"כבר יותר מחמש שנים שאלינור מחכה מדי יום לשעה אחת עשרה ורבע. זו שעת האהבה שלה, השעה שמעלה בה את […]
לאן את נוסעת?
לקראת יום הולדתה החמישים ושניים חשה אלינור כאדם העומד בפני אסון מתקרב. את הגוש בשדהּ השמאלי גילתה במהלך מקלחת הבוקר, רגעים לפני צאתה לעוד יום עמוס של הדרכה, ייעוץ ופגישות עסקיות עד הלילה. מאחר שגברים ונשים רבים במשפחתה לקו במחלת הסרטן, היא נבהלה מאוד. למי בכלל יש זמן להתעסק עם הדברים האלו — חשבה אלינור, שהיתה לה שליטה כמעט מלאה בחייה. כבר מזמן עשתה לה מנהג, שהחל אי-שם בנעוריה, לא להתרגש יותר מדי משום דבר, ואם חשה התרגשות או פחד, למדה להסתירם. כבר בילדותה נאלצה לעבור אימוני שליטה והסתרה תוך גילוי הצטיינות רבה. היא ביצעה, שוב ושוב, תרגילי התחמקות ערמומיים מאמה, שהיתה מכריחה אותה לגמור מהצלחת את קציצות הבשר שהוכרחה לאכול. אלינור, ילדה פקחית וזריזה, נהגה לטמון לפחות שתיים מתוך שלוש הקציצות, בין קפלי שמלתה. שמחתה היתה שלמה כשאמה לא הבחינה במעשיה והיתה שולחת לעברה מבט של סיפוק כאומרת: הילדה גמרה מהצלחת ויכולה לעוף מהעיניים שלי. אלינור הקטנה בהחלט שמחה לעוף לאמה מהעיניים, כי לא היה הרבה מן המשותף בינה לבין האם, אישה בעלת אופי קשה, הטרודה מבוקר עד לילה בסידורים ביתיים אינסופיים. נראה היה, כי האם איבדה כל בדל שאיפה לעצמאות בדרך לחיים המהוגנים, משאת נפשה, והפכה למעשה לנתינה בתוך ביתה, כשבעלה שולט בה וביחד הם מעמידים פנים של זוג בורגני מהמעמד הבינוני-גבוה.
אולי בשל הצורך להתגבר על הכאוס המשפחתי, ואולי בשל סיבות נוספות שיתבררו עם הזמן, החליטה אלינור בשלב מוקדם מאוד בחייה לגדל את עצמה לאישה מצליחה ועצמאית, אשת קריירה השולטת בחייה ולא מפחדת מאיש. ואמא שלה — מה כבר יכלה לעשות לילדה הזו, שמבט אחד מצמית מצדה היה גורם לה להתכווץ תוך שהיא ממלמלת לעצמה: ´ילדה מוזרה, אי אפשר איתה, שתגדל כבר.´ היא חשבה שאלינור לא שומעת את מלמוליה, אבל אלינור דווקא שמעה הכל, חייכה לעצמה, תכננה נקמה באישה שמיררה את חייה, והמשיכה לנהל את חייה הקטנים בסדר מופתי ובשליטה מלאה. אז עכשיו סרטן? למי יש זמן לסרטן?
אף על פי שהיתה אישה תכליתית שלא נהגה להפחיד את עצמה במחשבות שווא, ידעה שבמקרה שלה זה יכול להיות אמיתי, לנוכח העובדה המצערת ששני הוריה נפטרו מהמחלה הארורה הזאת. למעשה היא יכולה להגדיר את עצמה כנידונה. הדמיון שלה, שהיה מוקדש בדרך כלל להמצאות עסקיות ולמיזמים חדשים, התכנס לתוך המחלה, והיא נסחפה, נואשת ומבוהלת, לבדיקות ולטיפולים, כשהיא חשה חולשה וניתוק מהחיים. ככל שניסתה לדמיין את עצמה עם המחלה, כך נחרדה יותר. היא, שהיתה גאה בשערה היפה והשופע, לא יכלה לשאת את המחשבה ש… לא — היא לא הסכימה לתת למחשבה דריסת רגל בדמיונה, אבל לא ראתה מוצא — הכל יֵעצר, ידום. וכשהכל יעצר, מה ישאר? לראשונה מזה הרבה שנים, אולי ממש לראשונה, מתפנה אלינור לחשוב על חייה ללא העיסוקים, הפגישות, הריצות, הנסיעות הרבות לחו"ל והשהות בשדות תעופה ענקיים, שם כולם אנונימיים וגם היא — ואינה יודעת כיצד יהיו חייה ללא כל אלה.
כעבור שלושה שבועות, לאחר שביצעו בה ביופסיה, והגידול התגלה כתקין, הוקל לה מעט )אם כי לא לגמרי, כי האפשרות של הפסקת החיים המוכרים לה כבר הספיקה לשלוח גרורות אל נפשה(, התקבלה בדואר מעטפה גדולה. המעטפה הכילה הודעות, זו על גבי זו, וטפסים, המבשרים לה שהמרכז שלה, בן טיפוחיה, ייסגר כי… הרבה סיבות נמנו שם. אלינור חשה חולשה. לא ייתכן, המרכז שלה, שהוא תמצית חייה ויקר לה כמעט כמו ילדיה, תחת איום סגירה? הנימוקים לסגירתו — הכל רק מתוך רוע וקנאה של אנשים בכישרונה ובהצלחתה, שגורמים להם לרצות להרוס אותה. הזעם עלה בה, ואיתו צפו גם החרדה וזיכרון הסרטן שכמעט היה. אבל לא אישה כאלינור תיכנע. היא נושכת שפתיים וממשיכה, למרות הכל.
זה הזמן לספר כי אלינור נשואה כבר למעלה מעשרים שנה לגבר מעשי, ששכחה מתי אהבה. גבר גבוה, שנראה בטוח בעצמו וידע לעשות כסף. הוא הבטיח לה חיים בורגניים בסגנון המוכר לה מבית הוריה. כבר עברה את גיל שלושים כשנישאה לו, והאמינה שטוב יהיה אם תקים משפחה משלה. גם עליו, הבטיחה לתמרה, המטפלת שלה, עוד תרחיב את הדיבור בבוא הזמן. עם השנים התרגלה לחיות לצדו, ובשנים האחרונות כבר לא ממש לצדו, בתחושת מועקה שהלכה וגברה. תמיד התגאתה בכך שהם מנהלים חשבונות בנק נפרדים. המבטים המלגלגים, לעתים נדהמים, ששיגרו אליהם בני משפחתם או מכרים משותפים, כשהיו שולפים את כרטיסי האשראי שלהם כדי לשלם את חשבונותיהם בנפרד במסעדה או בכל הזדמנות אחרת, לא נגעו בה כלל. הם ניהלו את חייהם תוך הפרדה כמעט מוחלטת, והיא אהבה זאת. כך יכלה לעשות ככל העולה על רוחה מבלי לשאול, מבלי להתיעץ, אלא אם כן היה מדובר בהשקעה עסקית. אלינור חשה כאישה מיוחדת: גאה, עצמאית, חזקה, אמיצה — שונה מאמה ומנשים אחרות הנשענות על הגברים שלהן. היא בזה לנשים שנהגו כך, תוך ויתור על חלומותיהן.
כל עוד נשמרה ההפרדה בין אלינור לבין בעלה רונן, כמעט בכל תחום, היא הצליחה להשלים עם חייהם המשותפים. אולם יש להודות שלעתים הותירו בה חיים אלה חלל ועצב לא ברורים. כאשר אביר נעוריה המפוקפק בגד בהסכם שביניהם, בקללות, באלימות ובהתפרצויות בכי וזעם קשות, נטולות כבוד ועוברות גבולות בעליל — לא יכלה עוד אלינור להשלים עם הדברים ובתוכה גמלה החלטה סופית בהחלט — לעולם לא תסלח לו.
כשתהום אדירה פעורה לפניה, חשה אלינור שכל שנותר הוא — לקפוץ פנימה ולגמור את הכל ברגע, אך דווקא אז התעוררו בה רגשות עזים כלפי החיים. היא תרה אחר אהבה, חיפשה מרפא, ביקשה להבין את סיפור חייה. כיצד הכל השתבש לה בבת אחת — לה, לאלינור החכמה והיפה, שתמיד שולטת בחייה ובטוחה במהלכים הנבונים בהם היא נוקטת, שתמיד מוצאת פתרון ענייני לכל מצב, שלעולם אינה מתבכיינת ולא מבקשת עזרה מאיש. בתום שלושה שבועות שבמהלכם חיכתה לתוצאות בדיקת הביופסיה, ולאחר שהתברר כי הן תקינות, עשתה אלינור שינויים מהותיים בחייה ועברה לבצע את שארית עבודתה התובענית מתוך ביתה. יתר הדברים נראו לה "חסרי ערך", למעט, אולי, אהבה חדשה, עליה עוד תספר בבוא היום.
שלוש שנים נוספות חלפו ואלינור התאוששה במקצת, אולי בזכות השעות הרבות שבילתה במכוני כושר במאמצים לשמור על בריאותה ועל גזרתה הנערית. ואז, יום אחד נולד בה הרצון לכתוב ספר, לספר את הסיפור שלה. הרי יש לה סיפור עוצמתי, בזאת היא משוכנעת, היא אישה מיוחדת עם מסר חשוב. אלינור משתוקקת לכתוב. היא מנסה. היא נזכרת שפעם יכלה, לפחות כך אהבה לזכור. האם באמת יכלה? או רק דמיינה? והרי היתה ילדה של ספרים. אז למה המילים נתקעות עכשיו כמו עצם בגרונה? היא לא יכולה להקיא אותן. היא רוצה לבכות מתוך תסכול וקצת מתוך כאב ראשוני עמום שהיא מתחילה לחוש. אבל כלום שבכלום, המילים שלה מתות בדרך למקלדת. המילים שלה חיות רק בחדרי ישיבות. רק לימים תבין שהמילים הטובות שכמהה אליהן, אלו שמסרבות לצאת מקצות אצבעותיה אל המקלדת, הן אותן מילים שהתקשתה לבטא באוזני בנה הצעיר, הילד שעושה לה שריטות.
אבל בינתיים זמנה דוחק. אלינור החלה לחפש מישהו שיכתוב את סיפורה, שיבין וידע לגלות את הנסתר, את מקורות נשיותה שאבדו לה בדרך לקריירה המזהירה שלה, בדרכה להיות עצמאית בכל מחיר. פנתה לזה ולאחר, ישבה איתם וסיפרה מה שסיפרה, אבל שום דבר לא התחבר לכלל דבר שנגע בה, כלום.
יום אחד, כשישבה באפס מעשה באחר צהריים משמים במיוחד, שהרי עכשיו לצערה יש לה זמן, הדליקה את מקלט הטלוויזיה. מהמרקע ניבטו אליה פניה של תמרה אפלבוים, פסיכולוגית ותיקה שזכרה אותה בחיבה עמומה, לא לגמרי מובנת. תמרה זו היתה כה שונה ממנה, אבל אלינור זכרה באופן מוחשי את החיבה ההדדית שגילו זו כלפי זו כשנפגשו באקראי בנסיבות חברתיות. תכנית הטלוויזיה עסקה ביחסים במשפחה. הפאנל ליהג וליהג וגרם לאלינור כעס עמום. אתם מבלבלים את המוח, רצתה לצעוק להם, אבל לא כיבתה את המכשיר. היא היתה סקרנית לשמוע את דברי תמרה. לקראת סוף התוכנית פנתה המנחה אל תמרה ושאלה אותה: "את מאמינה שניתן לתקן יחסים עכורים? אנשים מסוגלים לסלוח? לשכוח? לעבור הלאה? פגשת אנשים כאלה?"
תמרה חייכה במבוכה קלה. אלינור אהבה את מבוכתה, שזיהתה וזכרה. מבוכה של אישה, שגם באומרה דברים של טעם, לא היתה בטוחה לחלוטין כי מקשיבים לה. ניכר היה בה, שישיבתה בפאנל המומחים לא נוחה לה. היא השיבה בקול רך ועדין שעמד בניגוד חריף לקולם הבוטח של המומחים האחרים: "לסלוח? לשכוח? אנשים יכולים באופן חלקי, אם הם מאוד רוצים. מעשה המחילה דורש לבחוֹר בתעצומות נפש ולפעמים הוא מתרחש ברגע אחד של הארה. אני נזכרת באישה אחת בטיפולי," הוסיפה תמרה, "שהיתה לה הארה כזו אחרי זמן רב שלא יכלה לסלוח לבעלה שבגד. ערב אחד היא ראתה אותו )הוא לא הרגיש שהיא מתבוננת בו(, יושב כפוף מול המחשב ודמעה זולגת על לחיו. הדמעה הזו, כך סיפרה לי האישה, שברה את לבה. בבת אחת יכלה לראות את בעלה ואת כאבו, וכל מה שרצתה זה לחבק אותו."
תמרה השתתקה לכמה שניות ואפילו חברי הפאנל הדברנים דממו. לאחר מכן הוסיפה: "ראיתי נשים וגברים שנבגדו והצליחו לנצח את זיכרונות העבר בכוחות משותפים בעזרת הרבה נחישות, התמדה והמון נדיבות. ראיתי גם הורים וילדים שהתפייסו והתקרבו מחדש. כן, ראיתי."
אלינור היתה מרותקת. בבת אחת ידעה — היא רוצה שתמרה תכתוב את סיפורה. לאט-לאט התבהר לה מדוע היא רוצה את תמרה: היא היתה אישה ללא קצוות חדים, אישה שרואה מבעד. פסיכולוגית מזן אחר, כמעט אפשר לומר פסיכולוגית שהיא לא "פסיכולוגית". זה התאים מאוד לאלינור, שפחדה ממילים. נדמה היה לה שעם מישהי כמוה, היא תחוש בטחון ותוכל להתרפק עליה. גם גילה המבוגר של תמרה נסך בה תחושה של אִמהוּת גדולה שתוכל לגונן עליה אף מפני עצמה…
היא ניגשה למחשב, מצאה בזריזות את מספרי הטלפון של תמרה והתקשרה.
"היי, תמרה, מה שלומך? אלינור מדברת, זוכרת אותי?"
תמרה ]לאחר כמה שניות של היסוס, בחביבות ובחום[: "אלינור, אלינור, איזו הפתעה. מה שלומך?"
אלינור: "אני בסדר. נוכל להיפגש?"
תמרה: "בטח, בשמחה )לעצמה: מעניין מה קרה(. בואי נקבע. אבל אני נורא סקרנית ]בעליזות[, שתדעי."
אלינור: "בואי נקבע. אספר לך כשניפגש."
אחרי שהניחה את הטלפון חזרה במקומו, שמה לב שבאורח אוטומטי כמעט ביצעה את השיחה הזו מחדר השינה שלה, אם כי איש לא היה בבית. כבר אז החליטה שאת "הדבר הזה", שעוד לא ידעה לקרוא לו בשם, היא תשמור בסודי סודות. הרגל הסודיות של אלינור גרם לה משום מה לשמור על נימה רשמית בשיחה הטלפונית עם תמרה במקום להרעיף עליה דברי חיבה ושבח. אגיד לה את שבחה בפניה, כשניפגש, חשבה.
אלינור התכוננה לפגישה באותה יסודיות שאפיינה את הכנותיה לפגישות עסקיות, אך לספרים ולנתונים שהביאה עמה לא היה הפעם דבר וחצי דבר עם מיזמים עסקיים, הם היו אישיים ואינטימיים, שהרי מדובר כאן במיזם אישי. היא היתה נבוכה שלא כדרכה והלכה סחור סחור. תמרה הבינה ולא הבינה. בחירתה של אלינור בה, דווקא בה, כאחת שתדע לכתוב את סיפורה, הפליאה אותה. אותה תחושה ישנה נושנה של פליאה צצה בתוכה כל אימת שהיתה נבחרת, כלומר "מסומנת" כ"מיוחדת", כ"יודעת". אף פעם לא היתה בטוחה שזכתה בכך בדין. הרי ברור לה שעוד רגע ייחשף קלונה ויתגלה שהיא בסך הכל מתחזה… ובעוד היא מעכלת את ההפתעה, חשה אי נוחות נוספת שנבעה מהגדרת המשימה. לכתוב כסופרת צללים? הרעיון הזה לא התאים לתמרה, היא חשה רתיעה. לא ולא! חשבה. אותו קוצר נשימה מוכר החל להציק לה. חופש, חמצן! רצתה לצעוק. אלינור היתה צריכה להסביר לה שוב ושוב, שכוונתה למשהו אחר. אחר לגמרי. כל אותו זמן עשתה אלינור כמיטב יכולתה להוכיח באותות ובמופתים, במחמאות, ובציטוטים מכמה מספריה של המטפלת הוותיקה, כדי שזו תשתכנע שנבחרה לתפקיד המספרת מתוקף כישוריה כסופרת. אלינור הצהירה באוזני תמרה, שיהיה לה חופש יצירה בתהליך כתיבת הסיפור והיא תוכל לכרוך מציאות בדמיון, כמיטב הבנתה והשראתה, ולגרום לסיפורה של אלינור להפוך ליצירה ספרותית ראויה. לזאת הסכימה תמרה וכמעט נרגעה.
לאחר מכן הגיעו לחלק העסקי. אלינור שלטה היטב בפן הזה. מאז ומתמיד התבוננה באביה, איש העסקים המצליח שלימים הפך להיות בנקאי מכובד, בנהלו את ענייניו הכספיים בקשיחות של אחד שיודע, ולמדה ממנו. מבוכתה של תמרה מההיבט הכספי של ההסכם ביניהן שעשעה את אלינור, אך היא הופתעה מכך שזו עומדת על העיקרון כי הפגישות ביניהן יהיו על רקע טיפולי ואף נבהלה מעט. הרי להיות מטופלת לא ידעה. טיפול? עזרה? חשיפה? בחושיה החדים קלטה את נקודת החולשה שלה מול המטפלת. אבל תמרה היתה נחושה שכך יהיה — הפגישות ייערכו בקליניקה שבביתה וגם ישולמו כדת וכדין, אחרת ישתבשו היחסים הנחוצים לכתיבתו של סיפור הנולד במהלך תהליך טיפולי. כל זה היה קשה ומעט מביך לאלינור. רצתה ונרתעה. היא עוד התמקחה על המחיר, ולו כדי לחוש מידה של שליטה בעניינים, גם בשל מצבה הכלכלי שכבר לא היה כמו פעם. בעובדה מצערת זו היא נאלצה להודות באי רצון בולט ובעיקר בתחושת אי נוחות. למרות הקשיים הראשוניים הללו הן הביטו בחום זו בעיני זו ובטחו אחת באחרת.
באותו לילה, או אולי בליל המחרת, חלמה אלינור חלום. יופי ואימה נשזרו בחלומה. היה בו יער והיה חושך. הכוכבים נצצו בתוך החשיכה העבותה, זרחו, האירו את השמים באור רך ואפפו בהילה את ענפי העצים הגבוהים. היא עמדה בין העצים. הם הביטו בה. אנשים בדמות עצים עם עיניים. זה נראה כל כך טבעי. היא הכירה אותם. כל עץ היה מישהו מבני משפחתה ומחבריה. הם התלחשו, הם צחקו, לעגו לשאיפתה לכתוב ולהנציח את סיפור חייה שבעצם לא מעניין אף אחד. הם ריכלו עליה ברשעות, כמו אינה נוכחת, למרות שעמדה שם חשופה לעיניהם.
תמיד היא חשבה שהיא חשובה, האישה הזאת, שמעה את קולה של חברתה הטובה שבטחה בה. היא לא תעז לספר את הסיפור האמיתי ולגלות לעולם איזו מין שתלטנית רודנית היא, ושבעצם היא פשוט אישה חלשה, לחש קולו הנמוך, בעל הגוון הלגלגני-אדיש של בעלה. היא והסיפורים שלה. מרגע שנולדה, היה לי ברור שהיא מוזרה, בקע קולה של אמה, אשר צלילו היה מרושע.
בשביל מה את צריכה את זה? ליטף אותה לרגע קולו החם של אביה. הקולות והלחשושים התערבלו זה בזה והפכו להמיה מתמשכת, מטרידה, כמו הדים מבאר עמוקה ואפלה. אלינור עמדה שם כל אותה עת, אחוזת אימה, כפות ידיה צמודות בכוח על לוח לבה ושפתיה לוחשות: אני דווקא, דווקא יש לי, יש לי סיפור.
וכך התעוררה, בקושי, כשכפות ידיה לוחצות על לוח לבה ומקשות על נשימתה. דממת הלילה שרתה על הבית. תקרת חדר השינה נדמתה לה גבוהה בהרבה מהרגיל, וקירות החדר סגרו עליה. מבט מהיר במחוגי השעון הזרחניים שמול מיטתה הראה לה, לחרדתה, שהשעה שלוש. עוד כארבע שעות לפניה לסבול את נחירותיו של בעלה, הרועמות וחודרות קירות. אף על פי שישנו בחדרים נפרדים בשנים האחרונות, לא יכלה להימלט מנחירותיו, שדמו לעתים לחרחורים של אדם גוסס. היא תהתה מדוע הדבר משפיע על כל גופה כמין עינוי. היתה מתכווצת ורוצה להקיא את הקולות המכוערים הללו בחזרה אליו, מקללת אותו בשקט ומופתעת כל פעם מחדש מעוצמת תגובותיה, שהלכו והחריפו עם הזמן.
מחשבותיה הובילו אותה למקומות רעים — פחד התערבב באימה שחשה בחלומה. התהפכה במיטתה, פעם לצד זה ופעם לצד הנגדי. תיקנה את הכרית, הגביהה אותה, שתתה כוס מים וירדה לשירותים. משכל זה לא עזר, לקחה ספר וניסתה לקרוא, אך המילים הכתובות נתקעו כעצם בגרונה, ושוב הציפו אותה הנחרות עד שחשה כאדם טובע. התחפרה עמוק מתחת לשמיכה ונאנקה בזעם, אבל לא נכנעה, חיפשה תכנית היחלצות. אחרי כשעה של סיוט גמלה בלבה החלטה לפקוד בבוקר שיבוא את קִברות אביה ואמה הניצבים זה בצד זה בבית הקברות הגדול בירושלים. יש לה דיבור איתם, הם חייבים לשמוע את מה שיש לה לומר, אחת ולתמיד. התפלאה איך התוכנית הזו, שלא ממש התאימה לטבעה הרציונלי, הרגיעה אותה. היא נרדמה לשעתיים. בשבע בבוקר התעוררה ותוך חצי שעה היתה מוכנה לצאת לדרך.
בדרכה לשם הרהרה בפליאה, איך זה שאף אחד מבני משפחתה לא שאל לאן היא נוסעת ולמה נראתה חיוורת וטרוטת עיניים. אולם במחשבה שנייה כבר לא התפלאה כל כך — על אף שציפתה מבנה הגדול שיפגין מעט יותר רגישות — הרי היא עצמה היתה ממעיטה בגילוי רגשותיה, ובדרך כלל קיבלה את מיעוט גילויי הרגש מצד בני משפחתה כתופעה טבעית. מחשבות אלו חלפו במוחה בעוד היא דוהרת במכוניתה ממקום מגוריה, באחת משכונות היוקרה הצפוניות של תל אביב, לכיוון בית הקברות בירושלים.
כשהתקרבה לשביל הגישה המוביל למתחם בית הקברות החלה לחוש רעד קל בכל חלקי גופה. לא יתכן שזו התרגשות, חשבה, הלוא כבר פקדה את קבר הוריה כמה וכמה פעמים בשנים האחרונות. אלא שבביקור הזה, הבינה, עומד להתרחש משהו שונה. זה לא יהיה ביקור נימוסין סתמי בו עומדים ליד הקבר ושותקים, מניחים זר פרחים טרי ומסלקים את הישן. בביקור מעין זה, לכל היותר קוראים קטע ומארגנים טקס קטן אולי אפילו דתי, אם מזמינים אדם שיודע דבר בענייני טקסים דתיים בבתי קברות. לא, אין זה ביקור מהסוג הזה. הפעם לא די שתשתוק — היא באה לשוחח, ליתר דיוק היא מגיעה כדי לספר להוריה משהו חשוב, שלדעתה יש להם זכות לדעת. היא עומדת לספר להם על התכנית שרקמה, למסור את סיפור חייה בידי מטפלת שתקשיב, שתגיב, שתאיר את עיניה, ושתכתוב אותו לבסוף כשהדמיון והאמת יהיו שזורים זה בזה.
בית קברות הוא מקום מרתק עבור מי שאינו מפחד מהמתים או מאמין בתחייתם. המקום דומה לעיר קטנה ומאורגנת להפליא, שקל להתמצא בה, אם בקיאים בסימנים: גושים, חלקות, רחובות. רק במקום בתים גבוהים עומדות מצבות. והמצבות, טבען שהן נמוכות קומה, גם הבולטות והמפוארות שביניהן. הרי כאן לא הפירמידות, אי אפשר להגביה אותן למימדים מגוחכים — אך דווקא גובהן הצנוע משרה על הסביבה אווירה אינטימית שעשירה באוויר רענן ובמרחבים ואת הכל אופף שקט גדול.
אלינור החנתה את מכוניתה סמוך לחלקה של משפחתה והחלה לצעוד בשביל המוביל לקברי הוריה. מזג האוויר היה כזה של סוף הקיץ, כשנעים בבקרים. השעה היתה שמונה בבוקר, שוות ערך לתשע, בהתחשב בהזזתו המיותרת של השעון ל"שעון חורף". אבל הכעס הקטן שחשה על יוזמי הרעיון הנואל הזה נמוג ככל שהתקרבה למקום ומחשבותיה הרחיקו למקומות אחרים.
בית הקברות היה ריק ממבקרים. היא צעדה לאיטה, הרעד הקל שחשה קודם, בעודה נוהגת למקום, כמעט נעלם. עיניה היו ממוקדות בקברים העומדים בסוף השורה. לשם עליה להגיע, ואחר כך תראה. עמדה ליד קבריהם של הוריה, הסמוכים זה לזה, ורצתה לומר את כל המילים שנארגו במוחה בלילה הסיוטי שעבר עליה, אך מעין מילותיה נסכר, כמו נגללה על מקורו אבן ענקית. אלינור, שהיתה מורגלת לעצמה השוטף והרהוט, נבהלה קצת לנוכח העובדה שהצליל אשר יצא מפיה דמה יותר לנחרה קלה, לאנחה, או ליִפחה ללא מילים מאשר לדיבור. היא ניסתה לייצב את נשימתה כפי שלמדה בשיעורי היוגה, להם הקדישה שעות ארוכות בשנים האחרונות. נשימה נכונה, כך לימדו אותה, עוזרת להירגע, למצוא מרפא לנפש, להבריא את הגוף מחוליו, מהמתח המצטבר בו. היא נשמה קצובות ובחנה בו זמנית את הכתובות הרשומות על המצבות, משווה אותן למצבות הסמוכות, כך סייעה לעצמה להירגע. הרבה דברי קילוסין ושבח מצאה על המצבות הסמוכות. נדמה היה כי כל המתים היו אנשים נפלאים בחייהם ובני משפחותיהם כורעים ברך בפני גדולתם. כמה פשוט להעריץ אדם לאחר מותו, חשבה באירוניה, אולי קל יותר לאהוב את המתים. מה פתאום קל לאהוב את המתים, רגזה על מחשבתה שלה ופסלה אותה מכל וכל, זה לא שהתאהבתי באמא שלי מרגע שהיא נקברה.
בעודה נסערת משטף המחשבות שהציף אותה ללא שליטה, קראה בקפידה את המשפטים שנחרתו על מצבת אמה: "בתיה קפלינסקי, בתם של שמואל ולאה ארליכמן, נולדה בגרמניהבשנת 1920, עלתה לארץ עם משפחתה בשנת 1935, נישאה לדוד קפלינסקי בשנת 1945 והקדישה את חייה למשפחתה עד מותה בשנת .2000" אלינור התעכבה על המשפט "והקדישה את חייה למשפחתה", חשה איך הזעם עולה בה — איך יכולת, אמא, לוותר ככה על החיים שלך? השאלה הזו, שהיה בה תמהיל של בוז, זעם, פחד ואשמה בריכוזים כה גבוהים עד שחשה שהמוח שלה רותח, לא הרפתה ממנה. היא רצתה לצעוק. יכלה לצעוק — שהרי לא היה שם איש, רק בגוש אחר מרוחק למדי, היה נדמה לה שהיא רואה אישה רוכנת על קבר. אבל הצעקה לא באה. אלינור ויתרה על צלילי המילים, חשבה שתוכל להעביר לאמה, בעולמות העליונים, את המסר שלה בכוח המחשבה ואולי יבוא תיקון ברבות הימים. שתדעי לך, את לא ידעת לעזור לי להרגיש אישה. מרוב בישולים וסידורים, מרוב שפחדת מאבא, שכחת את הילדים שלך. בעצם שכחת רק אותי, ועם האח החולה שלי התעסקת כל הזמן עד שהחליט למות. לא מרחמת עלייך. אולי רק קצת, מסכנה אחת. חשבת שלא רואים את העמדות הפנים שלך? חשבת שלא הבנתי איך אבא מסדר אותך ואת עושה את עצמך כאילו הכל בסדר? רק הסימנים הכחולים שהיו פזורים על הידיים שלי העידו על הצביטות הקטנות שהיית צובטת אותי בסתר, שאבא לא יראה. אבא באמת עשה את עצמו כלא רואה. הוא החליט כנראה להשאיר לך חופש פעולה מסוים לצבוט את בתך…
עברה שעה בערך והאוויר התחמם בינתיים, אם כי עדיין היה נעים. אלינור, שיכורה משיטפון מחשבותיה, חשה שהיא נרגעת לאיטה ואפילו מתחילה ליהנות. נזכרה שבעצם עוד לא גמרה להגיד הכל לאמא שלה, והחליטה להגות את סוף הנאום בקול רם: "ועכשיו, אמא, רציתי שתדעי כי אני הולכת למסור את סיפור חיי לאישה אחת שתכתוב אותו, אישה שאת לא מכירה וכבר לא תכירי, למזלה. אני אספר כל מה שאני רוצה, ויש לי הרבה מה לספר, ואת לא תוכלי להשתיק אותי יותר. אני לא אצטרך יותר לחכות שתפני זמן כדי לשמוע אותי, ומה שיֵצא-יצא."
התפלאה שבכלל יצאו לה מילים, שהצליחה להתבטא בקול וברהיטות. שמחה כילדה שהצליחה לקרוא בפעם הראשונה. נשארה לעמוד, כמו היה למילים כוח להצמית אותה למקומה. חשה שמחת ניצחון, כמעט. אולם משהו היה חסר. אוי אמא, אמא, חשבה — כבר לא היה לה כוח להגות את המילים — איך סידרת את עצמך וחיית עם אבא, והוא סידר אותך. בסוף לא אהבת אף אחד ואף אחד לא אהב אותך, אוי אמא.
לפתע חשה צמא עז, כאדם שלא שתה ימים, וחשה בהילות לשתות הרבה, עכשיו ומיד. התנפלה על בקבוק המים המינרליים שהיה מונח כמו תמיד בתיקה. אחרי שחיסלה למעלה מחצי בקבוק פנתה לקברו של אביה. היא אומנם הכירה בעל פה את הכתוב על המצבה, אחרי הכל היא חיברה את הטקסט, ובכל זאת חשה דחף לקרוא את הכתוב כאילו היא רואה את המילים רק בפעם הראשונה: "דוד קפלינסקי, בנם של שלמה ובתיה קפלינסקי, נולד בגרמניה בשנת 1919, עלה לארץ עם משפחתו בשנת 1937, נפטר בשנת 1990. היה איש חם ונדיב. הקדיש את חייו למשפחתו ולעבודה ציבורית". היתה מרוצה מהנוסח התמציתי, היבש משהו, של הכתוב, ששמר לדעתה על מכובדות ועל פורמליות כיאה לכיתוב על מצבה.
אלא שבבוקר הזה אלינור חשה את עצמה לא כל כך פורמלית והיתה נחושה לומר דברים שמעולם לא אמרה: "אז מה, אבא," פתחה בקול בוטח, "שיחקת אותה, מה? ידעת שאחרי מותך אמצא את הקלסרים עם כל הניירת המאורגנת שלך שסיפרה סיפור אחד גדול של חובות. ידעת! נוכל שכמוך!" את המילים האחרונות אמרה בחיוך קטן, כמעט קונדסי. לא יכולה לכעוס על האיש הזה, חשבה בפליאה, על אמא כל כך קל לכעוס… "אתה מבין, אבא," המשיכה בקול נחוש, "אני כבר לא ילדה. הבנתי, רצית להרשים את כל העולם, גם אותנו. נתת לי כספים והתנהגת כאילו אתה גביר. אני קניתי את השקרים והעמדתי פנים שאני באה מבית עשיר ושכסף זורם אצלנו כמו מים. אולי אנחנו דומים? אז לא! אתה רואה שלא. אני מתקיימת ממה שיש לי. אני לא אוריש לילדים שלי קלסרים מלאים בניירות של עורכי דין ורואי חשבון עם חובות מחורבנים! לא, אני לא אעשה להם את זה!"
אחרי שנגמרו לה המילים הזועמות הצליחה לחוש שוב את האהבה הגדולה לאיש הזה, שאיכשהו ידע להעניק לה חום. והרי למדה ממנו כל כך הרבה, את תבונת העסקים, את קור הרוח, את הגישה התכליתית, את התשוקה לעצמאות. עצרה. למדה ממנו? ואולי היא פשוט כזאת, דומה לו?
עמדה זקופה ליד קברו, הניחה סוף-סוף את שני הזרים שקנתה בכניסה לבית הקברות, האחד על קבר אמה, והשני על קברו של אביה, ודיברה, ספק אל עצמה, ספק אליו: "אבא´לה, אני הולכת לספר את סיפור חיי לאישה אחת שתכתוב אותם. רציתי שתדע. אני חייבת, כדי שאוכל להמשיך בחיי. אנא סלח לי אם אומר דברים שיציגו אותך לא כפי שהיית רוצה. אנא סלח לי."
זיעה קרה כיסתה את גופה על אף החום של שעות הצהריים שהחל להתגבר ולהיות מורגש. השעה כבר היתה אחרי עשר וחצי. אלינור לא הרגישה את מעוף הזמן. היא התישבה על קצה המצבה. למרגלותיה ראתה הרבה אבנים קטנות, מאלה שנהוג להניח על קברים. כאישה שאוהבת לדעת הכל, רשמה לפניה לבדוק את פשרו של המנהג הדתי הזה. אמנם היתה חילונית גמורה, אך לעתים הפריעה לה בורותה בענייני דת. היא לא אהבה שערים נעולים, בעיקר בענייני מידע, גם אם הוא קשור בטקסי הדת ובמנהגיה. כן, היא תבדוק.
בעדינות ובתנועה מהוססת הרימה שתי אבנים, שנראו לה היפות ביותר מאלה שהיו מונחות ליד שני הקברים. היא הניחה אבן אחת על קברו, ואבן אחת על קברה. "ממני," לחשה, "מתגעגעת, גם אלייך אמא, לפעמים." רק אז חשה שתם ונשלם הטקס שלה. נשאה את עצמה, עמדה זקופה, נפרדה במבט אחרון משני הקברים וצעדה לאיטה לעבר מכוניתה. לא רחוק משם ניצב קברו של אחיה. אבל היא לא יכלה, לא היום. השמש כבר הכתה בכל עוזה אבל מזג האוויר היה נוח, תחילתו של סתיו. נסעה משם.
כעבור כמה ימים נפגשה עם תמרה כדי להתחיל את הפגישה הטיפולית הראשונה.
***
בחצות יצאה תמרה לדרך. נסיעה של כמעט לילה שלם עמדה לפניה, לצימר מרוחק בצפון, כדי להתיחד עם סיפור שרצתה לספר אך לא ידעה איך לרקום אותו. דמותה של אלינור, אישה גבוהה שיופיה הקריר הקרין ריחוק, סיקרנה אותה. היא שידרה הגינות ויושר שגרמו לתמרה לחבב אותה. כשבאה אליה בבקשה מעורפלת לכתוב את סיפור חייה, הוצת דמיונה, אך בד-בבד חשה רתיעה של זהירות, ושאלה את עצמה — למה דווקא היא. אלינור היתה זכורה לה כאישה רהוטה, אולי יותר מדי, כולה בשליטה. כשהתקשרה אליה, זיהתה מיד את הקול הענייני מעברו השני של הקו. אלינור רצתה להיפגש ותמרה נענתה. כעבור כמה ימים ישבו באחד מבתי הקפה היפים ברעננה. כדרכה ניגשה אלינור ישר ולעניין, אך אמרה דברים כלליים.
"אני רוצה שתכתבי את סיפור חיי," ביקשה. היה משהו בהול, כמעט תובעני, בבקשתה. תמרה, מטפלת בעלת ניסיון, נמלאה בדריכות. לכתוב סיפור בהזמנה? תהתה לעצמה. איך כותבים "בהזמנה"? היא בחנה את אלינור תוך שזו הסבירה וסיפרה לה על מועמדים אלה ואחרים שהציעו לעשות בסיפורה כך או אחרת, אבל היא בחרה דווקא בה, בתמרה. אלינור המשיכה והסבירה, בעודן מתעסקות בחשבון: "אני רוצה אותך, כי את תדעי לספר את הסיפור שלי." לפני שנפרדו, קבעו להיפגש שנית.
עד הפגישה הבאה היה לתמרה שבוע ימים לחשוב בעניין. היא כיבדה את בקשתה של אלינור ולא דיברה על כך עם איש, אף לא עם בן זוגה, שנוהגת היתה לספר לו כמעט הכל. אולם למרות שהצעתה של אלינור החמיאה לה, עדיין לא חשה מחויבות של ממש כלפיה. תמרה לא לגמרי הבינה עד כמה אלינור רוצה ומה היא בעצם רוצה, וחשה קוצר נשימה קל שהיה מופיע אצלה, כבדרך קבע, בכל פעם שחשה אובדן שליטה.
בפגישה השנייה הוסר הלוט ונאמרו דברים ברורים: "את לא תשתעממי עם הסיפור שלי," אמרה אלינור, "קחי אותו ועשי בו מה שאת מבינה," אמרה בפסקנות. החופש שאלינור העניקה לה, ושלא היתה צריכה לתבוע אותו, גרם לה שמחה ומיד נרגעה. היא החלה לחוש ריגוש. זה זמן-מה חיכתה לריגוש שיבוא וחיפשה אותו, והנה הוא הגיע סוף כל סוף. רגשותיה גאו, אך היא הפגינה איפוק ושאלה את אלינור: "את רוצה לעבור אצלי טיפול?" לאחר רגע קצר של שקט השיבה אלינור בנימה קלילה: "כן ולא," ומבטה המבודח לווה בקריצת עין שובבה. היא תהתה בקול, והפעם קולה הביע רצינות: "את מתכוונת לטיפול שדרכו תוכלי להבין דברים ולכתוב עלי סיפור?"
תמרה הנהנה בהתלהבות. היא היתה זקוקה להסכמתה המלאה של אלינור כדי שתוכל להתמסר למשימה שהשתלטה על מחשבותיה. היא חזרה והבהירה את משמעות החוזה הטיפולי, ובדקה שאלינור אכן מבינה, שיש לדבר, לחשוף, ולגלות רגשות חבויים, דבר שאינו קל לאף אחד, ובוודאי לא לאישה כאלינור.
בלילות הבאים היא התהלכה עם סודה של אלינור, אותו הבטיחה לשמור, חישבה את צעדיה, התרגשה וחששה. תמרה חיכתה למשהו שיניח עבורה את אבן היסוד לבניין שחלמה להקים — כלומר, יצירה ראויה. רגע לפני שנפרדו לדרכן, בתום הפגישה, הושיטה לה אלינור שקית עם אלבומי תמונות מילדותה ושלושה ספרים. על אחד מהם, רומן נחשב של סופרת ידועת שם, אמרה שלא אהבה אותו כלל, גם לא את סגנון הכתיבה. "אבל תקראי בכל זאת," הוסיפה. ומאז תמרה קוראת בו ואינה יודעת מנוחה. היא מחפשת סימנים בספר ומוצאת, אך לא יודעת אם הם בעד או נגד ההרפתקה המשותפת, ותוהה אם הם בכלל "סימנים" או מחשבות שווא שלה. כדי להבין את הנסתר עליה להתרחק מהגלוי. זאת ידעה מאז ומעולם. לכן הגיעה לכלל החלטה. היא הודיעה לבני משפחתה שתיעדר כמה ימים ותיסע לאי-שם בצפון. הם לא חקרו בנדון. בן זוגה היה עסוק בענייניו ומורגל באשתו החידתית, וילדיה הגדולים גילו רק מעט סקרנות בנוגע לחייה היומיומיים. תצליחי אמא, נהגו לומר לה בחיבה.
נסיעה באמצע הלילה היתה בשביל תמרה מעשה נועז אך כזה שאפיין אותה לעתים רחוקות. ניתן לומר עליה, שמדי פעם, על אף גילה המתקדם, היא נוהגת לעשות מעשים "מוזרים", שלה עצמה נראים דווקא טבעיים. אולם הפעם, בדרך הארוכה לצפון, חשה חולשה ובחילה. ספרה של הסופרת ידועת השם, שאלינור כמעט כפתה עליה לקרוא, עורר בה אימה. מה לאלינור, שהכבוד והשליטה הם מסימני ההיכר שלה, ולגיבורת הספר הזה, שכול-כולה מאופיינת בבלבול, בהשפלה עצמית ובאובדן הולך וגובר של שליטה בחייה. התיאורים המיניים על גבול הפורנוגרפיה, בהם היה הספר רווי, צפו ועלו לנגד עיניה במהלך הנסיעה הלילית, ולמרות שנעזרה בג´י-פי-אס, מצאה עצמה בכביש הררי צר. השעה היתה כבר כמעט שלוש בבוקר.
סמוך לשעה ארבע בבוקר הגיעה תמרה ליעדה. המפתח היה נעוץ בדלת הצימר, כפי שהובטח לה על ידי בעלת הבית האדיבה, שהכירה אותה משנים רבות של ביקורים למטרת כתיבה. תמרה גררה את מזוודתה הקטנה על שביל החצץ, שהיה מואר למרבה המזל, גבה כפוף תחת משקלו של תרמיל הגב בו ארזה את המחשב שלה. צינת הלילה, בסיומו של יום קיץ לוהט, ערבה לה, אך כבר לא יכלה להציל אותה מהבחילה ומהחולשה הגדולה שתקפו אותה.
את שארית הלילה בילתה תמרה בשירותים. רק בשש בבוקר נרדמה מותשת וישנה שינה כבדה על גבול העילפון. בחלומה הופיעה אלינור כילדה-אישה, ותלתלים מכסים את ראשה, ראש ילדה, המחובר לגוף של אישה בשלה באמצע חייה. פתאום מופיעה מורה וצועקת על הילדה אשר לא יודעת מה הסיבה לצעקות. המורה שולחת אותה לעמוד ליד פח הזבל בכיתה. הילדה בוכה ויוצא לה פיפי. המורה צוחקת. היא מכוערת בשעה שהיא צוחקת. כל הילדים צוחקים איתה. גוף האישה המחובר לראש הילדה קפוא. הילדה-אישה עומדת ליד הפח והשתן שלה יוצר שלולית גדולה. כולם צוחקים וצועקים במקהלה: אלינור פח הזבל, אלינור עושה פיפי, אלינור פח הזבל. דמעותיה של הילדה מתערבבות בשתן. בגדיה ההדורים של האישה, המחוברת לראש הילדה, נרטבים ומתחילים להסריח. הילדה בוכה. האישה קפואה. הילדים צורחים בשמחה לאיד.
תמרה התעוררה אך שכבה כמתה, ללא זיע. מחשבותיה התערבלו זו בזו עד שהפכו לעיסה דביקה ומגעילה. היא שקעה בתרדמה פעם נוספת, ושוב חלמה, אלא שהפעם כיכבה בחלומה גיבורה חדשה, אישה. תמרה? אלינור? היא לא היתה בטוחה, אבל האישה היתה מוכרת לה. הכל התרחש בחדר גדול שהזכיר אולם הרצאות. נשים וגברים ישבו סביב שולחן אובאלי גדול, אולי לרגל אירוע חגיגי כלשהו. כל אחד מהנוכחים נדרש לספר משהו מיוחד, סיפור מרתק, מקורי, מפתיע, שיקצור מחיאות כפיים. כשהגיע תורה של האישה, היא נעשתה נבוכה, שתקה. כולם נעצו בה עיניים, והמתינו בציפייה. לבסוף אמרה: "יש לי," ובקול נלהב סיפרה על חג הפורים האחרון: "היה לי תפקיד לעצב תחפושות למשפחה שלי. עם הילדים לא היתה בעיה, כל שנה אני מוצאת או קונה, לתפור אני לא יודעת…" אפילו בחלום, חשה האישה החולמת סומק עולה בלחייה. האישה המשיכה: "לא הייתי בטוחה למה אתחפש ולמה אחפש אותו, את בעלי," וצחוק סרקסטי מכוער פרץ משפתיה. היא קיוותה שאף אחד מהנוכחים לא יחוש בנימת הסרקזם העוקצני שנמהלה בדבריה, "אז חשבתי לי שאולי אתחפש לגאון," המשיכה ושתקה לרגע אחד, מצפה לקריאות התפעלות מהנוכחים. היא לא הבינה עדיין את פשרו של השקט המבשר רע שהשתרר בחדר. "היות שאין צורך לחפש את בעלי היקר לגאון," המשיכה, "כי הרי הוא גאון בכל יום, מצאתי את התחפושת המושלמת למשפחתי — בעל ואישה מחופשים לשני גאונים, רק שאחד לא ממש מחופש, וזה הוא עצמו, בעלי." היא תיארה לקבוצה, בגאווה של ילדה פקחית, את התחפושת שאינה תחפושת בעצם — "שהרי גאונים לא לובשים שום דבר מיוחד. נכון? מבריק? נכון?" היא סיפרה את הסיפור הזה בהתלהבות של ילדה מבריקה, שיודעת כי בעוד רגע כל המבוגרים ימחאו לה כפיים.
אבל הנוכחים סביב השולחן האובאלי לא אהבו את מה שסיפרה. ראו בעיניים שלהם שהם כועסים וסולדים ממנה. האישה הרגישה שהם היו רוצים להכות אותה. שתלמד לקח, שככה לא מתנהגים. היא נבהלה, קמה וברחה מהחדר. ירדה במהירות במדרגות. היו מדרגות רבות, ובאופן מוזר כלשהו, למרות הפחד, חשה עונג חריף שנבע מתחושה של ריחוף. גבר אחד יצא אחריה. אמרה לו שלא יבוא אחריה, אבל הוא התעקש. היא המשיכה לרחף, כאילו שכוח המשיכה לא שולט בה כלל, והוא לא הצליח להדביק אותה. אחר כך עוד אנשים באו וחיפשו אותה. זה היה בדיוק כמו אז, בכיתה ז´, כשברחה מכולם במחנה עבודה כי לעגו לה. היא חשבה על כך בזמן שרצה לשום מקום.
תמרה התעוררה לשניות בודדות. החלום לא הניח לה וגם היא לא רצתה להניח לו, רצתה לדעת את המשך העלילה, אך היה רק חושך שהלך והתחלף בהדרגה באור יום. השחר החל לעלות ושום חלום לא הופיע, רק מחשבות מתפזרות ומבולבלות על הפגישה הטיפולית שקיימה עם אלינור, ועל הספר, שככל שהיא מתקדמת בקריאתו ומנסה למצוא בו את פתרון החידה, כך היא הולכת ומסתבכת.
אין עדיין תגובות