1945, המלחמה הסתיימה. אחרי ימים ארוכים שבהם הוסתרתי אצל משפחות בכפר, אני שבה סוף סוף להתגורר עם משפחתי שלי. אני […]
כמו אוד מוצל מאש
מאת מאירה ברר
בישראל החורף בא אל קיצו,
שוב התמהמה הגשם לבוא.
הארץ יבשה, חסרה מים,
אך עץ השקד שלי פרח בינתיים.
כמדי יום מאז עלייתי ארצה
אני מתענגת בהודיה ובהוקרה
על אושרי לחיות בירושלים הבירה.
קוראים יקרים, עתה ברצוני להפר את השלווה הזו…. אני נמנית על אותם אנשים שנאמר עליהם כי שפר עליהם גורלם. וזו עובדה נכונה. אנו שמצאנו מקום מקלט אצל משפחות, במנזרים ובכפרים שהגנו עלינו, אנו שלא נרצחנו ולא נשלחנו למחנות המוות וגם לא גרנו בתוך היערות, שפר עלינו גורלנו. קוראים יקרים, מה שאני רוצה לספר לכם הודחק בצללים במשך יותר משישים שנה, היה חבוי במעמקי מערה שההיסטוריונים לא חשבו לחקור. הסיפור שאספר הוא כמו סיפורים רבים אחרים שהודחקו במעמקי הלב על ידי דור שלם של אנשים שהיו ילדים מוסתרים בתקופת השואה, אנשים שנאמר עליהם כי הם “נמלטו בעור שיניהם” מהסכנה.
פריז, ה-16 ביולי, 1942. זהו היום שבו אמור להתבצע “מבצע רוח האביב”. השוטרים הצרפתים צייתו להוראות של המפקח הכללי ומבצעים את המשימה שהוטלה עליהם: עם עלות השחר, הם פושטים על בתיהן של משפחות יהודיות שאת שמן וכתובתן הם ידעו הודות לחובת הרישום של התושבים היהודיים בעירייה. הם פוקדים על המשפחות המפוחדות לקחת איתן כמה חפצים אישיים ומעלים אותן על אוטובוסים מיוחדים. תושבי פריז צופים במחזה. הם אינם מוחים, או שעושים זאת מעט. הם רואים כיצד אלו שהיו עד אתמול שכניהם, נלקחים בכוח ונכלאים בוולודרום החורף בעיר. בעקבות המצוד הזה המכונה “מצוד ואל ד’היב” למעלה מ-13,000 איש (גברים, נשים, קשישים וילדים) הועברו לדראנסי ומשם נשלחו בקרונות בהמות למחנות המוות.
ערב קודם לכן נפוצו שמועות שהניעו את אבי לעזוב את הבית ולהסתתר. הוא היה משוכנע שרק את הגברים יעצרו וכי אשתו ובתו התינוקת (אני) אינן נתונות בסכנה. אולם כאשר הוא חוזר הביתה ונודע לו שנעצרנו, הוא ממהר לנסות לסייע לנו וגם הוא נעצר ונשלח לוואל ד’היב. למרות ההמון הרב והבלגן ששרר שם, הוא מצליח למצוא אותנו וגם את חמו וחמותו, הוריהם של אימי.
ב-16 ביולי 1942 שורר חום כבד מנשוא, אבל בוולודרום החורף בפריז ששם נכלאו אלפי יהודים, השוטרים לא מספקים לכלואים לא מים, לא מזון ושום תנאים היגייניים סבירים. במקום שורר סירחון חזק בלתי נסבל, האימה והפחד ניכרים בעיני כול. קשישים וחולים שרועים על הרצפה ללא טיפול, משפחות שלמות נתונות בחרדה ובפחד משתק, נשים וגברים במצב של דיכאון עמוק, לא מסוגלים לזוז, חסרי אונים.
אני, בת תשעה חודשים וחצי, בוכה ומיללת מרעב ומצמא. היללות והבכי שלי הופכים לבלתי נסבלים יותר ויותר, אבל שום דבר אינו מרגיע אותי: אני בוכה ומייללת והבכי והיללות שלי מוציאים מדעתם את השוטרים השומרים עלינו, עלינו “היהודים המסוכנים”.
אחד מהשוטרים, שבבירור נמאס לו מהבכי שלי, קורא לאימי ומורה לה לצאת משם: “התינוקת שלך רעבה. צאי מפה! קחי אותה, תמצאי בשבילה חלב ואל תחזרי לפה”.
אולי הוא אומר זאת כי הוא כבר לא יכול לסבול את זה יותר, אולי משום שבצו שפורסם על ידי המשטרה[1] היה כתוב כי חל איסור לעצור ילדים מתחת לגיל שנתיים ואת אימהותיהם. אבל משום שבאותו עלון לא כתוב שאסור גם לעצור את האבות של אותם ילדים, הרי שזה ללא ספק מתוך אנושיות שאותו שוטר פונה אל אבי ואומר לו: “אתה לא רוצה ללוות את אשתך”? לא. אבי שלא יכול היה לדמיין את הבלתי ניתן לדמיון, לא מצטרף לאימי ואליי. הוא עונה לו שהוא אינו יכול לעזוב את החמים שלו שהם אנשים זקנים וחלשים מאוד. וכך כמוהם הוא יובל משם לדראנסי ומדראנסי הוא יישלח ברכבות המוות לאושוויץ . הוא יישלח ל”פיצ’י פוי”. “פיצ’י-פוי” זו המילה שהאסירים דוברי האידיש המציאו כדי לקרוא ליעד הבלתי נודע שאליו הם עמדו להישלח, כשהם יודעים עליו רק דבר אחד – זהו מקום שממנו לא חוזרים.[2]
אני אולי אפוא רק תינוקת באותה תקופה – אבל בקרביי, בליבי, במחשבותיי וברוחי כבר נבטו ניצני הזעם, התשוקה, והעקשנות לחיות בכל מחיר. מה שבאותו יום הרה גורל מציל את חיי ואת חייה של אימי.
כבר כילדה קטנה אני מרדנית, בלתי ניתנת לשליטה ומפריעה. יחד עם זאת, ייקח לי זמן רב עד שאהיה מוכנה לספר את סיפורי, עד שהמילים יסללו להן דרך החוצה. ראשית בביישנות, כאילו מופתעות מהתעוזה של עצמן ואחר כך, כשהן מתגברות על המחסומים ושואבות ביטחון, משתחררות וממהרות להיאמר, מתוך תחושה שהנה הגיע זמנן להישמע. ייקח לי זמן לספר על “האחר כך”, על מה שקרה אחרי הימים שבהם הייתי ילדה מוסתרת; לספר על חזרתי למשפחתי בסיום המלחמה, משפחה שבורה וממוטטת, רדופת רוחות רפאים, נטולת זיכרונות. משפחה אבודה ללא סימני דרך, המטלטלת אנה ואנה ללא כיוון. ייקח לי זמן לספר על הכלים שרכשתי בחיי ושאפשרו לי לחמוק מהתחושה המשתקת של היותי קורבן נצחי ואשר הניעו אותי לבנות את חיי מחדש.
אני מוכנה כיום להסתמך על כוחו של העבר, אני מתקרבת לארון הזיכרונות שלי, פותחת את מגירותיו, גם את אלו שטמונים בהן שדים.
הסיפור שלי יוצא ממחבואו….
אין עדיין תגובות