יוסף אלפנדרי, הגיבור-המספר של 'כמו סרט מצרי', הוא איש של יצרים עזים ואמיתות נחרצות. הוא אוהב בכל מאודו מוזיקה ערבית משובחת, מכור לפוקר ולחזה השופע של הקלפנית שריקה, בעל לאשה יפה ואב לשני בנים, ומבין גדול בתענוגות הקטנים של החיים — כמו למשל לקום לאט בבוקר, ליהנות מסיגריה וקפה עם הרבה קיימאק, לשירת אום כולת'ום. הוא גם מופת של החלום הציוני, ילד רחוב בקאהיר ואחר-כך באלכסנדריה, בן-חסותה של זונה מוסלמית, שעלה ארצה ונהיה פקיד בלשכת העבודה, פרי הילולים של "כור ההיתוך" מימי ראשית המדינה: גם ספרדי גאה, חסר השכלה אך רווי בחוכמה העממית היהודית-ספרדית והערבית, וגם חלוץ ובונה, חדור ערכים יהודיים וסוציאליסטיים, שנעשה עסקן זוטר במפלגת 'אחדות העבודה'.
ואולם, משהו אפל מכרסם בחייו של אלפנדרי. הוא בז לשכניו בשיכון הפועלים בדרום תל-אביב, הוא לא ממש מבין את אשתו ומתרחק ממנה לאיסוף אובססיבי של גזרי עיתונים, ירא ומסויג מאמו רבת החיוניות והקסם, דבק מדי ב"חוסך שבטו", וגם שינאתו לערבים קצת מוגזמת… אבל שום דבר בחייו לא מכין אותו לאסון שנופל על ביתו.
רון ברקאי, מחבר הרומן המרתק והמצמרר הזה, חותר בעקשנות להבין את הדמות הנפתלת של גבורו: המספר – הטווה בזריזות חפה מתודעה עצמית גם עלילה רבת-עוצמה וגם חבל-תלייה לעצמו – הוא בן דמותו של אביו; בנו של המספר — הילד שגורש ביד רמה מהגיהינום הקטן של ילדותו – הילד הזה זה הוא.
קטגוריות: סיפורת עברית
32.00 ₪
מקט: 4-497-1018
לאתר ההוצאה הקליקו כאן
א. בוקר
סַבַּאח אל-יַסְמין! מאז שאני זוכר את עצמי מלווה אותי הברכה הזו שבה נהגה אמא שלי להעיר אותנו בביתנו שבקאהיר. “בוקר של יסמין!” היא אומרת, והחשיכה עדיין עומדת בחלון החדר שאני ישן בו עם אחִי ושלוש אחיותי. אמי פותחת לרווחה את הווילון הצבעוני התלוי בפתח ומפריד בינינו לבין החדר שממנו בוקעות הנחירות של אבי, “התוּרכי”. היא נכנסת בזהירות, כדי לא לדרוך עלינו, ובידה צרור של ענפי יסמין מעוטרים בפרחים קטנים, לבנים. אמי עטופה שחורים, נוגעת בעדינות בכתפינו כדי לוודא שאכן התעוררנו, מטלטלת את הענפים בחלל ומפזרת את הריח המתוק-חריף בחדר המעופש. אני נזכר בה, ברַשֶל, או סית רשֶל כפי שקראו לה השכנים הערבים, בכל בוקר בשעה שאני פוקח לאט את העיניים המתענגות על האור החיוור. דמותה הקטנה ניצבת מולי כשאני מרחיב את הנחיריים להריח את קרירות הטל. ואז, בהנאה גדולה אני לוחש לעצמי: “ברוך אתה ה’ אלוהינו מלך העולם אשר נתן לשֶׂכְוִי בינה להבחין בין יום לבין לילה.”
הבוקר הוא הזמן האהוב עלי מכל שעות היממה. שכן, היום מביא איתו את המהומה, את הטרדות ואת עינויי הגוף. הלילה קשה עוד יותר, הסבל הולך ומתגבר עם החשיכה, מרוכז כולו בראשי ולופת אותו כמו צבת של נפחים המחזיקה בברזל המלובן. הבוקר, לעומת זאת, הוא שעה של תקווה, של שקט ושל רוגע. לכן אני מאריך אותו, וככל שאני מתקדם בשנים כך גם הבקרים שלי הולכים ומתארכים. השנים כבר נותנות בי את סימניהן, משנה לשנה העייפות מכבידה, אבל למרות שכל האיברים בגופי מתחננים לעוד חצי שעה של שינה או לפחות נימנום, אני משכים, כמו בקאהיר, תמיד לפני האור.
יש האומרים: “בוקר בא, לעבודה!” ואני אומר, איך אפשר לטעות כל-כך… הרי אין כמו הבוקר למנוחה. מעולם לא הבנתי את האנשים שמזנקים בבוקר מהמיטה וממהרים לעמל היום מבלי לתת לעצמם דקה אחת של שלווה ושל הנאה. מגששים בעיניים עצומות אל האמבטיה, מצחצחים שיניים, מעבירים במהירות את התער על הפנים, פוצעים את הלחי ומקיזים דם מתחת לאף. פולטים קללה ונחפזים אל המטבח, לוגמים פעם או פעמיים מכוס קפה שכבר הספיק להתקרר, ורצים לעבודה. בכל יום אני רואה אותם, את קורבנות הבוקר החפוז. הם ישנים באוטובוס, אחר-כך במשרד מנמנמים וראשם מונח על השולחן ובהפסקת הצהריים, במסעדה של הרומני, הם מביטים על האוכל באדישות וחולמים על המיטה.
פני האנשים מעידים עליהם: הממהרים הכרוניים פשוט מדביקים חתיכת נייר של עיתון-הבוקר על החתכים המדממים; האחרים טורחים קצת יותר, ואפשר לראות על הפנים שלהם שרידי צמר-גפן מלוכלך בדם. אלה גם אלה מסתכלים על העולם בעיניים חולמניות ומקללים את רגע ההשכמה. אנשים שלא מבינים את החוכמה העמוקה הטמונה באימרה הערבית: אַל-עַגְלָה מִן א-שיטַאן. בשעת החסד הזאת צריך להניח לזמן לזחול. לכן, אם אני צריך להתייצב במשרד בשעה שמונה אני מכוון את “הטרקטור”, כך אני מכנה את השעון המעורר שלי, לשעה חמש וחצי. וגם אז, לא מוכרחים לקום מייד: יד שמאל מורידה את הכפתור ומשתיקה את הצלצול, יד ימין מגששת ומחפשת באפלולית את חפיסת הסיגריות. הסיגריה הראשונה של הבוקר. אותה צריך לעשן באיטיות במיטה, שאיפה ארוכה, להשאיר הרבה זמן בריאות, ונשיפה עוד יותר ארוכה. העיניים שלי מטיילות בחדר ועוקבות אחרי העשן הכחלחל. הוא מסתלסל בתוך קרני האור ששולח פנס הרחוב, עולה ומטפס עד התיקרה ומכסה את המנורה התלויה. עם כל נשיפה, הריח הנעים של הטבק השרוף ממלא את החדר, ריח עבה כמו קטורת. יש אנשים שלא יכולים לסבול את הריח הזה, “סירחון” הם קוראים לו. כשאני שומע את דברי השטות האלה, אני נזכר שהיינו אומרים במצרים: מי שלא רגיל לקטורת, נשרף לו התחת! לסיגריה הזאת, שאני קורא לה סיגריית ההשכמה, יש טעם מיוחד, אף סיגריה אחרת ביום או בלילה לא יכולה להשתוות אליה.
אני מעשן את המיוחדת עד שהבדל צורב את האצבעות וצובע אותן בצהוב, ואז אני קם לאט-לאט ומתחיל במלאכת הקודש. מרתיח בפינג’אן קפה שחור חזק, עם הרבה קַיימאק ומתיישב במטבח מול החלון הפתוח. מי שמבין בקפה יודע שהקצף הזה הוא החלק הכי טעים בכל הקפה, הוא הלב של הקפה. אני מסתכל בקפה המבעבע בתוך הכלי וחושב, מוזר, ככל שהוא מרבה לרתוח, הוא נעשה יותר שחור אבל הקצף תמיד נשאר בהיר, נוטה לחום. קשה להבין למה… אבל הבוקר זה לא זמן מתאים לשאלות כל-כך מסובכות. אני מסתפק בזה שאני מרתיח עוד כוס ואחריה עוד אחת, כדי ליהנות מכמה שיותר קיימאק.
אני תמיד אומר, קפה לבד לְמה דומה? הוא בודד כמו ילד יתום, יש לו טעם של לחם בלי מרגרינה, חסר בו משהו חיוני. מי שמלווה באופן מושלם את הקפה זה הסיגריה, אלה נבראו זה בשביל זה. אני מוצץ מהכוס לגימה ארוכה וקולנית, כזאת שמעבירה רטט בשפתיים, ומייד אחריה לוקח שאיפה ארוכה מהסיגריה. הריח של העשן מתערבב בארומה של הקפה, משביח את טעמה ונותן לקפה איכות מיוחדת. אני מעשן שתי סיגריות לכל כוס קפה, ומאפרת העופרת שלי עמוסה בבדלים מעוכים עוד לפני שאני יוצא מהבית.
מי שמבין באמת בתענוגות הקטנים של החיים יודע שההנאה הזו בשעות המוקדמות של הבוקר אינה שלמה בלי מוזיקה. אצלי המוזיקה היא אחד התבלינים ההכרחיים שנותנים לדם את קצב הזרימה הנכון ומכינים אותו למעמסה של היום הארוך. מהרגע שאני יוצא מהמיטה ועד שאני עוזב את הבית, הצלחת של הפטיפון מסתובבת ללא הפסק. זה לא כל-כך פשוט, שהרי לכל חלק ושעה של הבוקר צריך להתאים את הנעימה היפה לו ובשום אופן אין לבלבל. בזמן שאני שם את הפינג’אן עם המים על האש אני מוציא את אחד התקליטים של אוּם כּוּלת’וּם מעטיפת הנייר, מנגב אותו במטפחת ומוריד בעדינות את המחט. זאת האחת והיחידה, היא הנסיכה של הנילוּס, שעוטפת את הקפה בטעם עצוב-מתוק. כשהיא שרה ‘פֵין אל-עוּיוּן” ההתרגשות צובטת אותי מבפנים ודמעות עומדות לי בעיניים, אני, ששום דבר אחר לא יכול לגרום לי לבכות… לפעמים, כשנחה עלי רוח מיוחדת, אני מחליף אותה בלַילָה מוּרַאד. אומנם זמרת יהודייה, אבל רק מעטים מבין הזמרים המצרים יכולים להשתוות אליה!
סיגריה, קיימאק ושירים מצריים, ההנאה של הבוקר כמעט מושלמת, חסרים רק בני-האדם. אני טיפוס סקרן שאוהב להסתכל באנשים מרחוק, מבלי שהם יידעו. לא בגלל יצר המציצנות, חס ושלום. עם עין חדה אפשר לדעת הכל על כל אחד, רק מלהביט איך הוא יוצא בבוקר מהבית. בשעה מוקדמת זו הם לא מעלים על דעתם שאני יושב במטבח עם הכוס קפה, על יד החלון, וצופה בהם עוברים. כל אחד בתורו, כל אחד ותנועותיו, כל אחד והעוויותיו.
צרחות עד לב השמים מבשרות את הופעתו של ירחמיאל, השכן מהקומה השנייה מימין. בכל בוקר הוא וארבעת הבנים שלו זורקים זה על זה כריות. גברת פולה, אשתו, עומדת בפתח הדלת וקוראת בקול מצייץ: “וֵיזְמיר, הם יהרגו אותי!” כשהכל נרגע אני יודע שמיד אראה אותו רץ במדרגות בדרכו אל הקיוסק שלו. לירחמיאל אין שעון ואין זמן קבוע, את הקיוסק העלוב הוא פותח בכל פעם בשעה אחרת, לפי מצב-הרוח של אשתו. הפרצוף הפולני המרושל שלו חתוך מהגילוח כאילו עבר שחיטה בבית-מטבחיים, והדם מטפטף על הצווארון הלבן של החולצה. אצבע יד ימין מחטטת במרץ בשני הנחיריים השעירים והגדולים כבארות, וביד שמאל הוא מחזיק סנדוויץ’ ענק שתוכנו נוזל על הז’אקט. כל זה מלוּוה בקולות של שאיבה ממעמקים וגריפה על הארץ. בגלל זה קוראים לו אצלנו, בשיכון הפועלים, חבר סְמַרקַץ’.
סיפור שונה לחלוטין הם השכנים הסלוניקאים, המשכימים לעבודה בנמל תל-אביב. ראשון יוצא מהבית שלידי איש ענק, הר אדם, מושיקו אל צ’יקו, אני רואה אותו עובר דרך החצר שלי כבר בשעה שש. הבן-אדם הזה מגולח ומצוחצח בכל בוקר כאילו הוא הולך לחתונה, אבל האמת היא שהוא סבל. סבל שאוהב את החיים ואת העבודה הקשה. בידו השמאלית הוא מטלטל לפי קצב ההליכה את הסיר אלומיניום עם האוכל שאשתו הכינה לו עוד אתמול בערב. הוא מתכופף כדי לעבור מתחת לענפי עץ הגויאבה שלי, מנדנד את האחוריים העצומים שלו ושר בספניולית על רוֹזיטה שמטיילת עם התחת חשוף לאוויר: “רוֹזיטה, רוֹזיטה, אַנְדָה קוֹן אֶל קוּלוֹ אֶן אֶל אַיְרֶה…”
חצי שעה אחריו, בדיוק בשש וחצי, עובר בחצר ז’אקו. המסכן היה, כמו שאומרים, גבר בנוי לתלפיות, עד שנפל עליו ארגז מהמנוף ושינה לו את הצורה. למרות הנכות הוא צולע בצעדים של חתול אל הגינה של סטֶלה, מסתכל סביב להבטיח שאף אחד לא רואה אותו, קוטף ורד ומשחיל אותו בדש המעיל, מביט שוב לצדדים ומסתלק מהר. אני יושב ליד החלון, מחייך ומברך אותו בברכת הוורדים, כמו במצרים בבוקר: “סַבַּאח אל-וַרְד סֶניוֹר ז’אקוֹ!” ככה, בכל בוקר נעלם ורד אחד וסטלה מתלוננת: “נוּ, ראיתם דבר כזה? אני עובדת כל-כך קשה בגינה הזאת והציפורים אוכלות לי את הוורדים… כל הדחלילים שאני תוקעת רק מזמינים אותן לחגוג עם הפרחים שלי!”
מאז התאונה ז’אקו ממשיך אומנם לעבוד במחלקת הסבלים, אבל מינו אותו למנהל משמרת. מהר מאוד שכח הנכה את הריח של בגדי-עבודה: מסתובב בנמל מגונדר בבגדי שבת, מקושט בוורדים ומחלק הוראות בקול קשוח לחברים שלו.
בשעה שבע וחצי הם יוצאים יחד, מחזיקים אצבעות כמו חתן וכלה, אדון אלברט ומר אשכנזי, הראשון מנהל את החשבונות של הנמל והשני אחראי על רכישת הציוד. אלה כמו דויד ויונתן, או כמו שאומרים בתורכית: “איפה שילך התחת – שם גם יהיו התחתונים.” כשהיו צעירים גרו באותו הבניין בסלוניקי, לפני המלחמה עלו לארץ באותה האונייה כדי לעבוד בנמל תל-אביב, וכשבנו את השיכון סידרו בהסתדרות שיהיו שכנים גם פה. אני אומר לאשכנזי:
“איך זה יכול להיות שאתה, שלא יודע מילה אחת ביידיש, מדבר רק ספניולית ומגמגם בעברית, יש לך שם כזה?”
הוא צוחק, מביט במבוכה בכלה שלו, ועונה לי:
“ככה זה אֶל דִיוֹ, אלוהים משחק איתנו… יתברך שמו לעד, משנה הבריות ומבלבל את היוצרות!”
אלברט ואשכנזי הם בסך הכל אנשים טובים, אלא מה, ששני דברים מרגיזים אותי בהתנהגות שלהם: אם הם רוצים להחזיק ידיים או אפילו להתנשק, בבקשה, שיעשו את זה בבית, למה דווקא בחצר שלי… שנית, בגלל התפקידים שלהם בנמל, הם חושבים את עצמם למיוחסים גדולים. מסתובבים כמו טווסים ומקפידים תמיד שלא יראו אותם חס וחלילה הולכים לעבודה יחד עם הסבלים.
כשזוג היונים עובר בחצר אני יודע שהנה, הבוקר שלי עוד מעט נגמר, אני אוסף את המצית וה’דובק’ ומתכונן ללכת לחדר-האמבטיה.
ברגעים האלה מתחילים לקשקש הכלים של סטלה, השכנה שגרה מעלי. אשה מיוחדת במינה הרוסייה הזו. אפילו בגיל שבעים ניתן לראות את היופי והאצילות ניבטים מעיניה, שאלוהים צבע אותן בצבע הים, ומהצמה הארוכה של השיער הלבן המגולגלת על ראשה ככתר מלכות. אבל גם לה לא חסרים מנהגים משונים. אחד מהם הוא לתלות את כלי האוכל הרחוצים על חבלי הכביסה. סירים ומחבתות, סכינים ומזלגות קשורים בשרוכים לחבלים, מתנדנדים ברוח ומשמיעים את מנגינת הבוקר הקבועה. רק הצלחות לא משתתפות בחגיגה, אותן היא שמה בתוך סל קלוע מחוטי רַפְיָה שהיא קושרת למוט ברזל שמזדקר מחלון המטבח. לפעמים סטלה רואה שאני מביט בכלים התלויים ומשתאה, ואומרת לי בעברית המיוחדת שלה: “כשם שהאוויר הצח יפה לאנשים, כך טוב כוחו לזכך את הכלים.”
לפני הכניסה לחדר-האמבטיה החלפתי תקליט, עכשיו אוּם כּוּלת’וּם שרה ‘יא טיר יא עַייש אַסיר’, שיר מהסרט ‘וידאד’. אני מזמזם יחד איתה, והקול המרגיע של המים מלווה את שנינו. אני רואה במראה את פני מחייכים בהנאה, ואני אומר, תשירי, תשירי, נעימת זמירות ערב. בתחילה המברשת וקצף הגילוח מלטפים את הלחיים שלי בעדינות, בהרבה סבלנות, אסור למהר עם הסיבון, זה החלק הכי חשוב בגילוח. אני אוהב את המברשת שלי למרות שרוב השערות כבר נתלשו ממנה. קשה לי להבין גברים שזורקים את מברשת הגילוח לזבל ומורחים ביד את הקצף.
המים זורמים מהברז אל הכיור ואוּם כּוּלת’וּם מסלסלת ומסלסלת כמו שאמא שלי היתה אומרת, גַרְגַנְטָה דֶה קַמְפַּנָה, גרון של פעמון יש לה. כל בוקר אני מחדד את התער, לאט וביסודיות, מעביר אותו על הפנים והעור החלק מתגלה מתחת לסבון. אני שואל את עצמי, איך אנשים יכולים להשתמש במכונות גילוח חשמליות, אלה עושות הרבה רעש ומשאירות את הפנים אדומים כמו תחת של קוף… ככה עובר הזמן מול הראי ואני שומע את החריקות של הפטיפון המבשרות שהתקליט נגמר וזה הרגע לסיים את הגילוח. אבל אי אפשר להשוות שיר של אום כּוּלת’וּם עם אחד השירים של יפה ירקוני, למשל. ואני לא מתכוון רק מבחינת השירה והלחן, שהרי זו קולה חנוּן וזו פרה גועה בקול צרוּד, אלא גם מפני ששיר אחד של הזמרת המצרייה יותר ארוך מתקליט שלם של הגברת ירקוני.
הרבה אנשים שאני מכיר באופן אישי, יש להם דרך נוספת להרוס לעצמם את שעת ההשכמה. הם הולכים לבית-השימוש עם עיתון הבוקר ושם מתייסרים עם הצרות של העולם: קוראים את מודעות האבל, ונאנחים. משתתפים עמוקות בצערו של איש מפורסם שאשתו הלכה לעולמה, ולוחצים. מגיעים לידיעה על אדם אחר, פחות מפורסם, ששחט את אשת חיקו “בגלל חשד לבגידה”, ומוותרים. אני, לעומת זאת, לזמן הישיבה על האסלה שומר שיר טוב של עַבְּד אל-חַלים חַאפֶז. רוב התקליטים שלי הם שירים של אוּם כּוּלת’וּם, אחריה בא עַבְּד אל-חַלים חַאפֶז. אחד הזמרים המצרים האהובים עלי, הגדול שבין הגדולים, אפילו יותר מפַריד אל-אַטְרַש, עד שנהיה לעבדו הנרצע של נאצר. מאז שהפּרעֹה הזה עלה לשלטון עבד אל-חלים מכר את נשמתו. במקום לשיר, כמו פעם, את השירים הישנים והיפים על אהבה ובגידה הוא הפך ל”קול המהפכה”, כפי שמכנים אותו ברדיו קאהיר.
יש להודות שגם את התפקיד הזה הוא עושה בכישרון גדול. למשל, כשהוא שר את ‘הַלַה הַלַה אַלְף מַשַאה-אללה’: “אין אני, רק אנחנו חברי, אני ואתה והוא והיא, אנחנו צריכים לבנות את הסוציאליזם!”, הוא כמעט מצליח לגרום לך להאמין בתעמולה של נאצר. אבל אני, לאות מחאה על השינוי שחל בו, הורדתי אותו בסולם. העברתי את שיריו לזמן בית- השימוש. השיר של עבד אל-חלים מלווה בנועם את הרגעים הכי קריטיים של הבוקר. עצירות יכולה לקלקל את הטעם של הבוקר, כמעט כמו התהלוכה של הקומוניסטים שיוצאים מהבית שממול. הקול העמוק שלו מקל על פעולת המעיים, מרכך ומעדן, והכל זורם ללא תקלות ובלי עכבות.
המים הרותחים שזורמים על הגוף בזרם חזק כמו שאני אוהב, מפריעים לי לשמוע את השירים המצריים, לכן אני מסובב את הכפתור של הפטיפון הכי חזק שאפשר. השירה הערבית פורצת מחלונות הבית והשכנים מתחילים להשתולל. מטבעי אני לא מחפש בעיות עם השכנים, להיפך, אני דווקא חושב ששכנות טובה זה דבר מאוד חשוב, “כבדהו וחשדהו!” אבל רק בתנאי שכל אחד יישאר בביתו וידאג לבצל שלו… זאת התיאוריה שלי, אל תדחוף את האף שלך בסירים של אחרים ולא תסבול מהסירחון. אני לא מעיר להם שהם שומעים כל היום יפה ירקוני ומוצארט, אז מאיפה הם לוקחים את החוצפה להתלונן על הזמרים שלי?
בזמן שאני מתלבש ומבריק את הנעליים אני יודע שהילד עם העיתונים כבר עבר, ואני יוצא לחפש את ‘למרחב’, העיתון של המפלגה שלי, אחדות-העבודה, שכמו תמיד מגיע אחרון. צריך להגיד שזו לא אשמתו, המחלקים של העיתונים האחרים רוכבים על אופניים והוא המסכן, לא רק שיש לו רגל אחת קצרה, הוא גם חייב לרוץ ברגל. אני אומר במפלגה, אם העיתון חשוב לכם, תנו לו אופניים שיוכל להתחרות עם האחרים. אבל כרגיל, ל”עניינים השוּליים” האלה אין מי שישים לב, לזה אין להם תקציב. ‘קול-העם’ מגיע תמיד ראשון, המחלק שלהם מפזר אותו בזמן שאני שותה את הקפה. בשעת הגילוח אני שומע את חריקות האופניים של מחלק ‘דבר’, עוד עיתון שיסודו ברמאות: לכאורה הוא מודפס מטעם ההסתדרות, מכספי המיסים שלי, אבל למעשה הוא השופר של מפא”י. והעיתון שלנו מגיע ממש דקות לפני שאני צריך לצאת מהבית, ולפעמים בכלל לא… למרבה המזל ל’חירות’, העיתון של בגין, אין בכלל דריסת רגל בשיכון שלנו. אנחנו שיכון של פועלים, וכמו שאמר בן-גוריון, ובעניין הזה אני מסכים איתו לגמרי: “בלי חירות ובלי מק”י”. למרבה הצער, במקרה שלנו ההצלחה חלקית: אומנם אין אצלנו רוויזיוניסטים, אבל האִיג’וֹס דֶה פּוּטָה, הבני-זונות הקומוניסטים, הצליחו איכשהו לחדור לכאן, כמו חפרפרות.
יום שמתחיל בבוקר איטי, מלא בתענוגות הקטנים, חייב להיות יום טוב, ואפילו אשתי הפּוּסְטֶמָה, שקמה אחרי עם פרצוף לימון, לא יכולה לקלקל אותו. כמו צל היא רודפת אותי בכל פינה של הדירה: עדיין לא סיימתי לשתות את הקפה, והיא משליכה בזעם את הספלים לכיור, “אני לא המשרתת שלך,” היא ממלמלת לעצמה; התקליט של אוּם כּוּלת’וּם משמיע שירה של מלאכים, והיא מדליקה את הרדיו, “אני חייבת לשמוע את תחזית מזג-האוויר,” היא אומרת, “כדי לדעת איך להלביש את הילדים.” אני לא עונה לה, רק בפתח הבית, כשאני עומד לצאת לעבודה ולפני שהדלת נסגרת אחרי, אני מטיח בה בספניולית: “מי שמקשיב לאשתו, מצלצלת אוזנו!”
היו הראשונים לכתוב תגובה למוצר: “כמו סרט מצרי”
יש להתחבר למערכת כדי לכתוב תגובה.
אין עדיין תגובות