אנתרופולוג ישראלי נמלט מהארץ, מזכרונות מרים שרודפים אחריו, ומוצא מקלט בג'ונגלים של האמזונס, בחיקו של שבט אינדיאני מבודד. קסנן, מנהיג השבט, והצעירה התמירה יאקורה, בת דמותה של אלת היער, משלבים אותו בחיי השבט, ואט-אט הוא נלכד במבוך עולמם המאגי. מעבר לכל עץ מעצי היער, בהמשכו של כל שביל הנעלם בסבך, בתוכה של כל מערה מקודשת ובקיצו של כל לילה, ממתינים לו סודות שעליו לפענח, שרידים של תרבויות מפוארות שהיער בלע, חידות ואותות. כאשר הוא מנסה להיחלץ ממבוך הסודות, הוא מגלה שיש לו תפקיד מכריע במערכה המתנהלת בין בני היער לבין הציווליזציה העוינת, הרציונלית לכאורה, שמקיפה אותו. הוא יודע שרק אם יתמסר למערכה, עד לסופה, ייפתרו החידות הרבות שהיער הציג לו, ועימן חידת חייו.
'כשהזמן נסדק והעצים בוכים' הוא ספר על אהבה, זיכרון, כמיהה וגורל. זהו גורל שלא ניתן לחמוק ממנו – גורלם המשותף של כל בני התמותה. יצר המוות המקנן בגיבור הספר פותח בפניו דרכים נסתרות, ואלה מובילות אותו אל לב היער – אל המקום שבו הזמן נסדק והעצים בוכים.
'כשהזמן נסדק והעצים בוכים', הרומן הראשון של האנתרופולוג נחום מגד, מבוסס על היכרות אינטימית עם התרבות האינדיאנית בת-זמננו, ומשלב עניין עמוק במיתוס ובמאגיה עם דמיון ספרותי מפתיע ורב-עוצמה.
קטגוריות: סיפורת עברית
34.00 ₪
מקט: 4-497-1055
לאתר ההוצאה הקליקו כאן
1. ידיים שלובות
זה הלילה הרביעי שהוא מופיע, ואינני יכול להחליט אם פניו מזכירים לי מישהו מבני השבט. אמנם הוא נראה כיַארקיטי, אך כתר הנוצות שעל ראשו עולה על גדותיו ומסתיר חלק מפניו הצבועים בצבעי מלחמה אדומים. עיניו השחורות, המבצבצות מבעד לנוצות, נראות כבויות במקצת; אין בהן הנחישות הניכרת בעיניהם של הלוחמים. גופו חסון ורזה ופסים צהובים מרוחים על חזהו, בידו קשת ארוכה וחיצים תלויים בחגורתו. הוא מתבונן בי ולא אומר דבר, ולכן אינני יכול לדעת מהי שפתו. כשאני פוקח את עיני כדי לשלוף אותו מעולם החשיכה ולהתמודד עימו פנים אל פנים, הוא נעלם מייד, כלא היה. נסיונותי הנואשים לגלות את עקבותיו בבקתה עולים בתוהו. קולות היער מזהירים אותי לבל אצא לחפש אותו מחוץ למעגל הבקתות ולתחום האש.
כשאני עוצם את עיני הוא מייד שב ומופיע, ולא ממתין שאירדם ואכנס שוב לממלכת החלום. הוא מקדים את החלום ותופס את מקומו, ניצב קרוב מאוד לפתח הבקתה, אוחז בחוזקה בקשת, עיניו השחורות פונות לעבר הערסל שבו אני שוכב. אין טעם לנסות ללכוד שוב את דמותו בעיניים פקוחות, כי היא תמיד נעלמת. אני מתהלך כסהרורי, עיני עצומות, ידי המתוחות מקדימות את גופי ומגששות באפלה. כבמשחק מחבואים הוא נעלם, ומופיע שוב רק כשאני חוזר לערסל, מיואש וחסר אונים.
עדיין לא סיפרתי לאיש מבני השבט על חזיונות הלילה שלי. בזמן האחרון יש די והותר אימה החודרת לחלומותיהם. ביום ובלילה הם מנסים לשאול את רוחות האור והחושך אם יצליחו לעבור בשלום את עונת היובש. מדוע הגשמים נעצרו דווקא כאן, במקום שהוא תמיד ברוך במים, ולעיתים אפילו מקולל במים רבים מדי? האם הסיבה ליובש היא הזר שחדר לתוכם, אף-על-פי שהדבר נעשה בברכתם של ראשי השבט? ואולי נַאַפָה, אל השמים, ומאהוּאָרי, אל הביצות, כרתו ביניהם ברית כי בני היער בגדו בהם, ומכרו את עורה הרגיש של אמא ללבנים המשלמים ברובים ובגרזינים?
האדמה כואבת וזועקת ועימה בוכים הנחלים, הוורידים שבתוכה. למרות הזהרותיו של המאריקיטַרֶה, השאמאן, התפתו ראשי השבט והניחו לזרים להיכנס ללב היער ולעשות בו ככל העולה על רוחם. הנאוָה, הלבנים, אינם רוחשים כבוד לרוחות הסובבות את העצים ולרוחות העצים והחיות, והשמים הזועמים חסמו את נתיב המים. סכר גדול עוצר את הים העליון, סכר הבנוי כולו מאבני חלומות. גם האש משתוללת ומאיימת בכל לשונות המפלצת שבתוכה להפוך כל פיסת יער לקרחת-יער, ולגרש את החיות. מדי פעם עולים קולות האש הניזונה מעצים ומרוח, ומרחוק הם דומים כל-כך לקולות המים המבורכים.
גם הסכנות האחרות טרם חלפו. החיות התמעטו, והרעב הגביר את המלחמות. חיצי רעל הקוּרארֶה אינם ממתינים עוד לאנטילופות או לקופים, וריקודי המלחמה מקדימים את השחר המפציע. פעם, בתחילת הזמנים, נקרעה השיכבה המונעת מן הים העליון ליפול בבת-אחת לתוך היער, והעולם כולו כוסה מים. ייתכן שאוֹמַאוֹהָ, האל הגדול, עוצר את ערוצי המים כדי לקרוע אותם לאחר מכן, כמו שעשה בימי בראשית, כאשר ראשוני השבט נטשו את דרכו. ובדיוק כמו אז, הים העליון ישוב ויכסה את היער התחתון.
בחלומותיהם רואים היארקיטי סימנים רבים שהאלים משגרים אליהם – עצים בוכים או הופכים לגרזינים, ציפורים מתחפרות באדמה כעכברים, נחשים מתעופפים בשמים – וגם כאשר השאמאן לוגם משיקוי היאגֶה, לא תמיד הוא מצליח לפרש את רצף הסימנים. גופו הופך לחלק מעולם הסֶקוּרָה, עולם הרוחות, ופיו אינו עוד פיו אלא פתח לקולות היקום. עליו לספר כל מה שהוא רואה ושומע בחזיונותיו, אבל לא הוא המספר; בשרו, שהתרוקן מהצל שבתוכו, מאכלס מישהו אחר שלשונו אחרת, ולא תמיד אפשר להבינה.
יהיה עלי לספר לשאמאן מה רואות עיני בחשיכה. אולי הלוחם המופיע בפתח הבקתה שלי נושא עימו מסר מעולם האלים, ורק כשאצליח להבינו תחדל הדמות לפקוד את לילותי, ואוכל לישון בשלווה.
הרוח מטיילת ביער ואינני יודע איזו רוח היא. אני ממתין לאור ראשון כדי לצאת לקרחת-היער שבתוכה בנוי הכפר הקטן. אתמול, כשהתרחקתי מעט לכיוון מזרח, ראיתי אבן גדולה ומשונה מתחת לשורשי אוויר של עץ גדול. האבן המסותתת נראתה כמעשה ידי אדם, אך מי הביא אותה לכאן, למעמקי היער, ומתי? אני מתקשה להאמין שהיו זמנים שבהם לא היה כאן יער, וגם האפשרות שבניה ובנותיה של תרבות עבר גדולה חדרו אי-פעם למעמקיו נראית לי דחוקה. הייתי רוצה לשאול את קְסְנֶן על האבן, אך אינני יודע מה תהיה תגובתו. אולי האבן שומרת על קדושה מיוחדת שאסור לגלותה.
יאקוּרה הקדימה הבוקר לבקר אותי, והופיעה בבקתתי בטרם יצאתי לשוטט כדרכי ביער. במגש עלי הדקל שבידיה היתה ארוחת הבוקר שלי, עיסת בננות המעורבת בשורש טחון המשמש ליארקיטי מזון עיקרי. יפה היא הצעירה, ופלא הוא בעיני שהגיעה לגילה המופלג – היא אולי כבר בת עשרים – ועדיין אין עליה עול של גבר ומשפחה. יאקורה גם אינה עונדת את העגילים הגדולים ומקלות היופי שנשות השבט תוקעות בסנטרן ומתחת לאף, ולעיתים גם בלחיים. עיניה שחורות ובורקות, עורה חלק, וריסיה הארוכים משווים לפניה ולחיוכה המבויש מראה מיוחד, שיש בו שגב ומסתורין.
לאחר שהניחה לפני את האוכל, התכרבלה למרגלותי והמתינה לליטוף אבהי על ראשה. כשידי המהססת עשתה זאת, הבזיקו עיניה הגדולות באור של תודה. שאלתי את קסנן, השאמאן הגדול וראש השבט, מדוע הובדלה יאקורה מיתר הנערות ולא נקבע לה עדיין זיווג. בעיניים מעורפלות, לאחר שהסניף לתוכו את הוויהוּ, זרע השמש, אמר לי קסנן בקול שכמו פרץ מתוך חלום שיאקורה היא סֶקוּרה חיה, רוח המהלכת בין האנשים, ועל-כן זיווגה נקבע בימי בראשית, לפני שהערפל הפך ליער, והיא נישאה לאחד האלים עוד בטרם נולדה. תשובתו החרידה אותי. נישואים לאל פירושם לעיתים שביום מן הימים הנערה תוקרב, תילקח ותימסר לאל ולרוח. אך בינתיים, כל עוד היא כאן, ללא בעל וילדים לטפל בהם, היא מטפלת בי כפי שבת מטפלת באביה או אישה בבעלה. אולי קסנן הורה לה לנהוג כך, ואולי החליטה לעשות זאת על דעת עצמה.
משהו בבוקר הזה היה מיוחד. הגברים התרוצצו בקרחת-היער שבמרכז המחנה, צבועים בצבעי מלחמה, ולמרות השעה המוקדמת כבר היו עסוקים בהסנפת זרע השמש, מגרדים בראשם בכאב כשהשיקוי הפותח את השער לעולם הרוחות מתחיל לפעול את פעולתו. עירום כביום היוולדו, ספק מרקד, ספק הוזה, התהלך קסנן ובידו מטה מופלא שלא ראיתי מעולם. ראשו עשוי נחושת או זהב, ודמות נשר לבן חקוקה עליו. אני משוכנע שבני השבט מצאו את המטה ולא גילפו אותו בעצמם. בעץ המשובץ באבנים טובות ומעוטר בציורים משונים ניכרים סימני ירוקת. אולי הם מצאו אותו במקום שראיתי בו את האבן הגדולה, המסותתת. מכיוון שמעולם לא ראיתי את המטה, גם לא בטקסי השבט שבהם השתתפתי, שיערתי שמשהו יוצא-דופן עומד להתרחש.
התקרבתי לאזור המיועד לנשים. הן פנו לכיוון הנהר, צועדות בשורה ארוכה, כלי דלעת על ראשיהן, ובידיהן רעשני דלעת שלתוכם הוכנסו אבנים וזרעים. האם בני השבט חשים שהבצורת נגמרת, ועליהם לפנות באותות ובסמלים לאדוני הגשם? הלכתי בעקבות הנשים. אני זר, ומרבית מנהגי השבט אינם ידועים לי, אף-על-פי שאני חי בתוכם כבר זמן רב. אינני יודע אם אסור לגבר להתבונן במעשי הנשים, אך גם אם יש איסור כזה ייתכן שהוא אינו נוגע לי, שכן אינני גבר רגיל; אישה אינה חיה בבקתתי, צבע עורי שונה, הלבוש על גופי שונה, וגם גילי יוצא-דופן, הרבה מעבר לגיל שבו בני השבט הופכים לנוֹנֶשי ומחפשים את הטֶפּוּי, ההר האחרון. הלכתי בעקבות הנשים, ואיש מבני השבט לא עצר בעדי. הנשים היו עירומות לחלוטין, ממש כמו השאמאן. אפילו חצאית העלים הצרה לא היתה על גופן. התינוקות היו תלויים על אמותיהם. לפתע בקע קול חדש מתוך השורה המהלכת, והרעשנים השתתקו. היה זה קול שירת בכי, המנסה לפרוץ את מנעולי העולם.
אימצתי את עיני כדי לזהות את האישה שממנה בוקע הקול, ונדמה היה לי שהיא צועדת בין הנשים, בראש השיירה. מיהרתי להתקרב וזיהיתי אותה. כחיה פצועה נגררה יאקורה על-ידי כמה מבנות השבט, לא מהלכת על רגליה אלא מפקירה את גופה העירום לידיים המובילות אותה. חרדה גדולה היכתה בי. אולי הגיעה העת, ועומדים להקריב את הנערה לאלי הגשם? היתה זו הפעם הראשונה שראיתי את יאקורה עירומה.
שורת הנשים הגיעה למים ויאקורה הורדה לנחל. באימה התבוננתי בה כשהטביעו את גופה מתחת למים הזורמים. הזקנה בבנות השבט לקחה את כלי הדלעת, והחלה להתיז מים על גוף הנערה שטרם פקחה את עיניה. האחרות התיזו מים סביבה. הפעם כולן שרו. קולן היה כקולה של מקהלת ציקדות, שבה קול עולה על קול וקול משלים קול. כולן נכנסו למים שכיסו אותן עד מותניהן. כעבור רגע הזרם כיסה את כל גופן, ורק אז קמו ויצאו מהמים. יאקורה פקחה את עיניה כאילו זה עתה שבה ממסע ארוך, וגם היא קמה על רגליה ויצאה ככולן מן המים, צועדת בכוחות עצמה. הנשים פסעו בעקבותיה לעבר המפל הראשון, שהרעים בקולו כלהקת יגוארים. שם, במפל, השליכו הנשים את הכלים שהביאו איתן וניפצו אותם על האבנים. לאחר שכל הכלים נופצו והטקס הסתיים, חזרו הנשים בדממה למחנה, ורק קולות היער מקיפים אותן.
בינתיים המשיכו הגברים בהכנותיהם העצבניות. אחד הלוחמים אחז נחש שהתפתל בידו, מין פתן-יערות ארסי במיוחד, שניסה להרים את ראשו ולהכיש את האוחז בו. סביב הלוחם האוחז בפתן התגודדו רבים מלוחמי השבט והשמיעו קולות רמים. הם צבעו זה את גופו של זה וציירו עיגולים על הידיים, ובתום הצביעה הגישו זה לזה את הבמבוק החלול שבתוכו הוויהוּ, זה שבעזרתו נכנסים לעולמות עלומים. הלוחמים שאפו לקרבם את "פתח האמת", רקדו וקירקרו כקרפדות ביום גשם. ההכנות למלחמה היו בעיצומן.
קסנן שתק. ניגשתי אליו. הוא היה שקוע בשקט שלאחר הריקוד האקסטטי. השפעת זרע השמש התפוגגה כבר.
"מאריקיטארֶה, מה קרה?" שאלתי.
"הלילה הסתובב במחנה נוֹנֶשי קדום שעדיין מחפש כסות להיכנס לתוכה ורוצה לשוב לאדמה. הוא הופיע בלוויית יגואר ונחש. ראינו את עקבותיהן של החיות ליד הכפר. את הנחש תפסנו, ואולי הוא יוביל אותנו לפתח שממנו מגיחה הרוח."
"איך הוא נראה, הנונשי?" המשכתי לשאול, ובעוד קסנן מתאר את הרוח שבאה מהעבר הבלתי-נראה, אחז קור עז בגופי. הוא תיאר את האיש ששב וביקר אותי כבר ארבעה לילות. "מי הנונשי הזה?" שאלתי את קסנן. "עדיין אינני יודע," ענה השאמאן, "אבל ייתכן שהוא עומד בראש צבא הסקורה שחדרו לתחומנו, ומונעים ממי הים העליון לזרום על העצים נותני הפרי."
החלטתי לספר לו על הזיות הלילה שפקדו אותי, ובתוכן דמותו של הנונשי, ראש צבא הסקורה. קסנן לא נראה מופתע. "ידעתי שהוא יחדור לבקתה שנאווה מתגורר בה, שכן בקתה כזאת אינה מוגנת על-ידי רוחות האבות. יאקורה ראתה אותו בבוקר, כשיצא מהבקתה שלך…" "יאקורה ראתה אותו?" שאלתי בתמיהה. "כן," ענה קסנן, "היא ראתה וסיפרה לי, ומייד התחלנו להתכונן למלחמה נגד הנונשי וחייליו. שרפנו את בגדיה של יאקורה והיא נרחצה במי המעיין, המים הראשונים שמגיעים לנהר עם שחר." שאלתי אותו מדוע יאקורה לא הלכה למעיין על רגליה, ומדוע השמיעה קול של חיה פצועה, והוא השיב לי במבט של התרסה אילמת. מבטו אמר שמוטב היה אילו השאלה לא היתה נשאלת. הוא נעץ בי מבט דומה גם כששאלתי אם הנונשי מבקר בבקתה שלי משום שאני זר, אך הפעם נוספו למבטו מילים: "יש לך תפקיד, וכשמותר יהיה לך לדעת, תדע."
המחנה שב לשיגרה. הנשים שבו למלאכותיהן, הלוחמים ניקו את גופם במים שהובאו מהמעיין, הצעירים יצאו למסע ציד, וקבוצות של נשים וילדים יצאו עם סלים בידיהם למשות דגים מהנחלים. בשלווה הפתאומית שהשתררה החלטתי לחזור לאזור האבן המסותתת. לא זכרתי איפה בדיוק ראיתי אותה, וכשתרתי אחריה בין העצים התגלתה לעיני דמות יושבת. לא היה לי ספק מי היא. שערותיה הארוכות של יאקורה התמזגו במטפסי היער, וחיוך אור הבוקר קידם את פני. היא ישבה ליד האבן שחיפשתי, ידה הימנית אוחזת בשוליה. התקרבתי וליטפתי את ראשה. כדרכה היא השיבה לי בחיוך של תודה. "כאן, ליד האבן הזאת," אמרה לי, "הסתובב הנחש שהביאו הלוחמים למחנה." חיית הבראשית שמרה על אבן הבראשית, חשבתי בליבי. ניגשתי לאבן, ובמקל הבמבוק שלי התחלתי לגרד את מצע העלים שבקרקעית היער, חושף את תחתית האבן. ככל שנחשפה, כך דמתה יותר לבמה או למזבח. הבחנתי באבנים נוספות סביבה, דומות לה אך קטנות יותר, ושיערתי שאלה שרידים של מקדש. בצידה המערבי של האבן הגדולה סותת חץ הדומה לברק, וכלב הרודף אחריו. החץ אולי הצביע על משהו. בקדחתנות התחלתי לנקות את צידה הדרומי של האבן, כי נראה היה לי שמסתתר שם משהו חשוב. שיפשפתי בעזרת מקל הבמבוק את הירוקת, ומול עיני הופיעו שתי כפות ידיים שלובות שאצבעותיהן מופנות כלפי מעלה. יאקורה התבוננה במעשי ואחזה בגופי באימה. "אולי אלה הידיים של הנונשי?" שאלה, גופה רועד. "ידי הנונשי בלי גוף, בלי גוף!" היא שבה ואמרה, ציפורניה נאחזות בבשרי.
כאשר שבנו למחנה קסנן נראה אחרת. חבל עשוי מטפסים היה כרוך סביב מותניו, והוא היה עסוק בהכנת מנות גדולות של זרע השמש. הוא טחן את קליפת העץ ועירבב את הקמח באפר מדורה. מן הכמות הגדולה אפשר היה ללמוד שבני השבט מתכוננים לסדרה ארוכה של טקסים, שתימשך ימים רבים.
קסנן חייך לעברנו בפה חסר שיניים. יאקורה פנתה אליו והם שקעו בשיחה. ידיהם ואישוני עיניהם דיברו יותר מפיותיהם, שהפיקו צלילים מעטים, נמוכים מאוד. ניסיתי להבין את השיחה מתוך תנועותיהם. יאקורה הדגימה בכפות ידיה את כפות הידיים החקוקות על האבן, ולפתע קסנן הרים את עיניו והתבונן בי, ושניהם התיישבו על כפות רגליהם כבדואים ושקעו בשתיקה מתמשכת. התנוחה המשותפת לילידי המדבר והיער הפתיעה אותי.
החלטתי לחזור לבקתה. כשאסיים לכתוב את הדפים האלה, אשוב לתרגל את לשון היארקיטי. יש להם שמונה מילים שונות לתיאור סוגים שונים של צללים הנבדלים זה מזה בצורתם ובגונם, אך למרות שהם חולמים ללא הרף והחלום הוא בעבורם פתח למופלא, אין בשפתם מילה מיוחדת שפירושה חלום. כדי לספר על חלומותיהם הם משתמשים במילה שמשמעותה היא האור הראשון ביער – כאילו החלום חושף את מה שהאור השני, זה שבא מייד אחריו, מסתיר.
החום הגדול החל. כל פיסת בגד נדבקת לגוף. אפשר להבין למה היארקיטי מעדיפים עירום. הבקתה מחניקה, אבל כשרוח חודרת בין הענפים האוויר בה מצטנן במקצת, ואני יכול לשבת על בול העץ הדומה לתנין ולכתוב. פתאום הציפו אותי געגועים עזים לבני ביתי הרחוקים. כששמעו על תוכניתי לצאת לדרך הם חששו מאוד, אך גם הבינו את הצורך שלי במסע. כדי לזכות בתודעה אחרת ובזהות אחרת, עלי ללכת בדרך השאמאנים, ולמות בעולמי הישן לפני שאוולד מחדש.
בתי כבר גדלה והיתה לאישה צעירה, ואולי היא זקוקה לי בדיוק ברגעים אלו. כשאני מתבונן ביאקורה אני נזכר לפעמים בדמותה, אם כי בתי צעירה ממנה בכמה שנים. לשתיהן רעמת שיער שחורה, ומבט מיוחד שאוצר בקרבו מבטים רבים. בני הבכור שומר עליה, אני מניח. כך הבטיח לי כשסיפרתי שעלי לצאת לזמן ארוך במיוחד אל מעמקי היער, כדי לעבוד, לזכור ולשכוח. והנה שניהם כאן, איתי, מלווים את בדידותי.
לילה. לאחר בצורת ארוכה גשם עז התחיל לרדת. תחילה עצר סבך הצמרות את המים והם חיפשו להם נתיב ביניהן, אך כעת, לאחר שמצאו את הדרך היורדת אל האדמה, הם נופלים ומתנפצים עליה כמפלי שער העולם. רעש אדיר, המהסה כל קול אחר, רועם מכל העברים. על-פי אמונת היארקיטי, עם הגשם הראשון חודרות דרך הפתחים גם רוחות הראשונים ומסתובבות באין מפריע בין הבקתות שהאנשים ספונים בהן, ועל-כן השימחה על בוא הגשם מהולה באימה. האבות הקדמונים הם אמנם רוחשי טוב, ובכל זאת כולם מפחדים מהם: משהו מוזר ומסתורי מתרחש כאשר אלה שמקומם בהר האחרון מתהלכים כאן, במקום שבו נולדים המעיינות. היארקיטי מפחדים שהמתים ישובו ויתפסו את מקומם של החיים. ואולי בני השבט קושרים בין בוא הגשם לבין הטקס שבו יאקורה טוהרה במי הנחל או לגילוי כפות הידיים השלובות, והם חוששים שעם הגשם הזועף יגיח מלמעלה גם זעמו של הנחש, אבי המים – הפיתון שהתגלה ליד האבן הגדולה.
בינתיים הגשם מצליף, ובעודי מסתובב בחשכת הבקתה או מתהפך בערסל, בעיניים פקוחות או עצומות, גיליתי שאין זכר לדמות שפקדה אותי בלילות האחרונים. לרגע איבדתי את הכרתי, עצמתי עיניים והגעתי לשער של אור ראשון. ראיתי שם את יאקורה מהלכת עירומה בין העצים ומושיטה לי ידיים. מהיער פרץ לוחם, חנית בידו, וכרת את ידי הנערה. יאקורה השמיעה קול נהי שהידהד במרחבי היקום, והלוחם נטל את ידיה הכרותות, ובעזרת שרף שנטל מהעץ שלידו הדביק את כפות הידיים לסלע. רצתי כדי להציל את הידיים ובדרך ליטפתי את ראשה של יאקורה, אבל נחש נכרך לרגלי. פחדתי שהשרף יתקשה לפני שאספיק להגיע אל הידיים והן יישארו שם, דבוקות לנצח לסלע. הנחש הרים את ראשו מדי פעם כמתבונן וכמתקיף, ויאקורה המשיכה לדמם והדם זרם מכתפיה כמפלים של מים… הגשם המשיך להכות באדמה. החלטתי לכבות את הנר ולנסות לישון ולא רק לחלום. אולי הלילה, לאחר שצילו של הלוחם חדל לבקר במעוני, אזכה במנוחה נכונה.
הגשם המשיך להכות בזעף, ויאקורה, רטובה כולה, הגיחה אל בקתתי. התעוררתי מייד. בהתרגשות גדולה אמרה לי הנערה שקסנן קורא לי, כי דבר-מה הרה גורל מתרחש במחנה. יצאתי מייד בעקבותיה, קורי השינה נאחזים עדיין בעיני. ידעתי שמדובר בקריאת חירום, שכן אצל היארקיטי אסור להעיר אדם חולם: צילו עלול לא לשוב מן המחוזות שבהם הוא נמצא, שם, קרוב לשער הראשון.
בבקתה מוארת באור לפידים שכבה אישה גונחת. במבט חטוף הבנתי את פשר הבהילות. האישה כרעה ללדת והתינוק נאבק כדי להגיח לאוויר העולם, אבל פני האישה העידו על כך שזהו מסעה האחרון.
חזרתי מייד לבקתה שלי כדי לקחת את ערכת העזרה הראשונה שמלווה אותי לכל מקום. כשחזרתי התחלתי לרחוץ את פניה של האישה ולעסות את בטנה. רגלי התינוק ביצבצו בין רגליה. הסכנה שהתינוק הנולד במצג עכוז ייחנק בטרם יוכל להוציא את ראשו היתה ברורה. קסנן השמיע מזמורים, ריקד ועישן שרשרת של עלים שבתוכם זרע השמש, ונאבק שטוף זיעה עם הסֶקוּרה הרעה שרוצה להפוך את התינוק לנוֹנֶשי. לצד קסנן עמדו שני עוזריו הצעירים וחיבקו את עצמם, נאבקים בידיים בלתי-נראות המאיימות לחנוק אותם. עיניהם היו מעורפלות והם זעקו אחוזי תזזית. לפתע איבד אחד העוזרים את הכרתו, אבל בעזרת חברו התאושש, שב ונעמד על רגליו והמשיך להיאבק.
המלחמה נמשכה בשני העולמות, הגלוי והנסתר. בעזרת אשתו של קסנן משכתי את התינוק מבין רגליה של היולדת. לחצתי על בטנה ובה בעת ניסיתי להנשים אותה, כדי לדחות ככל האפשר את מסעה האחרון. סבלה היה גדול, אבל לא רציתי להזריק לה חומר הרגעה, כדי לא להחליש את השרירים שהמשיכו לדחוף את התינוק החוצה. בעלה הצעיר עמד בפינה והתבונן בעושים במלאכה. בכי החיים שפרץ לפתע העלה חיוך של שימחה על-פני כולנו, ואשת קסנן חתכה בסכין-אבן את חבל הטבור. האישה זעקה בכאב. הזרקתי לה משכך כאבים וקסנן נשף עליה עשן עז-ריח. היא נרגעה, וכעבור כמה דקות יצאה אל הר היולדות. האבות שדיברו מגרונו של קסנן העניקו לילד את השם "הנולד בסערה".
גופי רעד, ולפתע הבנתי שמשהו רב-משמעות התרחש הלילה. העובדה שזומנתי לבקתת היולדת כדי להשלים את מלאכתם של השאמאן ועוזריו מעידה שבעיניהם אני איש-סגולה שיש בכוחו לפעול בתוך הסערה. יאקורה ליוותה אותי אל הבקתה, ובלי אומר נפלתי אל תוך הערסל ונרדמתי. בחלומי ראיתי את היולדת הולכת לבדה במישור שלא היו בו עצים. עננים שחורים בלטו מלמעלה והשמש נאבקה בהם כדי להגיח ולהאיר. בקצה המישור ראיתי את ההר שאליו היא חותרת להגיע, ובהר רקדו אנשים סביב אל, אדון ההר, שהמתין לעולה לרגל. ההר עישן, והרקדנים הסניפו את זרע השמש והשמיעו קולות שדמו לקולותיה של חיה הנאבקת בטורף ויודעת שאלה רגעיה האחרונים. כשהאישה התחילה לטפס במעלה ההר, ראיתי זוג ידיים מתפללות חקוקות בסלע. אל ההר הגדול והנורא גילה לפתע את פניו, וחלחלה גדולה אחזה בי כשהבחנתי שהאל החולש על ההר, האל הממתין ליולדת, הוא לבן, ופניו דומים לפני.
הבוקר ערכו את טקס הקבורה של אוֹקסוֹן, האישה שמתה בלידתה. המדורה הוכנה בעוד מועד. את האש לא הציתו בדרך המסורתית, כמנהג המקום, אלא בדרכם של הנאווה. זקן אנשי השבט הוציא את מכשיר הפלא שהסתיר מתחת לערימת עצים, מצית הגז, והדליק עלים שלא נרטבו בגשמים העזים. לאחר שהאש התלקחה הזינו אותה כולם בענפים לחים ויבשים, ועשן מחניק נכלא בין העצים.
על הגופה הם הניחו עלים שמעכבים את התפוררותו של הגוף, וציירו עליה ציורים המכוונים את היסוד הלא-גשמי שעולה עם העשן. סביב המתה ישבו הנשים, מקוננות על מר גורלם של הצעירה שהפכה לנונשי ושל התינוק הקטן שהתייתם וישן כעת בחיקה של המינקת – האישה שעתידה לאמצו ולהיות לו כאם עד שיהיה לנער או עד שהיא עצמה תהפוך לנונשי. הבעל הצעיר ישב מכורבל ומבוהל בפינה, מתבונן בנעשה בבקתתו כאדם זר, כאילו לא אותו פקד האסון הנורא. המקוננות הניחו אשכולות של בננות סביב גופת המתה, והציידים הניחו בקירבת המדורה שלל דגים וחיות שניצודו במיוחד לטקס הקבורה.
אוקסון נולדה בכפר אחר, במעלה הנהר, ונישואיה סימנו פיוס בין הכפרים. כששהיתי באזור לפני שנים לא רבות, די היה שבן אחד הכפרים יעבור במקרה במקום השייך למרחב הנדודים של הכפר היריב, וציד האדם היה פורץ מייד. כעת עלה החשש שהמלחמה תפרוץ שוב, והפעם יתווספו לקשתות ולחיצים גם רובים שהנאווה הביאו עימם. משפחתה של אוקסון תדרוש הסבר ופיצוי, ורק השאמאן בכשרונו המיוחד יוכל להבטיח שהאסון שהתרחש הלילה לא יתרחב לאסון גדול יותר. ובשולי היער, בגבול השבט, ממתינים המתיישבים הלבנים, אלה הרוצים לכבוש את המקום על עציו היקרים ועל האדמה שתתגלה מתחת לעצים, כדי שיוכלו לשלח עדרי בקר בשטחי המרעה החדשים.
המתיישבים הלבנים ובני שבטים אחרים אומרים על היארקיטי שהם אוכלי-אדם. היתה ברכה בשם הנורא שיצא לבני השבט; מכיוון שהכל חששו מפניהם, יכלו בני היארקיטי לנהוג אדנות בחלקים רחבים של היער. אני חי ביניהם, ואין לי ספק שהשמועות כוזבות. הם אינם אוכלי-אדם ואינם ציידי גולגלות. המאבקים המרים בין כפרים שונים השייכים לאותו שבט מקורם במלחמת הקיום, במיוחד בתקופות הקשות שבהן המזון מתמעט. מכל פולחניהם רק טקס אחד כרוך באכילת אדם, ובטקס זה עמדתי כעת לחזות.
פעמים רבות הייתי עד ל"הטמנת המת בתוך משפחתו": את המת שורפים במדורה ואת אפרו מערבבים בעיסת בננה. בני משפחתו הקרובים בולעים את העיסה, ומבטיחים למת שהוא חי בקרבם לנצח נצחים ורוחו יכולה לנוע בשקט ובשלווה לטֶפּוּי, ההר האחרון. המת, כמו האל, אינו רוצה להיות בודד, ואכילת אפרו גואלת אותו מהבדידות שנגזרה עליו כשנפרד מכל שהכיר וידע.
קסנן החל לספר בקול שירה חדגוני על אוֹמַאוֹהָ האל הגדול, בורא העולם ובני-האדם, שקץ בבדידותו ועל-כן ברא את העולם, כדי שרבים יקומו מתוך האחד.
פעם היה רק הוא, בודד היה,
הכל היה בתוכו כאשר רק הוא היה,
והבדידות, הבדידות הסוגרת את מעגל הלילה
מילאה את ליבו בעצב…
התעטפתי בזמרתו של קסנן, בבכי המקוננות ובקולות הנשים המכינות את עיסת הבננה, ולפתע לא הייתי ביער, ולא ראיתי את אור המדורה נאבק באורות היום המסתננים מבעד לעצים. הייתי שוב במקום האחר, לידֵך, ליד גופך העטוף בסדין המכסה את העירום שרק אתמול היה יפה כל-כך. ידי חסד ניקו את הדם והכינו לקבורה אותך ואת בגדי הכלולות שבהם מתלבשות אלה שעומדות לחצות את המעבר. מישהו סיפר לי בלחש איך הדבר קרה, אבל לא הייתי מסוגל לשמוע. רציתי רק להפוך לאפר כדי שתיקחי אותי איתך לאן שדרכך מובילה. אבל את לא לקחת אותי לשם, וגם אני, כמו היארקיטי, הפכתי לאוכל-אדם, כי עירבבתי את הנותר ממך עם מה שנותר ממני, בלעתי את העיסה המלוחה ואני נושא אותה בקרבי כלחם שרוי בדמעות.
חיפשתי את יאקורה. לא ראיתי אותה בין המקוננות, ולא בין הנשים המכינות את עיסת הבננה או בין המזמרות עם קסנן ושני עוזריו. היכן היא, ומה התפקיד שהשבט מייעד לה עכשיו, לכלת האל? גופת היולדת המתה הונחה על האש, וילדיה הבינו לפתע שאמם אינה ישנה או נחה. הם פרצו בבכי קורע לב שלא דמה כלל לבכיין הטקסי של המקוננות, שכחו לרגע את נימוסי השבט וניסו להסתער על המדורה, אך הנשים שסבבו את הגופה עצרו בעדם, כדי שרוחות המוות לא יחטפו גם אותם. רק האב נראה מרוחק והמשיך לבהות בנעשה, ועיניו, מעורפלות מזרע השמש, לימדו שגם הוא קבור באיזה טֶפּוּי, מתרוצץ בין המתים וממתין למקום שיינתן לו. כשיתעורר יהיה עליו לבלוע את אפרה של אשתו, והוא יישא אותו בגופו גם כשלבקתתו תיכנס אישה אחרת.
דמעותי יבשו, אך המשכתי לבכות בלי דמעות ולצרוח בלי קול, ורציתי לקרוע את המסך ולהבין את מה שלא ניתן להבין. שכנים שמרו על הילדים, וכשהניחו להם לגשת אלי חשתי בנשיקותיהם הלחות המיועדות למי שלא תזכה עוד לנשיקות. הבכי פרץ כשלא הבנתי מדוע יש לומר "אל מלא רחמים" לאחר שהרחמים נטשו את ביתי, והגופה הורדה, האדמה כיסתה ועיני העולם נעצמו.
המדורה אכלה את הגופה הלבושה בעלים, והעשן פרץ צוהר למרומים מבעד לקרחת-היער. יאקורה הופיעה, יפה ותמירה, והתבוננה בי מרחוק. היא לא ניגשה אלי. אולי אסור היה לה להתקרב בעוד קסנן מזמר ורוקד ותוקע באדמה את המטה המסתורי בעיניים שכולן לבנות. האש אכלה את הגוף, העלים הלחים בכו, כלי הנשיפה המשמשים לציד הקופים הפכו לכלי נגינה, ונגינתם ליוותה את מאבקו של המוות בנותר, מאבקם של החיים שבתוך המוות.
וכיסו את גופך בעפר וכולם לקחו את כלי החפירה והוסיפו עפר על עפר ובלי להבין מילה אמרתי קדיש, והילדים שוב פרצו בבכי שנעצר בתוכם. "ואל עפר תשוב," אמר הקול, ידעתי שמרגע זה עלי לשאת לבדי את מה שלא בלע העפר, ואני לבדי בעולמי, יתום בעולם הזה, ולרגע קרסתי ואיבדתי את ההכרה, רק לרגע, כי כשראיתי סביבי את העיניים הדואגות אמרתי מייד, "שום דבר לא קרה, אני בסדר."
הבעל הישיר מבט, והתקרב אל המדורה. קסנן הניח את מה שלא נשרף בכלי במבוק, ועירבב את האפר בעיסת הבננות. בעלה אכל ראשון, ואחיה ואחיותיה שהגיעו מן הכפר שבמעלה הנהר אכלו אחריו, וכל נגיסה בעיסת הבננות היתה זבח המת והטמנתו בחיים, והאפר עורבב במשקה הטבק וגם אותו בלעו, והבטיחו לאישה שלא יעזבו אותה לעולם, ובכו בכי מר כבני משפחה אחת, ובכי הכואבים התערבב בקינת המקוננות, וקסנן ניגש אל הבעל ואחז בידו וליטף את גופו, והילדים חיבקו את רגלי האב…
וכשקמתי מן האדמה חשתי את היד הרועדת של בתי מחבקת את גבי ובוכה בכי חרישי, ובני החזיק בידה ובידי, וחשתי שגבי עירום והלטיפות והדמעות כמו חדרו מבעד לעורי… יאקורה ליטפה את גבי, ובכתה בכי חרישי כאילו נסעה איתי למחוזותי הרחוקים.
היו הראשונים לכתוב תגובה למוצר: “כשהזמן נסדק והעצים בוכים” לבטל
יש להתחבר למערכת כדי לכתוב תגובה.
אין עדיין תגובות