, אבל בוודאי שלא מכוער.

הוא מושך? תלוי את מי. הוא יכול להיות מושך. משהו בדקוּת הזאת, בעדינות הבלתי מתרפסת. בחישׂפון שעולה מבעד לזיפים. בתנועת הכתפיים הסרבנית. בגיחוך. אדם של ניגודים אינסופיים. גם הריח שלו, ריח של זיעה של גבר ושל עוגיית וניל. הוא נאנח כמו איש זקן, ובתוך הצער הסמיך של אנחותיו וכתפיו הקפוצות אפשר לראות בבירור, במוחלטות מצמררת, את הילד שהוא היה, את ההתרפקות הרכה, את הסקרנות המתמדת, את התשוקה להיטמע.

הוא מה שנקרא — יצירתי. למרות שלא ברור מה יצר. הוא תרגם, לא מעט. הוא כתב שירים, כן, אבל הם היו עלובים אפילו בעיניו, אפילו בשעה שכתב. ותמיד הרגיש שהם כמו לנסות לספר חלום. אף פעם לא נוגע בָּבפנים. הוא גם ניגן, כן. אפילו יפה. אפילו יפה מאוד. אבל הפסיק. התמדה איננה התכונה החזקה שלו.

ויש בו חמלה, רכה ונוזלית וחמימה, אצורה בתוכו כמו הבטחה, כן, כמו הבטחה, כמו סומסום שייפתח עם הסיסמה הנכונה.

אבל מהי הסיסמה הנכונה. מה יפעיל את האוצר החמלתי הזה שבתוכו, מה ימוסס את הסרבנות, את קשיות העורף השקטה והתוקפנית בדרכה, את קשיות לבו של הגורל, כלומר של הנסיבות, של הדברים שקרו כך ולא אחרת.

שאלה מצחיקה. כלומר לא מפקיעה את הנימים, אבל מעט דברים הקשורים בתומר מפקיעים את הנימים. השאלה, אם להיות מדויקים — מיותרת. כי רוני היא הסיסמה, היא ודקוּתן של שכמותיה, ועיניה הגדולות, המעט מעריצות, וחוכמתה הפשוטה, הארצית, הכאילו שקופה.

יש לה נקודת חן קטנה על העורף וציפורניים כסוסות, גם בידיים וגם ברגליים. וכשהיא עצובה או מוטרדת, הצוואר שלה נשטף אודם שמתפשט גם לחזה ולגב. פניה עדינות. נקיות מנמשים ומפצעים ומאיפור. שערה ארוך וחלק, שטוף ריח פירותי משכר, וצבעו משתנה עם האור, עם חיוכה, עם הגשם.

היא עקשנית, הקטנה. נמלה עמלנית בחיפוש אחר משהו שאת טיבו היא עצמה לא יודעת. לפעמים נדמה לה שהיא מוצאת ואז היא עוצרת, מרוצה מעצמה. כזה הוא תומר בשבילה, או לפחות זה מה שהיא מספרת לעצמה. היא כבר יודעת את כוחן החלקי של אגדות עצמיות, ובכל זאת מתעקשת לדבוק בן. אי אפשר שלא ללכת אחרי הלב שיוצא אליה כשהיא הולכת ברחוב, לפעמים נדמה שמשתלשל מאחוריה שובל שקוף של לבבות. לפעמים היא מביטה אחורה, אבל אף פעם היא לא מבחינה.

הנה הטקס מתחיל, מנהלת אותו צעירה ששערה מגולח לפלומה קטיפתית והים משתקף בתוך עיניה. לידה עומדת בחורה שדומה לתומר, הן קרובות מאוד ולא נוגעות. איש גבוה, שפניו כבדות, מתקרב אליהן ומחבק את זו שדומה לבנו. מתוך החיבוק שלהם עולה כמו הבל גם הדמיון שבין שניהם, שקוף ושלם. לידם עומדת אישה גבוהה ומביטה בהם בריכוז, יש התחלה של חיוך בקו שפתיה, שערה הקצר כמעט לבן כבר. הגבר לוחץ יד למנהלת הטקס ומוסיף איזו טפיחה אבהית, פטרונית קצת, על שכמה. הבחורה קוראת לאנשים להתאסף. לא מעט נכנסים אל מתחת לחופה. האיש הגבוה, אשתו ובתם, החיוך של שלושתם זהה במלאותו. בצד השני עומדים אישה קטנה שעיניה דומעות, היא ממוללת בידה מטפחת ומחייכת תוך כדי, לידה כורע איש שכובע מצל על עיניו, הוא בודק את הנורות הסולריות הקטנות שמקיפות את כל החבורה. הוא מרוכז מאוד, ולרגע, לרגע נראה שמח. מאחוריו עומד גבר רזה וקירח. הוא מחבק בחורה יפהפייה בשמלת כתפיות. היא לא משיבה לו חיבוק. אנחנו צריכים להתחיל, אומרת כחולת העיניים בקולה המתנגן, כי אנחנו רוצים לברך לפני השקיעה ויש לנו לא מעט ברכות, ככה זה במשפחות מורכבות, אומרת אחת הנשים, כל המשפחות מורכבות, עונה גבר כלשהו. כולם מחייכים עכשיו. אפילו צוחקים. אפילו אני.