ספר זה יראה לך כיצד לשפר את איכות חייך באמצעות גיוס כוח העומד לרשותו של כל אחד מאתנו – הכוח […]
1. כמה מאפיינים של אופטימיות וחשיבה חיובית – המושגים אופטימיות וחשיבה חיובית זוכים לפעמים לאי הבנה בקרב אנשים מסוימים וחשוב כבר בראשית הדברים להסיר אי הבנה זו. חשיבה חיובית אין פירושה שאנו חושבים שהכל טוב ומושלם בעולמנו, אופטימיות אין פירושה שכאשר אנו נתקלים בבעיות ובכישלונות אנו עוצמים את עינינו ומתארים את כל מה שקורה לנו בצבעים וורודים. חשיבה חיובית אין פירושה הכחשה או טיוח של המציאות. אנשים אופטימיים הם אנשים ריאליסטיים. אופטימיות וחשיבה חיובית פירושה שכאשר אנו נתקלים בקשיים ובכישלונות אין אנו שוקעים במרה שחורה, אין אנו מרימים ידיים, במקום זאת אנו מפנים את האנרגיה שלנו להתגברות על המכשול, אנו מתמקדים בפתרון ולא בבעיה. חשוב לזכור הבחנה זו.
וכאן אנו מגיעים לתכונה הראשונה של בעלי הגישה החיובית:
“בעלי גישה חיובית יודעים לצפות ולהתכונן לקראת אפשרות של צרות ובעיות”.
בפברואר 1901, ווינסטון צ’רצ’יל הצעיר, גבר כחוש ואלגנטי בן עשרים ושש, קם כדי לשאת את נאום הבכורה שלו בבית הנבחרים הבריטי. זאת נועדה להיות הבמה שלו לחמישים השנים הקרובות, והמקום בו הוא יעמוד מול שטף מתמיד של ביקורת ויסבול מהרבה כישלונות משפילים. כפי הנראה, בשנים הראשונות האלו הוא היה האדם השנוא ביותר בבית הנבחרים.
שלושים ושמונה שנים לאחר מכן, כאשר בריטניה הגדולה ניצבה על סף התמוטטות תחת התקפותיו של היטלר, המלך ג’ורג’ הרביעי ביקש מצ’רצ’יל להקים ממשלה חדשה. צ’רצ’יל היה כבר בן שישים וחמש, ראש המדינה הקשיש ביותר באירופה. המדינאי המחוספס חי כבר יותר מדי שנים ועבר מספיק קרבות כדי שלא לעטות על פניו חיוך מזויף או לדבר על העתיד במונחי הכחשה או טיוח של המציאות. “אין לי מה להציע לכם מלבד דם, עבודה קשה, דמעות וזיעה,” הוא אמר לאזרחי בריטניה באותו יום ראשון במאי 1940. אולם המציאותיות הבוטה הזאת הייתה משולבת במרץ עצום לקרב המתקרב ואמונה שהאזרחים הנואשים והבלתי-מצוידים של האומה הבריטית מסוגלים לשלוט בגורלם. לאחר נפילתה של צרפת, צ’רצ’יל אמר, “אנו נילחם על החופים, על האדמה… אנו נילחם על הגבעות; לעולם לא ניכנע.”
התערובת הזאת של ריאליסטיות ותקווה נחושה היא זו שבסופו של דבר הצילה את המצב עבור בנות הברית. תערובת כזאת בדיוק מאפיינת כמעט כל אדם מצליח.
כיצד נשמור על גישה מאוזנת כזאת לבעיות? להלן כמה כללים לפעולה:
כלל מס’ 1: חשוב על עצמך כפותר בעיות
לו הייתה תרופת הרגעה שהייתה משכיחה מאתנו את כל צרותינו, רק מעטים מאתנו היו לוקחים אותה, משום שאנו יודעים שלעתים קרובות הקשיים מוציאים מאתנו את הטוב ביותר שבנו. משה נ. עבד פעם עבורי כאיש מכירות בחברה למתן שירותי שיווק שהייתה בבעלותי. משה הוא איש מכירות מעולה. אני זוכר שפעם יצאתי עם משה לפגישה עם מנהל של חברה גדולה, הגשנו לאותו מנהל תוכנית שיווק שהייתה לדעתי מצוינת. אולם ההצעה נדחתה על הסף. בדרכנו חזרה למשרד, הרגשתי מיואש וכמעט שהייתי מוכן להיכנע.
אבל לא משה. כאשר הגענו למשרדנו, הוא התחיל לפסוע בחדר כמו גנרל, כולו שקוע במחשבות. פתאום הוא חיכך את ידיו וקרא בהתלהבות, “עכשיו אני מתחיל ליהנות מהמכירה. יש דרך לחזור ולענות על הצרכים של האנשים האלה, וכאשר נעשה כך, הם יתחננו לשכור את שרותינו. כל שעלינו לעשות הוא למצוא את הדרך הזאת!”
הוא דחה מעליו את מה שאני תפסתי ככישלון כאילו היה זה עוד מכשול קטן בו נתקל כל אדם כאשר הוא שוגה בחלומות גדולים. נראה היה כאילו האנרגיה שלו רק עולה וגוברת בגלל האתגר. תוך מספר חודשים הגישה החדשה הוכיחה את עצמה ואנו נשאנו ונתנו עם אותה חברה גדולה על חוזה גדול של מתן שירותי שיווק.
משה מצליח כמעט בכל דבר שהוא עושה, בעיקר משום שהוא חושב על עצמו כפותר בעיות, אדם המצטיין במצבים קשים. כאשר הוא נתקל בקיר, הוא פשוט נסוג אחורה ומחפש דרך אחרת לעבור או לעקוף את המכשול.
במסגרת התחקיר לספרם “מנהיגים” ראיינו שני המחברים, וורן בניס וברט נאנוס הרבה מנהלים מפורסמים. הם גילו כי הייתה תכונה אחת אשר מייחדת מנהלים אלה משאר האנשים. “הם פשוט אינם חושבים על הכישלון,” כותבים המחברים. “הם אפילו לא משתמשים במילה הזאת. הם מסתמכים על מלים נרדפות כמו ‘שגיאה’, ‘מעידה’, ‘פשלה’ או עוד הרבה מלים אחרות כמו ‘התחלה גרועה’, ‘בלגן’, ‘מכשול’ ו’טעות’. לעולם לא כשלון.”
כלל מס’ 2: חפש כמה אופציות לפעולה
אנשים מצליחים לא רק משום שהם מתייחסים לעצמם כפותרי בעיות אלא גם משום שיש להם בראשם מחסן של חלופות. כאשר גישה אחת נכשלת, הם פשוט עוברים לחלופה הבאה.
באודיסאה של הומרוס יש תמונה אחת נפלאה בה בנו של אודיסאוס חושש שאביו לא יחזור לעולם מהקרב. אולם פאלאס אתנה, גיבורת הספר, מרגיעה אותו: “אביך לא יישאר עוד זמן רב בגלות… האמן באודיסאוס שיצליח להשתחרר, הוא תמיד מוצא דרך.” זהו תיאור קולע של בעלי החשיבה החיובית הנבונים עליהם אנו מדברים: הם תמיד מוצאים דרך. הם ממשיכים לנסות, לערוך ניסיונות, לחפש. בסופו של דבר אחד הניסיונות שלהם מצליח. כאשר אודיסאוס מגיע הביתה בסופו של דבר ומתאחד עם משפחתו, זוהי אולי התמונה הנהדרת ביותר שנכתבה אי פעם של שיבה הביתה.
בוא וניקח דוגמה מודרנית יותר. כאשר מתבוננים במשחק כדורסל, מה שנראה כמו שיטה של “ניסיונות חוזרים ונשנים להגיע אל הסל” הוא למעשה שיעור בתרגול חלופות. הקבוצה התוקפת מחפשת כל הזמן את הפרצה במה שנראה כמו שורה בלתי-חדירה של שחקנים יריבים – בקיצור, היא מחפשת פתרונות חלופיים.
כושר הסתגלות כזה מאפיין אנשים מצליחים בהרבה תחומים. בחור אמריקאי בשם ג’יימס וויסטלר היה צוער באקדמיה הצבאית, ווסט-פוינט, ששאף לקריירה של קצין, אולם הוא לא הצליח לעבור את הבחינות בכימיה ובסופו של דבר סולק מהאקדמיה הצבאית. מבלי להפנות את ראשו לאחור, הוא החל לצייר והפך לאחד האמנים המבוקשים ביותר בדורו. וויסטלר אמר שלו סיליקון היה סוג של גז, הוא עצמו היה מגיע בסופו של דבר להיות גנרל. אבל לו הוא היה מגיע לדרגה כזאת, אנו לא היינו זוכים לציורים מפורסמים כמו “הנערה הלבנה” ו- “אימו של האמן” ולכמה מהתחריטים הטובים ביותר בעולם.
חוליו איגלסיאס היה שחקן כדורגל מקצועי במדריד כאשר נפצע בתאונה שגרמה לו לשיתוק במשך יותר משנה והרסה את הקריירה שלו כספורטאי. כדי לסייע לאיגלסיאס להעביר את זמנו בבית החולים, אחת האחיות נתנה לו גיטרה. למרות שלא היו לו שאיפות מוזיקליות בעבר, הוא המשיך והפך להיות אחד הזמרים המצליחים ביותר בעולם.
בניסיונותיו לפתח את נורת הליבון, תומאס אדיסון ערך ניסיון אחר ניסיון ונכשל שוב ושוב. “לא נכשלנו,” הוא אמר לעמיתו המיואש לאחר סדרה מתישה במיוחד של ניסיונות, “אנו יודעים כיצד אלף דברים אינם עובדים, ולכן אנו הרבה יותר קרובים למצוא את הדברים שכן יעבדו.”
כלל מס’ 3: צפיית בעיות
האם אפשר להיות חיובי מדי? כמובן שכן. כולנו מכירים אנשים שהאופטימיות הבלתי-זהירה שלהם הכניסה אותם לצרות. הם לוו יותר מדי כסף; הם היו אופטימיים מדי ביחס להצלחתם במכירות; הם נכשלו בחיזוי עיכובים ובסופו של דבר עסקיהם נכשלו.
אולם אופטימיים נבונים יודעים לצפות בעיות. בספטמבר 1960, חברת תרופות אמריקנית פנתה למינהל התרופות האמריקאי כדי לקבל רשיון לגלולת שינה חדשה שהייתה בשימוש נרחב באירופה כתרופת הרגעה וכאמצעי למניעת בחילות הבוקר אצל נשים הרות. התרופה העניקה שינה מיידית, עמוקה וטבעית ללא תופעות לוואי. על פני השטח לא הייתה כל סיבה שלא לאשר את השימוש בתרופה. אולם בקשת הרשיון הגיעה לשולחנה של ד”ר פרנסס קלסי, אם לשתי בנות מתבגרות. לד”ר קלסי היו הרבה שאלות על התרופה. העובדה שהשפעות התרופה על בעלי חיים לא היו זהות להשפעותיה על בני אדם הטרידה אותה והיא דרשה מחקרים נוספים.
היצרן האמריקאי שהיה בטוח שיש לו עדויות לבטיחותה של התרופה, כבר ארז את התרופה והכין אותה למשלוח. החברה הגישה כמות גדולה של דוחות ומחקרים והמשיכה ללחוץ לקבלת האישור. אולם קלסי המשיכה להסתייג ולא מיהרה לתת את האישור המבוקש. ואז, ב-29 בנובמבר, 1961, הגיע מברק מאירופה שהודיע שהתרופה גרמה למגפה של מומים מולדים. למחרת נדחתה הבקשה לרשיון.
התברר שהתרופה – תאלידומיד – הייתה אחת מהאסונות התרופתיים הגדולים ביותר של המאה. אלפי ילדים אירופים נולדו ללא זרועות ורגלים. ילדים אחרים נולדו עם פגמים בעיניים, בוושט ובמעיים. אחד מכל שלושה ילדים אלה מת.
בטקס שנערך בבית הלבן בשנת 1962, העניק הנשיא קנדי את אות הנשיא על הצטיינות בשירות האזרחי, אות ההצטיינות הגבוה ביותר לעובדי מדינה בארה”ב לד”ר קלסי, הכל בגלל שהיא הצליחה לחזות את הבעיות.
מכר שלי שהוא איש עסקים מצליח הוא אדם עליז ואיש עסקים שנון. דיברתי איתו פעם על המקור לעליצותו. הוא אמר, “אני תמיד מנסה לעשות שני דברים:
א. אני תמיד שואל, ‘מה אני יכול לעשות כדי להפוך מצב גרוע למצב טוב?’
ב. במידת האפשר, אני מנסה לתכנן קדימה כדי להימנע ממצבים גרועים.
הכלל השני שלו חשוב לא פחות מהראשון. לעתים, חשיבה זהירה מונעת כישלונות עתידיים. גישה חיובית אין פירושה שאתה צריך לענות בחיוב לכל מי שמבקש ממך כסף או זמן. כאשר אתה משקיע או מראיין מועמד לעבודה, עליך לחשוב על התרחיש הגרוע ביותר. האופטימיסט הנבון שואל שאלות המעידות על כושר אבחנה: “אילו בעיות פוטנציאליות קיימות כאן?” “כיצד ניתן לשפר את המצב?” “האם יכול להיות מצב בו התוכנית תיכשל?” “האם עלולים לרמות אותנו בעסקה הזאת?”
אנשים אופטימיים מודעים לעובדה שהדברים עשויים להשתבש וכי יש אנשים שאם רק נניח להם, יגזלו מאתנו את משרותינו, כספנו ואפילו את בני זוגנו.
ידידי גלעד מ. קיבל פעם מכתב מאישה צעירה ויפה מאד שרצתה לעבוד כמזכירתו. היא אמרה שהיא יודעת להדפיס, לתייק ולבצע כל עבודה אחרת, וסיימה את המכתב במלים, “כאשר אני אומרת עבודה אחרת, אני מתכוונת לכל עבודה אחרת.” גלעד העביר את המכתב לרעיתו, רותי. היא כתבה לאישה הצעירה, “למר מ. כבר יש מזכירה מצוינת שיודעת להדפיס ולתייק. אני עושה את כל השאר, וכאשר אני אומרת כל השאר, אני מתכוונת לכל השאר.”
זאת לא הייתה ציניות. זה היה אינטרס עצמי טהור שמנע בעיות עוד לפני התפתחותן.
כלל מס’ 4: שוחח בגילוי לב על תחושות שליליות
אישה חולה במחלת סרטן סופנית אמרה לי, “אינני פוחדת למות, אבל אינני מסוגלת לסבול את המחשבה על ההשלכות של מותי על למשפחתי. האם יש משהו שהיית יכול לומר לרוני בעלי כדי לעודד אותו?”
“גילה,” השבתי לה, “לו הייתי טופח על גבו של בעלך ואומר לו, ‘צא מזה, אל תיקח את המצב כל כך קשה,’ הייתי מעליב אותו. הוא אינו רוצה להיות שמח בשעה כזאת. הוא אוהב אותך מאד והעצב שלו הוא התגובה הטבעית ביותר למצב כזה. יש אפילו משהו אצילי בעצב כזה.”
היא חשבה זמן מה ואז אמרה לי, “אולי אתה צודק. זה עוזר.”
לעתים הדמעות הן מתנה מאלוהים, והעצב הוא רגש בריא. יום אחד, באביב 1953, קיבלו ג’ורג’ וברברה בוש את ההודעה שבתם בת השלוש, רובין, חולה בסרטן הדם. היא חייתה עוד שמונה חודשים, וברברה, ששערה הלבין, ישבה ליד מיטתה כל התקופה הזאת.
ידידים אומרים שג’ורג’ וברברה בוש “החליפו ביניהם את צערם כשהם מתחלפים בתפקידי המתאבל והתומך.” זוהי הדרך האידיאלית עבור שני בני אדם להתגבר על אירוע טרגי. גב’ בוש אומרת, “ג’ורג’ החזיק אותי קרוב אליו. הרבה אנשים ששוכלים את ילדם מתגרשים משום שהם אינם מסוגלים לשוחח זה עם זה. ג’ורג’ לא הניח למצב כזה להתרחש.”
לעתים קרובות נגרם הדיכאון כתוצאה מהדחקת רגשות שליליים, בדרך כלל כעס או עצב. (למרות שעצב ודיכאון דומים ולעתים קרובות מבלבלים ביניהם, אלה הם רגשות שונים מאד זה מזה). לכן, הדרך לאופטימיות אינה ההכחשה של רגשות אלה. להפך, קבלת הרגשות האלה והבעתם היא לעתים הצעד הראשון ליציאה מהדיכאון. כפי שאיש חכם אחד אמר, “לפעמים הדרך החוצה עוברת בתוך.”
כלל מס’ 5: חפש את המרכיב החיובי במצבים גרועים
בגיל חמישים ושתים היה קארול לואיס, מחבר “עליסה בארץ הפלאות”, פרופסור לספרות במכללת מגדלן, אוקספורד; הוא היה נוצרי מאמין ורווק מושבע אשר, על פי מספר דיווחים, הרגיש מאד לא בנוח עם נשים. בתארו את עצמו במכתב שכתב לקבוצת ילדים מכיתה ה’ מן העיר רוקוויל שבארה”ב, הוא כתב: “אני גבוה, שמן, מתקרח, אדום פנים, בעל סנטר כפול, שיער שחור, יש לי קול עמוק ואני מרכיב משקפי קריאה. באהבה לכולם. כאשר אתם מתפללים, בקשו מאלוהים שיברך אותי.”
ואז, בשנת 1952, פגש לואיס את ג’וי דווידמן, משוררת אמריקאית ואם לשני בנים צעירים. דווידמן הייתה אתאיסטית וקומוניסטית לשעבר שחזרה אל הנצרות, בין השאר כתוצאה מקריאת כתביו של לואיס. אנשים שהכירו את לואיס הופתעו לראות כיצד הפרופסור המלומד שנהג לבלות בחברת גברים בלבד, מתחיל להקדיש כל כך הרבה ערבים לשהייה במחיצתה של האישה האמריקאית הצעירה והנאה. משרד הפנים הבריטי לא רצה לחדש את הויזה של דווידמן, ולפיכך לואיס הציע לה להינשא לו בנישואין אזרחיים, רק כדי להפוך אותה לאזרחית בריטית. הוא הבטיח לה ש”החיים יוכלו להימשך כמקודם, עם שני משקי בית נפרדים.” דווידמן יכלה לבטל את הנישואים בכל עת שתמצא לנכון. ב-23 באפריל, 1956, לואיס ודווידמן נישאו לפני שופט שלום בנוכחות שני עדים בלבד.
דבר מוזר קרה. למרות שהזוג המשיך לחיות בנפרד, הם התאהבו זה בזו בהדרגה. “זה התחיל באחווה, המשיך באהבה ואז הפך לרחמים ורק לבסוף לתשוקה,” כתב לואיס. בערך באותה תקופה חלתה ג’וי. כשנשארה בביתה לבד ערב אחד, היא מעדה על חוט הטלפון והתעלפה. בבית החולים אובחנה אצלה מחלת הסרטן.
לואיס המשיך להחשיב את עצמו כרווק משום שלא נערכה חתונה נוצרית. לפיכך, כומר אנגליקני ניהל את הטקס הדתי בחדרה של דווידמן בבית החולים. בשלוש השנים שלאחר מכן, ג’וי נהנתה מהפסקות ממושכות ממחלתה. היא עברה עם שני בניה להתגורר בביתו של לואיס.
למרות שלואיס ידע שתקופות ההקלה האלו יסתיימו בסופו של דבר, איש לא הצליח לנחמו כאשר אשתו מתה. “איש לא סיפר לי שהצער כל כך דומה לפחד,” הוא כתב ביומנו. “אינני פוחד, אבל התחושה היא כמו פחד. אותם פרפורים בבטן, אותו חוסר מנוחה, כמיהה… היא הייתה בתי ואימי, תלמידתי ומורתי, הנתינה והשליטה שלי; ותמיד, גם אשת סודי, ידידתי, חברתי למסע, החיילת הלוחמת לצידי. פילגשי; ובה בעת כל מה שידידים גברים (ויש לי ידידים טובים) היו לי… גם אם לא היינו מתאהבים זה בזו, היינו נשארים יחדיו תמיד ומעוררים סקנדל.”
לואיס הרגיש מרירות על כך שלו ולג’וי היה זמן כה קצר להיות יחדיו. “האם זה הגיוני להאמין באלוהים אכזר?” הוא כתב. “האם אלוהים באמת כל כך רע?” מנקודת מבטו של פסיכיאטר, כעס כזה הוא תגובה בריאה – אפילו כעס המכוון במשך זמן מה אל אלוהים, משום שהוא מסוגל להתמודד עם רגשות כאלה.
כמובן, הזמן הוא הרופא הטוב ביותר. עם הזמן החל לואיס לצאת מצערו והתחיל לאסוף את שרבוטיו הזועמים לאחד מספריו החזקים ביותר, A Grief Observed. הספר היה לא רק תרומה חשובה לספרות אלא גם בתהליך כתיבתו, לואיס הצליח להשלים עם מותה של רעייתו. הוא היה מסוגל לגלות מידה רבה של טוב במצב גרוע.
תומס אדיסון הוא דוגמה נוספת של אישיות חסונה שלעולם אינה נכנעת מול אסונות ושל אדם שידע להפוך מצב שלילי ליתרון. בדצמבר 1914, נהרסו מעבדות אדיסון בווסט אורנג’, ניו ג’רסי כמעט לחלוטין בעת שריפה. בן לילה אדיסון איבד ציוד בשווי של שני מיליון דולר וחלק גדול של תיעוד עבודותיו.
צ’ארלס, בנו של אדיסון, מיהר לחפש את אביו. בסופו של דבר הוא מצא אותו כשהוא עומד ליד הלהבות, פניו אדומים מהחום ושערו מתנופף ברוח החורפית. “לבי יצא אליו,” אמר צ’ארלס אדיסון. “הוא כבר לא היה צעיר, וכל עבודתו נהרסה. הוא הבחין בי. ‘היכן אימך?’ הוא צעק. ‘מצא אותה. הבא אותה לכאן. היא לעולם לא תזכה לראות דבר כזה פעם נוספת.'”
למחרת בבוקר, כשהוא פוסע ליד השרידים המפוחמים של תקוותיו וחלומותיו, אמר אדיסון בן הששים ושבע, “לאסון יש ערך גדול. הוא קובר את כל שגיאותינו. תודה לאל שאנו יכולים להתחיל מחדש.”
המתנה הזאת של היכולת להפוך בעיות להזדמנויות מעניקה לאדם את הכוח בכל מצב ובכל קבוצת אנשים.
מרצה אמריקאי סיפר פעם ביום עיון בו השתתפתי בארה”ב על מפגש מעניין שארע לו:
“בטיסת לילה ביום שלפני חג ההודיה, איש מכירות עליז שישב לצידי סיפר לי שהוא הקדיש את כל היום לטיסה מניו יורק והתעכב בסופו של דבר בסאלט לייק סיטי. כתוצאה מהעיכוב, הוא לא היה אמור להגיע לביתו בבייקרספילד עד ל-12 בצהרים. האם הוא היה עייף ורגוז כמו שאר הנוסעים במטוס העמוס? לא, הוא קינטר בעליזות את שני הילדים הקטנים שישבו מצידו השני של המעבר ועודד את כל האנשים סביבנו.
“מה אתה מוכר?” שאלתי אותו.
“מכונות לקידוח נפט.”
“זה עסק קשה בימינו, לא כן?”
“לא,” הוא השיב. “העסקים נהדרים. לא מכבר פתחנו סניף חדש ואנו משגשגים.”
“אבל שמעתי שעסקי הנפט נמצאים במשבר חמור.” אמרתי לו.
“כן, אבל אנחנו החלטנו לא להצטרף למשבר,” הוא אמר בחיוך. הוא המשיך והסביר את הצלחת החברה שלו. “השפל בענף פועל לטובתנו משום שכל המתחרים שלנו מתלוננים שעליהם להוריד מחירים ושאינם יכולים להרוויח. הגישה השלילית הזאת מרתיעה את הלקוחות. אנחנו לא הורדנו מחירים בכלל. אבל אנו מקפידים לתת את השירות הטוב ביותר בענף, אנו נלהבים ביחס למוצרינו ואנו מאד, מאד מעודדים. לקוחות אוהבים לעשות עסקים עם אנשי מכירות המפגינים גישה כזאת.
הוא חייך שוב ואמר, “אם המיתון הזה ימשיך עוד שנה אחת, אני ארוויח מספיק כסף כדי לפרוש.”
כלל מס’ 6: הימנע משיחות עידוד מזויפות
אנשים אופטימיים מצליחים אינם אומרים שהמצב נהדר כאשר למעשה הוא גרוע. יש אנשים שמנסים לחייך לנוכח הקשיים ולהצהיר שלו כולם יהיו סבלנים, בסוף הכל יסתדר. אולם בדרך כלל, הדברים אינם מסתדרים במקרים כאלה משום שבעיות קטנות, כאשר מתעלמים מהן, נוטות להתפתח לבעיות גדולות ועד מהרה אתה ניצב מול משבר.
לאחר שצפה במחזה המפורסם על פוליאנה, כתב צ’אנינג פולוק, “לאחר שהחזקתי מעמד במשך שתי מערכות על עליצותה של פוליאנה, יצאתי אל הלילה כדי לחפש קבצן עיוור בו אוכל לפגוע. לו הייתי מאבד את רגלי והילדה הנוראה הזאת הייתה אומרת לי שאני צריך לשמוח משום שעכשיו ‘אני אוכל לשבת כל הזמן’, אני חושש שהייתי גורם לה לבעיות ישיבה באופן זמני.”
הגישה של פוליאנה פשוט אינה יכולה לסייע לאנשים הנמצאים בקשיים. כאשר אהרון, בנו של הרב האמריקאי הרולד קושניר היה בן 4, הוא ואשתו התבשרו שבנם סובל מפרוגריה, זוהי מחלה הנובעת מפגם גנטי, היא מכונה בשפת העם, “הזדקנות מהירה”. משמעותה שהילד לעולם לא יגדל לגובה של יותר מ-90 ס”מ, לא יצמח לו שיער על ראשו או גופו והוא יראה כמו איש קטן כאשר יהיה עדיין ילד. קושניר אמר שלמרות שהוא היה איש דתי ומאמין במשך הרבה שנים, במצב החדש הוא החל להיאבק עם השאלה הפילוסופית של מדוע דברים כאלה מתרחשים, ומסקנתו לאחר קריאת ספר איוב הייתה שהחיים אינם הוגנים תמיד. כשכתב על תחושותיו בתקופה מאוחרת יותר, הוא אמר ברהיטות פשוטה, “כאב אינו נמשך לנצח והוא גם אינו בלתי-נסבל.” במצבים כאלה הוא ממליץ לעשות שלושה דברים חשובים:
1. להתרועע עם אנשים.
2. לקבל את הכאב כחלק מהחיים.
3. לדעת שאתה יצרת משהו שונה.
הצהרות כאלו הן אסטרטגיה שונה מהשטחיות הירודה של אופטימיות נוסח פוליאנה.
בישיבות מכירות נהוג לשמוע שיחות מוטיבציה שנועדו להמריץ את ה”חיילים”. זה הולך כך: “אתם נהדרים וחכמים. אם תאמינו מספיק חזק, תוכלו לעשות כל מה שתרצו.” כולנו שמענו דיבורים כאלה כבר הרבה פעמים, מספר הילדים על הקטר הקטן שהצליח ועד לספרי עזרה עצמית, נאמר לנו שוב ושוב שבעזרת אמונה נוכל להזיז הרים.
בשיחות עידוד כאלו יש מספיק אמת כדי שהן יהיו מושכות, אבל נואמי מוטיבציה נוטים לפעמים להיסחף בקלות עד לגיחוך. נפולאון היל, בספרו “חשוב והתעשר” אומר:
“רוחו של האדם יכולה להשיג את כל מה שהיא מסוגלת לתפוס ולהאמין”.
אני מאמין בנכונותה של האימרה הזאת, אבל יש לי בעיה איתה. זה לא מספיק רק להאמין ולקבל, צריך גם לפעול. יותר מדי אנשים עוצרים בשלב האמונה והחלום ומתאכזבים כששום דבר חיובי לא קורה להם.
לפעמים איננו מבינים עד כמה מביך ומתנשא לומר לאנשים שאם רק יצעדו בראש זקוף וינקטו בגישה הנכונה החיים יהיו טובים יותר.
שיחות עידוד מזויפות הן בדרך כלל הדבר האחרון הדרוש לקבוצה. הדבר לו היא זקוקה הוא מנהיג שיאמר, “יש לנו בעיות ואם נפשיל את שרוולינו, נוכל לעשות משהו לפתור את המצב.”
אין עדיין תגובות