קוף אחרי בן אדם – לקסיקון ביו-גלוטי, מכיל 2008 ערכים, הבאים מעברית מדוברת תקנית, עגה, תת שפה לא תקנית ועגה […]
הקדמה
ההקדמה מסבירה את לידת הספר, בייחוד ביחס לחלק ראשון. אך חלקים ונספחים שונים צצו כשערכים מאותו חלק הובילו לנושאים אחרים, שנראו חשובים ומעניינים דיים להיכתב אך לא שייכים לנושא אותו חלק. כך נולדו עוד פרקים, כגון ס.פ.מ, טיפוסי אדם, בִּיוֹטרמינולוגיה, מאמרים וחיבורים שלי. אולי הגזמתי, אך לפחות לא ביקשתי עבורם תוספת למחיר הספר, ויש “קבלות” להצהרה זו.
לו שאלוני לפני שהחילותי לאסוף חומר לספר זה, למספר היצורים ששמם מהווה משמעות בשפה המקובלת, שאוכל לדעתי, למנות על רגל אחת, וכמה לדעתי ולמיטב זכרוני ישנם בסך הכול (על שתי רגליים)? הייתי עונה כתריסר על הראשונה, ובערך כפול על השנייה.
לאחר שסיימתי לאסוף את כל השמות המופיעים בספר זה (והם אכן נצברו עומרים־עומרים, חומרים־חומרים), נוכחתי לדעת שהמספר הנכון גבוה בערך פי עשׂרים מההערכה הגבוהה יותר. לא לכולם תפוצה שווה, שימוש רווח, היכרות קרובה ואותו “הכבוד הראוי” בלשון המשתמש. יש מהם נפוצים מאוד כחמור, חזיר, נחש ואריה. אחרים נפוצים פחות כצלופח, עכביש, פינגווין ואיילה. אחרים נדירים ונמצאים בדרך כלל בשימוש כמעט בלעדי של סקטורים מסוימים. בתחום צבא וקשר: קוף, במובן של צופה או תחזוקן אנטנות. בחוגים דתיים: לילית, במובן של אישה רעה, לא מוסרית או מסוכנת. בקרב משכילים חובבי ספרות, תנ”ך או טבע: בהמות, במובן אדם גדול, מסורבל ושמן. צפעוני — לאדם המסוכן כנחש ארסי או אורנגאוטן — לאדם שעיר, מכוער ולעתים טיפש ופראי. בעגת פנייה לילדים קטנים, בני במשפחה ולעתים בין בני זוג מאוהבים — פָּשוֹש, במובן של קטן, חמוד או אהוב.
היו כינויים בהם נתקלתי באופן חד פעמי, אם בשיחה, בראיון משודר, בסיפור נשכח ואם במאמר שקראתי בעיתון כלשהו שלא נשמר (זכורים לטוב כתבי הבידור, החברה, הפלילים והספורט המצטטים או ממציאים ביטויים מיוחדים במינם) ולא היתה לי כל דרך לאתר את מקורם בעל פה או הכתוב. מחוסר כל תיעוד אחר, נותר לי רק לציין את הערך ומובנו כפי שנשארו בזיכרוני בלא היכולת להפנות את הקורא למקור הכתוב, כעיתונות או כספרות ילדים־מבוגרים. אם זה כינוי לא מוכר בלשון המדוברת הרגילה, נאלצתי להשאיר את הקורא עם תחושה של ערך נטול־ערך שאולי אינו קיים. מישהו אחר יגדיר זאת כערך התלוי באוויר מחוסר ביסוס בכתובים או היעדר תפוצה נרחבת והיכרות כלל ארצית. אך מילונים או עבודות קודמות בנושא לא נותנים תשובה סופית. יש רק ערכים המופיעים בתפזורת במילוני עגה או ספרות, בעוד חיפוש אקטיבי בים הענק של יצירה עברית כתובה למיניה, הוא ממש עניין לחוקרי ספרות המתמצאים בהפעלת תוכנות סריקה ממוחשבות לשליית חומר ספציפי. אולי אף “מצווה להשאיר להם פרנסה” בתור עבודה לאיתור מונחים אשר תתבסס בין היתר על חומר גלם מספרים כמו זה. אך כדי לא להחמיץ אף שם או ערך, שאולי יום אחד עוד יתעוררו ממצבם העלום והרדום, וישיגו תפוצה והכרה בשפה, השתדלתי לא להחמיץ אף אחד מהם, אף את הנדירים ביותר או את הללו שקיומם נראה כתלוי על חוט השערה או גבולי, ולכללם בספר זה, פשוט כדי לא להפסיד את הלחלוחית, העניין או העליצות שיביאו עמם.
כיצד נוצר מונח, כמו ערך כאן, שמשתרש בשפה והופך לחלק ממנה? מישהו ממציא מילה, או את אופן השימוש בה ואומר אותה במשפט. בדרך כלל, מעטים מאוד המקרים בהם מישהו יכול להעיד כי נכח בעת היווצרות מונח מהסוג הכתוב כאן, או הוא היה זה שהמציאוֹ. לרוב, מונחים מופיעים לפתע “יש מאין” ונהפכים לחלק מן השפה.
לדעתי יש מצב, שבו מונח מסוים (בהקשרנו, מילת עגה), מדשדש בסתר זמן רב, כמו איזה וירוס רדום, כשהוא מוכר לקומץ בני אדם. ואז מסיבה בלתי מוסברת הוא פתאום “תופס גובה”, נפוץ ומתפשט לכל עבר כאש בשדה קוצים והופך לנחלת הכלל. לדוגמה, חבר בן גילי העיר את תשומת לבי למונח צפרדוזה, אותו לא הכרתי. זו גם בדיוק הסיבה מדוע כללתי כאן מונחים העלולים להיות בלתי מוכרים גם לבקיאים בעברית לרבדיה. כך אם מונח רדום כזה יתפוס תאוצה לאחר שיופיע פה, מה טוב. אם לאו, לפחות הצלתיו מתהום הנשייה כדי לשכון כבוד בכתובים. “מי הוא חושב שהוא, אָלָן דֵלוֹן?” הוא דוגמה לביטוי־כינוי, שֶאַף איים להגיע למשפט על זהות מְחַבְּרוֹ. על אף שמדובר בחלק כביכול נחות, קוריוזי, פיקנטי או פולקלורי, של השפה, בדיקת הנושא מראה שרק חלקית הדבר נכון. אכן, ה”חמור” המפורסם בין ילדים ונהגים, ו”קרפדה” לאישה רעה ומכוערת הם בני זמננו, אך סיפור הנחש מגן עדן המוצג בתור: “והנחש ערוּם מכל חַיָּת השדה” והשבטים המשולים לחיות בברכת יעקב: “גור אריה יהודה”, “דן שפיפון עלי דרך”, “יששכר חמור גָרֶם”, מראים שיְמֵי השוואת תכונות אנשים לחיות, ימיהם כמעט כימי השפה עצמה. שלא לדבר על כך שאחדים מהשמות העתיקים ביותר כנראה קשורים לשמות חיות: גד לגדי (וגם, מזל/פְּרָס) לוי ללווייתן. יעל, שפן כלשונם ואף (רק אולי) כָּלֵב לכלב.
כך שבניגוד לרושם הראשוני, כינוי בני אדם, או ציוּן תכונות בשמות חיות, לא החל רק עם שיבת ציון במאה ה־19, אלא נולד בתנ”ך, נמשך במקורות חוץ־תנכיים, עבר לסופרי ימי הביניים, רנסנס, לתקופת ההשכלה ומשם לְעברית ישראלית, הרווחת בשימוש יומיומי מזה למעלה ממאה שנה. המאה ה־20 אכן הוסיפה שפע של בעלי חיים לאוצר הדימויים, “שאינם כתובים בתורה”, תרתי משמע, אך רובם לשלילה ולכיעור. רבים משמות החיות של אוצר הדימויים מתורגמים מלשונות זרות. כללתי אותם כמובן, במאמץ (בהתאם ליכולת וידע) לציין את מקורם. עם זאת, השתדלתי לא להניח ידי גם מאחיהם הקלאסיים והנדירים מתקופות עתיקות.
אך מדוע בכלל החלה מסורת כינוי בני אדם על שמות חיות וצמחים, לא רק מימינו אלא כבר מימי קדם פרהיסטוריים? דעתי היא, שהשורשים לכך נעוצים בתקופה, שבה האדם היה יצור די חדש ושפתו אך החלה להתגבש, הטבע תפס מקום מרכזי בחייו; חי וצומח בכלל זה. הכרת הללו היתה לעתים הבדל בין חיים ומוות, במובן של מה אפשר או אסור לאכול מהצומח, מה אפשר לצוד וממה כדאי לברוח. זה חייב כמובן תצפית, מעקב, זכירה וניסיונות מתמידים שבעצם נמשכו כל החיים. כיום, הטבע (בדמות נציגיו) פוחד מהאדם. בימי קדם האדם פחד מהטבע, בייחוד מחיות טרף וארס. כך היה זה טבעי שאדם יִקָּרֵא בלידתו על שם חיה חזקה. לעתים כהשוואה לכוחה או סכנתה ועתים כעין חיסון או “תעודת ביטוח”. היו שהאמינו שקריאת תינוק על שם חיה מסוכנת תעניק לו חסינות מפעולתה ו/או תגרום לחיה להיות פטרונו, על כל המשתמע מכך. לכן בחברות שונות ישנן מסורות של קריאת אנשים בשמות ישויות טבע מהחי, הצומח והדומם. חלקן מעוררות צחוק אצל “בני תרבות המערב” כמו שמות אינדיאניים: “פר רובץ”, “ינשוף אפור” או “דוב גדול”. חלקם נראים מוזרים כמו שועל, עורב, קויוט וכדומה.
וּבָל נשכח, שחוץ ממה שנלקח מהתנ”ך והודגם קודם, ישנם קרוב לוודאי עוד שמות רבים שחלקם אבד מחוסר שימוש וחלקם קיים עד היום, אך כה השתנה עד שאינו מזוהה יותר כשם ישות מהטבע, מהיותו מטפורה שמובנה הראשוני אבד, אך זהו כבר עניין לספר אחר. רק דוגמה קטנה: שמות שלוש אמהות האומה הבכירות; רבקה, רחל, לאה, מבוססים על שמות בהמות מבוקשות. כל אחד יודע שרָחֵל, רְחֵלה, היא כבשה. מעטים יודעים שרִבְקָה קשורה למילה מַרְבֵּק (כעגל מרבק), והיתה כנראה פרה לפיטום. ולֵאָה מופיעה בשפות שמיות, כגון לִיָה, לִאָתוּם; כנראה מין בקר. כך, לפני שנצחק מהילידים על שמותיהם, הבה נבדוק מעט את מוצא שמותינו.
לסיכום, כיוון שקשה למתוח גבול מדויק בין עכשווי, נדיר וארכאי. או בין נפוץ, בינוני, למוכר רק בין חיילי יחידה פלונית, אנשי מקצוע מסוים או נשמע רק בשבילים של קִבּוצֵי אזור קטן, נקטתי גישה או מדיניות של אגירת יתר, כ”אוגר” המופיע כמעט בראש המילון, תוך ציון עובדת נדירותו, קדמוניותו או אי־מציאותו של ערך כזה בעברית עדכנית. כך גם ציינתי את מוגבלותי במציאת תיעוד כתוב לכל הערכים בספר ואת הפנייתי הצנועה של השלמת משימה זו לחוקרי ספרות ולשון ממוסדים ממני. מקורותיי הסתמכו ראשית, על מה שאני מכיר מלשון הדיבור, כערכים הנפוצים ביותר בה ומוכרים לכל אדם הדובר עברית ברמה של שפת אם. שנית, בהיותי מעין “צייד מילים” חובב, ניסיתי לדלות מעמקי זיכרוני אף שימושים נדירים או זניחים מבחינת שכיחותם שלא נחשבים חלק אינטגרלי מרובד לשוני כלשהו, פשוט אם נראו לי שווים להזכרה מחמת העניין או ההנאה שהם עשויים להסב לקוראי הספר. כך שבכינוי לא כְּלָל־ארצי, השתמשתי בהגדרות: כינוי מזדמן, נדיר, מיושן, ארכאי ועוד.
היו ששמעו על ספרי או קראו בו, והזכירו לי ערכים ששכחתי או אף לא ידעתי על קיומם. גם מילוני עגה למיניהם הנמצאים אצלי תרמו ידע והם מצוינים ברשימת המקורות. משפטי הדוגמה הוספו על פי עצתם המלומדת של בקיאים בנושא, הן כדי לסבר את האוזן בהקשר לאופן השימוש במונחים והן כדי להוסיף הנאה לקוראים. אותם בני אדם מקריים או מוכרים, ששימשו לי במודע או לא במודע, אינפורמנטים לערכי הספר, גם סיפקו כך חלק מרעיונותיי למשפטי דוגמה. ככל שהדבר התיישב עם טיב המידע, ניסיתי לשלֵב את משפטי הדוגמה ברוח המצב בסיפור. במקרים אחרים חיברתי את משפטי הדוגמה ללא כל קשר. השמות במשפטים, מומצאים.
גם ציטוטים, בדיחות, חידודים והמצאות הומוריסטיות למיניהן נעשו רק לצורך בידור. אם יש בני אדם שייפגעו מהללו על בסיס מקצוע, עיסוק, מִגדָר, עדה, מוצא, אישיות, מַרְאֶה, אופי, תכונה או שיוך אחר, הרי שלוחה מכאן מראש, התנצלות המחבר.
כדי לא לפגוע בשטף הקריאה, לעתים הרחבתי במידע, לא בערך עצמו, אלא בהקדמות או בנספחים, לאלו העשויים להתעניין. ייתכן מידע זואולוגי המהווה דעת מְחַבֵּר אישית. עקב עיסוקי בגיזרון (אטימולוגיה) בשפות שונות, ישנם גם קטעי הסבר על מוצא לשוני של ערכים אחדים, המתפרסמים כאן לראשונה, המהווים כמובן את דעתי ופרשנותי האישית בלבד.
לסיום, אני נמנה עם לא רבים, המאחדים התעניינות בין נושאים רחוקים כלשון, טבע ועוד. לכן טבעי היה לי לחבר ספר זה הנמצא על קו התפר, בין לשון לזואולוגיה. אני מקווה שהתפר היה מוצלח.
אין עדיין תגובות