כל הזלמן בשושי

רבים מכירים אותו בעיקר כקוקסינל מסוכן, אך מעטים באמת מכירים את נסיבות החיים שבגללן הפך להיות זונה ממין זכר. יותר מארבעים שנים חלפו מאז הגיע זלמן שושי (וינדר) לתל אביב כדי לעבוד במקצוע העתיק בעולם והפך לאימפריה מפוקפקת. האם באמת היה זקוק ל"שושי" כדי להתקיים? האם היה אפשר להימנע מסגנון חיים שכזה ולבחור אחרת? מהו גורלו של ילד שנאנס והפך את גופו למקום עבודה עוד לפני שמלאו לו עשר? אלו הן חלק מהשאלות שמקבלות תשובה בין אם באופן ישיר ובין אם בין השורות, ב"כל הזלמן בשושי", ביוגרפיה יחידה במינה ומיוחדת במיניותה. בספר משולבים "סיפורטונים", סרטוני וידאו קצרים, המתארים את המסופר ומעצימים את חוויית הקריאה באופן אותנטי ויוצא דופן. ניתן לצפות ב"סיפורטון" על-ידי סריקת הברקוד באמצעות טלפון חכם או טאבלט. "אופיר ביכורים" היא חלוצת ה"סיפורטון" בישראל וממציאת שמו. מיזוג מופלא בין הספר המודפס לספר האלקטרוני.

מקט: 4-698-342-0

לאתר ההוצאה הקליקו כאן

רבים מכירים אותו בעיקר כקוקסינל מסוכן, אך מעטים באמת מכירים את נסיבות החיים שבגללן הפך להיות זונה ממין זכר. יותר […]

---

מבוא

צלקת נפשית שרופה

שלושים וחמש שנים חלפו מאז הגעתי לעבוד בתל-אביב כזונה. האם העבודה הבזויה הזאת נכפתה עלי, או באמת הייתי זקוק לה כדי להתקיים? על כך אפשר להתווכח, אך דבר אחד בטוח – בצעירותי הביקוש לגופי הגיע לשיאים שמעט זונות בעולם יכולות להתפאר בהם. אהבתי את העבודה בשל הכסף הרב שהניבה לי, שנאתי אותה בגלל הבדידות שהסבה לי. במהלך השנים אנשים צעקו לי ברחוב כל מיני דברים, חלקם דברי קלס, השמצות וקללות, אך לימים, כשהגעתי לפרק הפרישה, היתה חבויה בהם משאלה. “זלמן, למה אתה לא כותב ספר?” לא הפסיקו לשאול אותי, “זה יהיה רב מכר, יחטפו אותו”. עד לאחרונה לא התייחסתי. הייתי צעירה או צעיר, הייתי מלכה או מלך, תבחרו אתם, אבל מה שבטוח חייתי בסרט פורנו אלים שלא הצלחתי, ולמעשה לא מצאתי סיבה לצאת ממנו עד שנגמר.

כשהתחלתי להופיע בסיורי הפשע והזנות של בוקי נאה, הרבה אחרי שפרשתי מהעיסוק העתיק בעולם, ניגשו אלי אנשים נרגשים ואמרו לי: “עד עכשיו הכרנו אותך כאדם מפלצתי ומגעיל, שפורסמו עליו כתבות שעשו לנו חשק להקיא, אבל היום, כשאתה עומד כאן ומספר את תמצית סיפורך, לא נותר לנו אלא להצדיע לך”, ואחרים הוסיפו: “אתה אדם טוב שחווה ייסורים שאי-אפשר להבין… חוות דעתנו עליך השתנתה מהקצה אל הקצה… הרשמת אותנו, תן לנו ללחוץ לך את היד”. אומר ולא אבוש, ריגש אותי לשמוע את זה. יום רדף יום, ומועד בקיעתו של הספר המסכם את סיפור חיי הלך והתקרב.

ערב אחד, בעוד סיור שבו הופעתי, השתתף קופירייטר וסופר צללים שלא הכרתי, טל מאור שמו, שהגיש לי את כרטיס הביקור שלו והציע להיות האיש שיכתוב את ספרי. אז כבר ידעתי – השעה בשלה. למחרת צלצלתי אליו. סדרה של פגישות תחקיר, ושנתיים אחר כך יצא ספר זה שמביא בצורה הישירה והאמינה ביותר את סיפור חיי האומללים, את הדרך שהיה עלי לעבור כדי להפוך לזונת רחוב, אמנם מפורסמת, אך אומללה, בודדה ועירומה.

היום כבר ברור לי: עקב פרשת אמנון רובינשטיין, דורות על גבי דורות לא ישכחו אותי. תופסים אותי כאומלל, כמסכן, כחולה נפש. אין אדם ברחוב שלא אומר שאני המקרה הדרמטי ביותר ששמע עליו בחייו. מיותר לציין שזה לא עושה לי טוב, אני הרי לא מחפש רחמים. חיי הם צו האלוהים הפרטי שלי. היום אני שונא את עצמי. התרסקתי, נותרתי נווד, יתום, גלמוד, ללא משפחה, ללא חגים, ללא שבתות, ללא שום דבר אנושי שנשמה ראויה לו. גופי פגוע, נפשי זועקת, דמעותי מהולות בדם שחור, הפכתי לצלקת נפשית שרופה. אומרים לי שזה גורל משמים, אבל אני מאשים רק את עצמי על שנפלתי למצב הזה. אני מתנחם בעובדה שלפחות נותרתי עם מוח נקי, צלול ומאופס, שיודע מה מתרחש סביבו, ולא נותר לי אלא להודות לאלוהים על שלא פגע באיבר הכי חשוב בגופי.

מסע ייסורי טרם הסתיים, אך את הפרקים העיקריים בתהליך הארוך והמתיש של הילד זלמן וינדר, שמהר מדי הפך לזונה זלמן שושי, תוכלו לקרוא ממש כאן. בין אם תיהנו מהקריאה יותר או פחות, הרשו לספר זה להיות לכם עדות ולקח על הקלות הבלתי נסבלת שבה אפשר להתדרדר לתהומות שרק אני מכיר, ומנעו מילדיכם גורל דומה. איני יודע אם את העובדה שעודני חי אפשר להגדיר כמזל, אך האמת היא שמחד גיסא לא מתי באופן פיזי, אך מאידך גיסא בהחלט נפחתי את נשמתי והפכתי לזונה. כך זה קרה.