קוראים לי ז׳אנט

פרק ארבעה-עשר:
התחנה האחרונה של ז’אן

אן הייתה מותשת. מרגע שנמסרה לידי האנגלים העבירו אותה חיילים גסי רוח ממקום למקום בדרך לרואן. הם לא החמיצו אף הזדמנות ללעוג לה או אפילו להגניב נגיעות אסורות בעת שקשרו את ידיה ואת רגליה. למרות שניסתה לשדר קור רוח, הרגישה מושפלת, מנודה ונבגדת.

היא, שנתנה כל כך הרבה למלך, שעזבה את חייה הנוחים בכפר על מנת להציל את יורש העצר והממלכה, היא זו שהיום נעזבה על ידי כולם. היא הייתה שבוית מלחמה שנואה, אסירה הנגררת בדרכים, מבוזה ומבוישת.

היכן היו עכשיו כל המפקדים שבלהט הקרב התקבצו סביבה ולחמו בהשראתה? היכן המלך ויועציו שעלו לשלטון בזכותה? היכן הם כל אלו שיכלו לעזור לה?

כשכתפיה שמוטות ומצב רוחה ירוד, והיא נטולת כל כוח להתנגד, היא הועברה לרואן על ידי האנגלים. היא ידעה כי כאן הכול יסתיים עבורה.

בימים שלאחר כליאתה של ז’אן בטירה ברואן החלו להתקבץ בלובייה (Louviers) כמה מחבריה לנשק. לובייה, הנמצאת במרחק 28 קילומטר בלבד דרומה מרואן, שוחררה שנה קודם לכן על ידי המפקד לה היר, ביחד עם אחיה לנשק של ז’אן.

אלו המפקדים שהתקבצו בלובייה: לה היר, שבאפריל 1429, יצא עם ז’אן מהארמון בבלואה לכיוון אורליאן ולחם לצידה בגבורה עד לניצחון המוחץ. הוא המשיך להילחם לצידה גם בהמשך; ז’יל דה ראיי (Gilles de Rais), שנלחם לצידה של ז’אן בקרב על אורליאן וקיבל על כך אות גבורה בעת הכתרת המלך בקתדרלה בריימס; וז’אא דה דונואה (Jean de Dunois), בן לא חוקי למשפחת המלוכה, שהיה מופקד על הגנת העיר אורליאן. תחילה התנגד להצטרפותה של ז’אן למלחמה, אך עד מהרה הפך לתומך נלהב שלה. תרומתו לשחרור העיר אורליאן הייתה גדולה מאוד והוא נשאר לצידה של ז’אן עד שנתפסה בקומפיין.

דונואה הגיע ללובייה במהלך חודש מרץ 1431 ובידיו שק של אלפי מטבעות שהמלך שארל השביעי נתן לו על מנת לגייס חיילים כדי לנסות להציל אותה, לפחות למראית עין.

שלושת המפקדים ישבו שעות ארוכות וניסו למצוא דרך לשחרר את ז’אן, שהייתה חשובה להם באופן אישי, אך ידעו כי היא חשובה גם להמשך המוצלח של הקרבות. במאמצים רבים אפילו הצליחו לשכנע את המלך לתת כסף למבצע ההצלה שתכננו עבור ז’אן. מחשש לביקורת קשה על שנמנע מלהתערב בנפילתה של ז’אן בשבי, נתן המלך לדונואה סכום קטן. שלושת המפקדים השתמשו בכסף שדונואה הביא איתו כדי לשלם לתושבי העיר הנאמנים למלך כדי שילכו לרואן ויאספו מידע על ז’אן.

הטירה שבה הייתה מוחזקת ז’אן שכנה על הגבעה, חולשת על העיר ומוגנת היטב. למעשה, האנגלים נתנו לבישוף קושון את הסמכות לנהל את משפט הכפירה, אך התנו תנאי שז’אן תוחזק בתא בטירה ולא בבית הכלא של הכנסייה, כנהוג במקרים של האשמות מסוג זה.

גם המשפט שלה, שהחל לפני זמן קצר, נוהל בין כותלי הטירה. האנגלים שמרו היטב על האסירה רמת המעלה, וכרגע נראה היה כי אין אפשרות לחדור פנימה על מנת להציל אותה. היא הייתה כה שמורה שאפילו לא נמצאה דרך ליצירת קשר איתה כדי להעביר לה מסר ולהודיע לה שהם כאן, ומחפשים דרך להבריח אותה מציפורני האנגלים.

חבריה לנשק שמעו מפי הכפריים כי האנגלים הזמינו אצל בעל מקצוע מקומי כלוב מברזל שבו ‘הבתולה’ תוחזק בעמידה. המזמין בדק היטב את עובי הסורגים וחוזק הכלוב שהיה מיועד לז’אן והוכן כמה ימים לפני הגעתה לרואן.

שלושתם תיארו לעצמם את הגיהינום שהנערה עוברת ואיך מתעללים בה החיילים האנגלים. המחשבה על סבלה של ז’אן, שנלחמה לצידם באומץ וגבורה, היה קשה מנשוא.

הם רצו להציל את הגיבורה שלהם, אך השמירה הייתה הדוקה מדי. תוכנית התקיפה נועדה לכישלון חרוץ והיה צורך לחשוב על פתרון אחר להברחתה של ז’אן מתוך הטירה. הם חיפשו דרך להציל את ז’אן, אך ז’אן לא ידעה על כך.

מאז הגעתה לעיר הוחזקה ז’אן כלואה במגדל מבצר בובריי (Bouvreuil) החולש על בתי העיר רואן. היא הייתה תחת השגחתו של רוזן ווריק, ריצ’רד דה בושאם (Richard de Beauchamps). המשימה שהוטלה עליו הייתה בעלת חשיבות עליונה: היה עליו לשמור על הנערה בטרם יתחיל משפט הראווה שכולם מחכים לו. במסר סמוי הוא קיבל גם הנחיה לשבור את רוחה עוד בטרם תחל החקירה.

לשם כך הזמין את כלוב הברזל שבו תוחזק הנערה בעמידה לסירוגין עוד לפני תחילת המשפט. את הכלוב העמידו במרתפי העינויים של המבצר, וז’אן נלקחה לשם לעיתים קרובות על מנת להראות לה את מכשירי העינויים ולהכניסה לכלוב לשעות ארוכות. היא לא יכלה לעמוד זקופה בכלוב וגם לא להתיישב. התנוחה הכפופה הייתה קשה מנשוא, וז’אן חשה כל הזמן את שריריה הכואבים. הקור העז של החורף הורגש היטב במרתף הטירה וחדר לעצמותיה של ז’אן שהייתה עתה רק עור ועצמות.

היא הייתה חצי בן אדם, צל של עצמה, אך רוחה לא נשברה. למרות העינויים שעברה, ז’אן המשיכה להאמין. היא האמינה באל ובשליחיו. היא האמינה בכנסייה שתשפוט אותה משפט צדק כמתחייב לכל מאמין. היא האמינה שתצליח לשכנע את השופטים שנשלחה לשחרר את צרפת בהוראת האל, ומכאן הם כבר יבינו שעליהם לשחרר אותה ולתת לה למלא את משימתה. כמה תום ותמימות מול מפלצות של דת ושלטון. היא הייתה רק כפרייה קטנה שהצליחה אמנם לנצח בשדה הקרב, אך כאן, ברמה הפוליטית, לא הייתה לה שום השפעה.

למרבה האירוניה, אחרי תקופת הנדודים המתישה עד לכליאתה ברואן, ז’אן התחילה לחזור לעצמה וחיזקה את רוחה בהמתנה לתחילת המשפט. האנגלים, שרצו כנראה לתת רושם של יחס הוגן, הוסיפו לה שמיכה ללילות הקרים והחלו לתת לה ארוחות חמות ומזינות יותר כדי שתעלה מעט במשקל. הם אפילו דאגו לה למים חמים לרחצה, פעם בשבוע.

התא שלה נמצא באחד ממגדלי המבצר. מחשש שתנסה לברוח שוב מהמאסר, שלושה שומרים מזוינים היו נוכחים בתאה יום וליל ועוד שניים שמרו מחוץ לדלת. ז’אן הייתה אזוקה יום וליל באזיקי ברזל למיטה, ללא יכולת לנוע. כל גישה אליה הייתה אסורה באיסור מוחלט והותרה אך ורק לשני אנשים רמי מעלה: בדפורד, מפקד האנגלים, והבישוף קושון, השופט הראשי במשפט.

ז’אן עמדה להישפט בבית המשפט של הכנסייה. מבחינתה של ז’אן, אלו היו חדשות טובות. כנוצרייה טובה היא האמינה שלעומת האנגלים, בית המשפט של הכנסייה ייתן לה את הכבוד הראוי ל’בת אלוהים’ שנשלחה על ידו למלא משימה. אולי תהיה להם בעיה עם תוכן המשימה כי הם היו בצד האנגלי, אך הם יבינו שלא הייתה לה ברירה אלא לצאת לשדה הקרב כפי שהורו לה הקולות. הרי גם במפגש הראשון מסוג זה, שאליו שלח אותה יורש העצר הצרפתי, היה עליה להוכיח את נכונות דבריה והיא אכן שכנעה את התיאולוגים בפואטייה. חזקה באמונתה שתוכל להוכיח את דבריה גם הפעם, ז’אן הייתה בטוחה שהכנסייה תזכה אותה מאשמת כפירה.

אבל לא כך התנהלו הדברים.

כבר בינואר 1431, בטרם החל המשפט, החלו השופטים לתחקר אותה בתאה. השיטה חזרה על עצמה: בלילה היו מכניסים אותה לכלוב הברזל שהוכן במיוחד עבורה ובבוקר החקירה היו מעבירים אותה לתא הכליאה, שם היו ממטירים עליה שאלות והאשמות. כמרים ותיאולוגים התקבצו סביבה בתא כאשר היא מרותקת למיטה בשלשלאות ברזל שמנעו ממנה כל תנועה. הם רצו לדעת עליה הכול, כאילו עדיין קינן אצלם החשד שאולי היא דוברת אמת והאל הכול יכול יעזור לה ויתנקם בהם. הם פחדו ממנה. הם, התיאולוגים הגדולים, בעלי התפקידים הרמים והגלימות היפות, פחדו מהנערה האזוקה למיטה. הם פחדו מכוחה ומאמונתה!

ז’אן, שהתאוששה מפציעתה החמורה ומתלאות הדרך לרואן, הייתה משוכנעת שתזכה למשפט צדק. הרי הכנסייה האמינה באותו אל, ואנשי הדת בוודאי יאמינו לה כפי שאנשי הדת בפואטייה השתכנעו באמיתות דבריה כאשר הגיעה למלך צרפת.

ז’אן ידעה שאם רק תצליח להוכיח שנשלחה על ידי האל, הם לא רק ישחררו אותה, אלא גם ייתנו לה את הכבוד הראוי ל’בתולה’ המתקשרת ישירות עם האל.

לכן, כאשר הגיעה משלחת הכמרים ובראשה הבישוף קושון לתאה, נשמה ז’אן לרווחה כי חשבה שסוף כל סוף תוכל להציג בפניהם את האמת: היא לא אשמה, היא נבחרה על ידי האל כדי למלא משימה!

תחילה הם שאלו שאלות על ילדותה, הוריה, שכניה. לאחר מכן עברו לחקור אותה על המנהגים הנהוגים בכפר. הם התעניינו במיוחד בטקס הריקודים מסביב ל’עץ הפיות’. הם רצו לדעת היכן ומתי שמעה את הקולות.

החוקרים התקשו להבין איך נערה כפרית מגיעה לרמת פיקוד חשובה ולהצלחה שכזו. משהו מעבר לבינתם קרה עם הנערה הזו. בניסיון להבין את התופעה הם שלחו חוקרים לדומרמי. בכפר היו כולם מוכנים להעיד לטובת בת הכפר האדוקה, שפקדה בתדירות את הכנסייה בילדותה, ונבחרה על ידי האל על מנת להציל את התושבים מהרעב ומעול האנגלים.

השכנים סיפרו כיצד הילדה ז’אן עזרה בבית הוריה בעבודות הבית, נכחה בכל המיסות והתפללה באמונה שלמה. הם סיפרו איך בגרה הילדה והפכה לנערה שלא רוקדת עם חברותיה מסביב לעץ הפיות ומרבה לפקוד את הכנסייה. הם סיפרו כי ז’אן הייתה תמימה ודוגמה לחברותיה.

החוקרים, שהגיעו לכפר במשימה להוכיח שז’אן עסקה בכשפים ובטקסים אחרים המנוגדים לנצרות, התקשו למצוא את ההוכחות הדרושות. כולם בכפר דיברו עליה רק טובות וחיזקו את הדימוי של נערה חסודה ואדוקה.

לאחר כמה ימי חקירה בדומרמי, ולנוכח העובדה שלא הצליחו לגבות עדויות מפלילות נגדה, חזרה המשלחת לרואן בידיים ריקות ובאכזבה גדולה. הנערה הייתה בידיהם והם ידעו איך ייגמר המשפט. אבל על מנת להצדיק את גזר הדין, שכבר הדהד במסדרונות הטירה, הם היו זקוקים להוכחות. והוכחות הם התקשו להשיג.

לכן החליטו ראשי הכנסייה כי אם אין תיק – יתפרו תיק.

התיאולוגים המלומדים התקשו להבין את חוזקה של ז’אן. כיצד יש לה השפעה רבה כל כך על הבריות עד כדי כך שהצליחה לפקד על הצבא הצרפתי ולהפחיד את הצבא האנגלי. עד היום היו חיילים אנגלים שסירבו לשמור עליה פן תטיל עליהם כישוף.

יתרה מזאת, הכנסייה כגוף משפטי הייתה אמורה לשמור על הנערה בין כתליה. אבל הבישוף קושון וכל המשמשים סביבו לא נתנו אמון בנערה. היא הצליחה להערים על מלך צרפת ולשכנעו שהיא שליחת האלוהים, היא כנראה הטילה כשפים על החיילים האנגלים והבורגונדים על מנת שלא יוכלו להילחם נגד הצבא הצרפתי, והיא עוד עלולה להזיק להם – נציגי הכנסייה. על כן, כאשר האנגלים דרשו להחזיק אותה בין כותלי הטירה, הבישוף קושון נענה בחיוב וויתר בקלות על הדרישה להציב נשים שישמרו עליה בתאה.

הם פחדו!

הם פחדו מהנערה ששינתה את מהלך המלחמה וככל הנראה את פני ההיסטוריה.

הם פחדו ממבטה, מהעיניים שנעצה בכל אחד מהחוקרים כאשר התבקשה לענות על שאלות מטרידות.

הם פחדו כי במרתפי המבצר הם החזיקו בנערה שהפכה לסמל הניצחון הצרפתי.

הם פחדו כי ידעו שרוחה לא נשברה, ואם יזדמן לה, תנסה לברוח שוב.

הם פחדו כי הם לא הבינו מי היא ז’אן.