קשרים נסתרים

החולשה והסחרחורת שחשתי התגברו, התיישבתי על הרצפה והשענתי את ראשי על הקיר. נראה שהבהלתי את אגנס. היא רכנה אליי ונראתה חיוורת.
"את מרגישה טוב?"
"מי זאת האישה הזאת?" שאלתי בלחישה.
אגנס התיישבה על הרצפה לצידי. "אולי נחזור למשרד שלי? תשתי משהו, תירגעי, ואני אספר לך את מה שאני יודעת."

גבריאלה ינאי, גבי, חשה כל חייה לא שייכת. תשוקה לא ברורה מובילה אותה אל כפר קטן השוכן ברמות הגבוהות של סקוטלנד. כבחבלי קסם היא נמשכת למקום הלא־מוכר, ודווקא שם קורים לה דברים שלא ציפתה להם – קשר מסתורי ומסעיר לטירה החולשת על הכפר ואהבה גדולה מהחיים לאלכסנדר מקלין, איש רמות מחוספס ופראי. בכפר הסקוטי גבי מוצאת סוף־סוף מקום שאליו היא מרגישה שייכת. תאונה קטלנית משבשת את כל תוכניותיה.

קשרים נסתרים הוא ספרה השני של רבקה סאסי והוא ראשון מהדואט יומני סקוטלנד. זהו רומן מרגש על חשיפת סודות מטלטלים, סיפור מסע לגילוי עצמי המוביל לאהבה סוחפת. מסורת אירית, ספרה הראשון של רבקה, יצא אף הוא בהוצאת יהלומים וזכה להצלחה בקרב הקוראים.

מקט: 001-2850-040

החולשה והסחרחורת שחשתי התגברו, התיישבתי על הרצפה והשענתי את ראשי על הקיר. נראה שהבהלתי את אגנס. היא רכנה אליי ונראתה […]

---

פתח דבר

את המחברת המהודרת קניתי ביומי השני בכפר. עמדתי בפתח חנות הספרים וראיתי אותה בחלון הראווה. הכריכה הקשה והמוזהבת שלה קרצה לי, ובהחלטה של רגע קניתי אותה. לרגע קצר אחד חשבתי שאולי טעיתי, היא הכילה דפים רבים מדי, ולא האמנתי שיהיו לי די סיפורים למלא אותה בשהות הקצרה שתכננתי. אבל היא התמלאה אט־אט, מילה ועוד מילה, שהתחברו לנהר שוצף וגועש. החלטתי לכתוב את קורותיי בכפר, ואת המילים הפכתי לספר שאתם קוראים בו עכשיו.

***

ריח הלחם הטרי נישא באוויר והתערבב בריח הקפה. ספגתי אותו לתוכי בהתרגשות. שלט מתכת היה תלוי מעל דלת העץ השחוקה, ובו, באותיות גדולות, הכתובת: בית הקפה של קיילי. שביל קצר הוביל לגשר עץ צר, שמתחתיו זרם נחל, הגיע אל שער חלוד ונמשך עד לכניסה אל טחנת קמח קטנה, שהופעלה על ידי גלגל מים. הכרתי את המקום מתמונות. היה לי ברור שאכנס, אף שלא חשתי שום רצון לאכול או לשתות. כל כך פשוט, סתמי ויומיומי, רק להיכנס, לשבת ולהזמין קפה. אבל זה לא היה פשוט וסתמי, לא כשבית הקפה נמצא במרחק אלפי קילומטרים ממקום מגוריי.

בית הקפה שכן במבנה של טחנת קמח עתיקה. דלת העץ חרקה קלות כשפתחתי אותה. נכנסתי למסדרון קצר. השמש האירה את החלל באור בוהק ומשכה אותי אל חלון גדול שממנו היה אפשר להשקיף על הגלגל. הסיבובים ורחש המים הנשפכים הפנטו אותי. עמדתי שם, לא מודעת לדבר פרט לסיבובים המונוטוניים. קולות שיחה וצחוק מבית הקפה חדרו למחשבותיי, אך לא פניתי מהחלון, המשכתי להביט, ובכל סיבוב של הגלגל הרגשתי את הבטן שלי מתערבלת. ניסיתי לארגן את המחשבות שהסתחררו בראשי, אבל כל מה שיכולתי לחשוב עליו היה: אני, גבריאלה ינאי, בת שלושים ותשע, הגעתי לכפר הקטן הזה, בדיוק למקום שאליו השתוקקתי ושעליו חלמתי. מה עכשיו?

החלום היה ארוך ונמשך כמעט כל חיי הבוגרים. מעולם לא הרגשתי שייכת, לא כשהסתובבתי בעיר, לא כשעשיתי קניות ולא כשעליתי על מונית. לא הרגשתי שייכת כשליוויתי את גלי לכיתה א’ ולא כשסיימה תיכון. בטיולים המשפחתיים בטבע חלמתי על הרים רחוקים. תמיד חיפשתי משהו. ידעתי שאני שייכת למקום אחר, מקום שהוא שלי, מקום שהוא הבית; לאהבה הגדולה מהחיים. אבל לא פה. במקום אחר. עם גבר אחר. בקיום אחר. ידעתי גם לאיזה מקום אני שייכת, אבל לא יכולתי להסביר מדוע.

יש בחיים הרבה צירופי מקרים, אבל תמיד חשבתי שהם לא באמת מקריים, שיש סיבה שהם מופיעים ככה פתאום, באמצע היום, באמצע החיים – דברים לא מובנים, התרחשויות שמשנות את הסדר הקיים ותחושות לא מוסברות, שמתלוות כמו צל ומובילות להחלטות משנות חיים.