באומץ ובגילוי לב, פותח אורי צפריר צוהר נדיר לצדדים האנושיים והאינטימיים ביותר שלו כלוחם בסיירת מטכ"ל בראשית שנות ה-70. זהו […]
אופניים לאילת – 1
חום הערבה פוגש אותי צמא ורעב. הרגליים מסתובבות. ימין למטה, שמאל למטה, ימין למטה, שמאל למטה, ימין, שמאל, ימין, שמאל. הנשימה סדורה ולא מורגשת. הרוח בגב. מנסה להתרומם ולשמש כמפרשׂ. לנצל את הרוח. הלאה, הלאה, הלאה. המילה מהדהדת בראשי. הנייד מצלצל שוב. אין לי כוח לענות. שיצלצל. מוציא שוב את בקבוק המים מתושבתו. נושך את הפייה ומושך אותה החוצה. שואף לגימה. נושם. שוב לוגם. מעביר את הבקבוק ליַדי, הרוכב משמאלי, שמהנהן ומחייך. ממשיכים זה בצד זה. מושכים ודוחפים את כפות הרגליים במעגלים. ימין, שמאל, ימין, שמאל, ימין, שמאל. מקבל את הבקבוק מיַדי. לוגם שתי לגימות ומחזיר לתושבת.
אפרוריות האספלט מלווה אותנו כבר יותר מאחת-עשרה שעות. רוכבים מימין לקו הצהוב. התודעה במעגלי הדוושות המוכרים כל כך. ימין, שמאל, ימין שמאל. רכבנו מעל מאתיים קילומטר. יותר ממאה לפנינו. לא. אנחנו לא מקצוענים. חובבנים עם זיכרון מעומעם. משהו מושך לעבר הרחוק. מתעורר. העצירה הבאה רק בפארן. עוד שלושים קילומטר. השרירים כואבים. הידיים כואבות. הישבן זועק. ממשיכים. התודעה שוב במעגלים האינסופיים של הדוושות. ימין, שמאל, ימין שמאל. ממשיכים.
השריר נתפס עם כל דיווש מאומץ מדי. מוריד מאמץ במקצת. השריר משתחרר במעגל האינסופי של ימין, שמאל, ימין שמאל. השמש שוקעת מערבה בצבעוניות מדברית. גומא קילומטר נוסף. צמוד למוביל, ליַדי. עלייה מתונה. שוב חוצה את גבול המאמץ והשריר נתפס. מוריד עומס והשריר משתחרר. נדרש איזון עדין כדי לעמוד בקצב של יַדי ולא לתפוס שריר. מתקשה להישאר בריכוז הנדרש. סומך על הקצב המדיטטיבי. החום היבש אינו קופח אבל ממשיך להיות סמיך. ממשיך לדווש אחרי יַדי. שריר הירך הימני מודיע על נוכחותו.
משיכה מוטרפת אל לב המאמץ. תחושת המאמץ ממגנטת. מציפה
מגע עם שיאים אישיים. התעלוּת רוח שנגעתי בה בעבר כשהגוף חצה גבולות שלא האמנתי בקיומם. המאמץ הנוקב מתיך קליפות. מאפשר לנפש
לגעת. פותח חריץ אל תוך מהות חיי. ממיס שריון. מוביל לרטט פנימי. חבוי. נכנס חזרה לקצב. איך התחלנו את מסע הרכיבה? למה אנחנו ממשיכים? אוף.
'בְּרֵאשִׁית בָּרָא אֱלֹהִים אֵת הַשָׁמַיִם וְאֵת הָאָרֶץ' (בראשית א, א). ולנו, המזיעים, הארץ.
לקראת גיל חמישים החלטנו לרכוב משוהם לאילת באופניים. שלוש בבוקר. מתעורר בלי שעון. השעון מתחיל לצלצל אחרי כמה דקות. מכבה אותו ויורד למטה לסלון. אומר לידי 'בוקר טוב'. 'בוקר טוב', הוא עונה ומתחיל להתארגן. ידי ואמנון הגיעו אתמול בערב. ידי מנהלל ואמנון מגמלא. שותים מים. 'לשתות הרבה מים' ממלמלים. מחייכים בתוכנו, מודעים להיכרות עם המשפט שהוזכר בכל כך הרבה חוויות שעברנו יחד. לובשים מכנסי רכיבה, חולצה ומעיל רוח קל. שותים שוב. קצת תה. כמעט ארבע. עובד מגיע מפארן. אדי, שטס יומיים קודם מביתו בהולנד, מגיע מהרצליה. חגי, חברנו הנכה מרמות מנשה והמלווה שלו. בן עמי מכוכב יאיר. דורון בארה'ב ואבנר בברזיל. לוני הירושלמי מגיע מבני ציון. נכנס בחיוך ואומר, 'כמו בסרט שבעת המופלאים. כל אחד מגיע ממקומו לביצוע המשימה.' מחייכים.
מקבעים את הנצנצים על מעיל הרוח, הקסדה והכיסא. בודקים שוב את הצמיגים. שי פורת ממושב בניה, חבר שלי, לא מהצוות, מגיע עם חיוך. הוא ילווה אותנו בטנדר מאחור. מצטלמים. מדדים בנעלי הדיווש המקצועניות לכיוון הרחוב ההולנדי בשכונה בשוהם. שוב צילום. קובעים עם שי בצומת בית נבאללה. רוכבים לכיוון השער הצפוני של היישוב, שסגור בשעות אלו. לפני השער יורדים מהאופניים כדי לעקוף אותו בהליכה. מוזר ללכת בנעלי דיווש. קשה לשמור על שיווי משקל. החיכוך קלוש. אני מחליק. נופל על הברך. מפטיר 'כוסאמק' תוך כדי קימה ועוקף את השער. שואף ונושף נשימה ארוכה. מתכונן לעלייה מגושמת על המושב. מקליק שמאל לתוך הפדל. מתחיל לדווש. מקליק ימין. נושם. מוביל החוצה וימינה. תאורת הצומת מתרחקת. החשכה מדוללת באורות היישוב מימין.
קר. הרוח פוגשת אותי לא מוכן באשמורת אחרונה של הלילה. הקור מזכיר לגופי לילות ארוכים כחייל ברמת הגולן. עכשיו, יותר משלושים שנה אחרי, אני אוהב את הקור הזה. אני יכול לבחור להינתק ממנו ולעלות לטנדר, או לחזור הביתה אם ארצה. יכול לשתות תה כמה פעמים שארצה ומתי שארצה. ורק הידיעה הזו ממלאת את לִבי שמחה שמתפרצת בצעקה שמעירה את ידי משרעפיו. ירידה חזקה ואנחנו בצומת בית נבאללה. נזכר בפזמון שנמחה כנראה מעולם המושגים הצבאיים של היום. 'בית נבאללההה, תן גז. בית נבאללההה, תן גז.'
פוגשים את שי והרכב. מורידים את מעילי הרוח ושמים בטנדר. הגוף מתחיל להתחמם. עדיין כל אחד שרוי בהזיה הבוקרית המנומנמת. מתמקם איפשהו בקבוצת הרוכבים. מדרימים לאורך הכביש. אור ראשון מתחזק משמאל. נכנסים לקצב. לא מהר מדי ולא לאט מדי. התחנה הבאה: קסטינה. הדרך מצביעה דרום מערבה. נוסעים נגד הרוח. הנסיעה נגד הרוח מאתגרת ומאמצת. המוביל סופג את רוב הרוח. מפלס את הדרך לאחרים בדבוקה. כשהמוביל מתעייף, מסמן להתחלף. השני בדבוקה מוביל. מול הרוח. כפות הרגליים מסתובבות מדיטטיבית. ימין, שמאל, ימין, שמאל, ימין, שמאל. הנשימה סדירה. נכנס לקצב.
אין עדיין תגובות