אמילי אמרסון רגילה להיות לבד. אביה נטש את משפחתה כשהייתה ילדה, אמהּ מתה כשהייתה בת 17, סבתהּ האהובה נפטרה לאחרונה […]
פרק 1
ביום שישי בבוקר שכבתי במיטה וריחמתי על עצמי. בזמן שניסיתי להבין מה אני אמורה לעשות עכשיו עם החיים שלי, הטלפון צלצל. עניתי לטלפון.
“מתקרבנת, מה?” אמר בריאן מאייר, מי שרק שבוע קודם לכן עוד היה העורך הראשי שלי.
“פיטרת אותי.” משכתי את השמיכה מעל הראש כדי לחסום את אור הבוקר. “יש לי זכות להתקרבן.”
“שנינו ידענו שזה מגיע, אֶמילי. ולא פוטרת; הטור שלך בוטל מסיבות תקציביות.” הוא נאנח, ושמעתי אותו מדפדף. “חוץ מזה היית פה רק במשרה חלקית. יש לך עוד הרבה עבודות פרילנס שיחזיקו אותך.”
“כן, מגזינים ועיתונים בכל רחבי העולם פשוט שופכים בימינו כסף על עיתונאים.” מגיל עשרים בערך עבדתי ככותבת עצמאית בכתבי עת. היה אז שגשוג בהוצאות לאור, ומי שהיה מוכן לעבוד קשה היה יכול להתפרנס בקלות מעבודות פרילנס. אבל בעשור האחרון הוצף השוק בכותבים ובעורכים שפוטרו ממערכות עיתונים, ועכשיו כבר יש יותר מדי עיתונאים, יותר מעבודות.
“איך שלא יהיה, לא התקשרתי בשביל לדבר על מצבה הנוכחי של העיתונות,” המשיך בריאן כעבור רגע. “התקשרתי כי יש לי משהו בשבילך.”
העפתי מעלי את השמיכה והתיישבתי. “ג’וב כתיבה אחר?”
“בטח, התקציב שלנו גדל פתאום בלי שום סיבה מיוחדת,” הוא גיחך. “לא, התכוונתי שיש לי בשבילך חבילה. היא הגיעה היום.”
“ממשרד יח”צ?” כל הזמן קיבלתי בדואר כל מיני דברים – צנצנות חמאת בוטנים לטעימה, דיסקים לביקורת, פריטי לבוש שאף פעם לא היו בגודל שלי – כל זה למרות העובדה שאת הקריירה שלי עשיתי בכתבות פרופיל על אנשים, נוסף על הטור שכתבתי על מערכות יחסים וזה עתה נפח את נשמתו. וממש לא התכוונתי להתחיל פתאום לכתוב על סוגי חמאת בוטנים. “אתה יכול לזרוק את זה או להעביר לאיזה מתמחה.”
“לא, אני חושב שזה משהו אחר.” שוב שמעתי דפדוף. “זאת קופסת קרטון גדולה שטוחה, פוסטר או משהו. והכתובת שלך רשומה בכתב יד. זה לא נראה כמו מִחברת יח”צ.”
“מה כתובת השולח?”
“זה מגלריה לאמנות במינכן, גרמניה.”
“גרמניה?” זה כבר בלבל אותי. הטור שלי התפרסם רק בעיתונים אמריקניים. מי ירצה להגיע אלי מגרמניה?
“אשלח את זה אלייך בפֶד־אֶקס, בסדר? רק רציתי להכין אותך מראש. ותקשיבי, תחזיקי מעמד, טוב? המצב עוד ישתפר. את מוכשרת מאוד.”
“בטח,” אמרתי וניתקתי – כדי שלא להגיד לו את מה שבאמת חשבתי, שאנשים “מוכשרים מאוד” לא מפוטרים מעבודה אחרי שלוש שנים. נכון שאף פעם לא עבדתי במשרה מלאה אצל “קבוצת העיתונות קרֵייג”, אבל הם מכרו את הטור שלי “בקשר” לעשרים ושלושה עיתונים ברחבי ארצות הברית, ומיליוני אנשים קראו אותו. שילמו לי יפה יחסית – הייתה לי הכנסה מספקת כל עוד השלמתי אותה בעזרת כמה מטלות נוספות מדי חודש. כבר חשבתי שיצאתי בשלום ממשבר שוּק הפרילנס, אבל בסך הכול טחנתי מים עד שהַשקיעה החלה.
בעצם חשבתי שממילא הגיע זמני לגמור עם הטור הזה. יש גבול למספר הפעמים שבהן עיוור יכול להוליך עיוור בלי שמישהו יעלה על זה. וגם אם תמיד השקעתי הרבה עבודה בכל מה שכתבתי – הבאתי מובאות ממחקרים מדעיים או ציטוטים של חברים ועמיתים שהתאימו להפליא – הרעיון שרווקה נצחית, שיש לה היסטוריה של משפחה לא מתפקדת, כותבת בסמכותיות על מערכות יחסים היה – בעינֵי כמה אנשים – פשוט נלעג. האמת היא ששמרתי בסתר אימיילים ומכתבים מקוראים שהטיחו בי שאני רווקה זקנה נואשת ומרירה. אולי הם צדקו. היו, כמובן, גם אין־ספור מכתבים מחמיאים מקוראים שסיפרו לי איך עזרתי להם בגירושים או עודדתי אותם להתפייס עם בן משפחה מנוכּר, אבל כבר גיליתי שאנשים נוטים יותר לכתוב למערכת כשהם כועסים ולא כשהם מתרגשים. ואז הם גם נוטים להשתמש יותר במילים שמכילות את האות ז’.
אז שיערתי שהחבילה מגרמניה אינה אלא פוסטר סרקסטי בנושא “איך להשיג גבר” מאת קורא עוקצני שראה את הטור שלי ברשת. הוא לא יהיה הדבר הראשון – גם לא החמישי – שקיבלתי. אם כי ייתכן שיהיה העלבון הראשון שאחטוף בגרמנית.
משכתי את השמיכה מעל ראשי וניסיתי לחזור לישון. היום היה אמור להתפרסם הטור האחרון שלי, וממש לא רציתי להיות ערה ונוכחת בהלוויה שלו.
ארבע שעות לאחר מכן, בניגוד גמור לתוכניותי, כבר ישבתי במסעדה מול החברה הכי טובה שלי מַיירה והשקפתי אל אגם אֶיוֹלָה שבלב אורלנדו, בעוד היא מנפנפת לעומתי בדרמטיות בעיתון אורלנדו סֶנטינֶל של אותו היום.
“את צריכה להיות גאה בעצמך,” היא אמרה בתוקף. “ברצינות, אמילי, עשית עבודה נהדרת בטור הזה, ונפרדת לגמרי באלגנטיות.”
“אמרתי לך שאני לא רוצה לדבר על זה היום.” לגמתי מעט מהסוביניון בלאן. יין בשתיים בצהריים הוא עניין קביל לחלוטין כשכבר אין לך עבודה; כך גם העובדה שזו הייתה הכוס השנייה שלי.
“חבל מאוד. נדבר על זה מפני שהכחשה אף פעם לא מועילה. ואני אפילו די בטוחה שזה ציטוט ישיר מאחד הטורים שלך.”
“אני לא מכחישה כלום.” הנפתי את הכוס שלי במעין הרמת כוסית מעוּשה. “אני רק מציינת שכל הקריירה שלי עד היום הייתה חסרת תכלית.”
“רחמים עצמיים לא מחמיאים לך.” היא סימנה למלצר והזמינה עוד דיאט קולה. לה, בניגוד אלי, הייתה עבודה לחזור אליה. היא עבדה במתן שירותי סיוע קהילתי בארגון איסטֶר סילְס בפלורידה, כלומר ממש עזרה כל היום לאנשים. “מזל שאת מצליחה להשאיר את כל הפקפוק העצמי הזה מחוץ לטורים שלך.”
משכתי בכתפי. היא צדקה; בכתב הייתי רהוטה הרבה יותר מאשר בעולם האמיתי. הלוואי שיכולתי לחיות את כל חיי מוגנת מאחורי צג מחשב.
“אז כמו שאמרתי,” היא המשיכה אחרי שכוס הקולה שלה הגיעה, “הטור האחרון הזה נהדר. ואת תמיד תנחתי על הרגליים.”
“אני יודעת. רק שלא תכננתי להיות מובטלת בגיל שלושים ושש.”
“אבל תסתכלי על זה ככה. אין לך שום מחויבות, שום דבר לא מגביל אותך. לא בעל ולא ילדים. את יכולה פשוטו כמשמעו לעשות הכול. חופש מוחלט.”
התאמצתי לחייך. “כן, איזה מזל יש לי. רווקה נצחית ובלי ילדים. חלומה של כל אישה.”
מצחה של מיירה התקמט בדאגה. “זה לא מה שהתכוונתי.”
“אני יודעת.” אבל המילים בכל זאת צרבו. בייחוד מפני שמיירה ידעה שזה לא בדיוק נכון. הייתה לי ילדה – אבל מסרתי אותה לאימוץ שנים רבות קודם לכן, שהיו חצי משנות חיי היום. ועכשיו, כשמלאו לה שמונה־עשרה והיא עצמה כבר בוגרת, זעק חוסר התוחלת של חיי לשמים. ומה באמת עשיתי עם כל החופש הזה שהוויתור על התינוקת העניק לי לכאורה? שום כלום, ובזמן הזה פרחה לה מן הסתם הילדה שלי תחת קורת גגו של מישהו אחר והייתה לאישה בשלה.
הבעת פניה של מיירה השתנתה, והרגשתי שגם היא חושבת עכשיו על קתרין – כך קראתי לבתי לפני שאחות מיהרה להרחיק אותה ממני. סיפרתי לה על זה לפני ארבע שנים – זאת הייתה הרגשה טובה, סוף־סוף לפרוק את זה מעלי. נשאתי את הסיפור בדבר קיומה של בתי בנקודה עמוקה כלשהי בלבי, במקום שבו אחסנתי את פיסות החיים שרציתי לזכור ולשכוח גם יחד.
“לא התכוונתי להגיד שלא ילדת,” אמרה מיירה בשקט. “זה באמת היה חוסר התחשבות מצדי.”
נדתי בראשי וניסיתי להיראות לא מוטרדת. “אין בעיה, זאת אומרת, את הרי צודקת. אני ויתרתי עליה. היא ילדה של מישהי אחרת, לא שלי.”
אבל אף שלא ראיתי את קתרין מרגע שילדתי אותה – ואף שידעתי כי הוריה החדשים נתנו לה בלי ספק שם אחר – במובן התָאִי הבסיסי היא עדיין הייתה שלי. תמיד אוהַב אותה; תמיד אתהה על אודותיה; תמיד אחשוש שאולי כשמסרתי אותה פגעתי בה יותר משעזרתי לה. היא הייתה בדמי, בעצמותי, וגם אחרי שנים רבות כל כך היא הייתה כמעט תמיד המחשבה הראשונה שלי כשאני מתעוררת בבוקר. כבר העליתי פוסטים, כמה מביך, באין־ספור אתרי חיפוש וחדרי צ’ט ברשת בתקווה שיום אחד אמצא אותה, רק כדי לדעת שהיא בסדר. אבל היא לא הראתה שום סימני חיים.
“אז התכוונת למה שכתבת כאן?” שאלה מיירה. היא נופפה שוב בטור שלי. “בקשר לסלחנות?”
מצמצתי בעיני ושלפתי את עצמי מסף תהום הרחמים העצמיים. “אני תמיד מתכוונת למה שאני כותבת.” זאת הייתה תשובה חמקמקה. לא בדיוק שקר, אבל גם לא כל האמת. טור הפרֵדה שלי עסק ביכולת להתקדם ולהמשיך הלאה, וכתבתי שהמפתח להצליח בכך טמון ביכולת להשתחרר מכעסי העבר. נטירת טינה מקשה על בנייה של מערכות יחסים ועל שיקומן, כתבתי. הבעיה היא שהשחרור לא תמיד קל כמו שזה נשמע.
“אז אולי הגיע הזמן שגם את תאמצי את העצה שלך ותסלחי לעצמך,” אמרה מיירה. “אולי את מרגישה תקועה מפני שאת עדיין מרגישה אשמה בזה שמסרת את הבת שלך.”
“לא, אני לא.” התשובה שלי נשלפה מיד, וידעתי שהיעדר קשר העין מצדי אומר הכול על אמיתוּת המילים שלי.
“אמילי.” מיירה נאנחה ונדה בראשה. “תקשיבי, כבר דיברנו על זה. ההחלטה שלך הייתה ההחלטה הטובה ביותר שיכולת לקבל באותו הזמן. זה לא היה צעד אגואיסטי. בגיל שמונה־עשרה לא היית מסוגלת לגדל ילד, ובטח לא סמוך כל כך אחרי מותה של אמך. הבחירה שלך הייתה להעניק לה חיים טובים יותר.”
השפלתי את עיני אל כוס היין שלי שהתרוקנה בלי ששמתי לב. “אני יודעת.” ובאמת ידעתי. קיבלתי את ההחלטה הזאת מכל הסיבות הנכונות. אבל זה לא אומר שלא המשכתי כל הזמן לפקפק בה. חוץ מזה הסיפור היה מורכב עוד יותר ממה שסיפרתי למיירה. אף אחד בעולם – מלבד סבתא שלי מרגרט, שנפטרה השנה – לא ידע את האמת כולה. “במבט לאחור נדמה לי שכתיבת טור על מערכות יחסים אולי לא הייתה הבחירה הכי טובה מצד מישהי שרוצה לטמון את ראשה בחול,” אמרתי כשהרמתי את עיני וראיתי שמיירה עדיין נועצת בי מבט.
היא חייכה. “או שזה היה דווקא הדבר הכי טוב שיכולת לעשות כי הוא אילץ אותך להתחיל להתעמת עם כמה מהשֵדים הפרטיים שלך. אבל עכשיו מתחילה העבודה הקשה.”
“העבודה הקשה?”
היא צחקה והציצה בטור שבעיתון. “אני עומדת לצטט כאן את אמילי אמרסון החכמה, אז תהיי מוכנה: ‘ייתכן שבעבר עשו לכם עוול, אבל אם אינכם מוצאים דרך להיפטר מהטינה הזאת, אתם אחראים להידרדרות שלכם. לכן מצאו דרך לסלוח, גם אם זה קשה.'” היא השתתקה לרגע וחייכה אלי. “אז אשאל אותך שוב. התכוונת למה שכתבת כאן?”
השפלתי את עיני לחיקי והנהנתי.
“יופי. אז נאה דורש – נאה מקיים, ידידתי. תתחילי לסלוח לעצמך!”
“אַיי־אַיי, קפטן,” אמרתי בקול רפה וסימנתי למלצר להביא לי עוד כוס יין. “מיד מתחילה.”
אבל האמת היא שלא ידעתי אפילו איפה להתחיל.
כעבור יומיים נשמע צלצול בדלת בדיוק כשעמדתי לסיים כתבת פרופיל על מתחרה מקומית בטריאתלון. המו”ל של המגזין שעבורו כתבתי – עולם הריצה – היה אחד הלקוחות הקבועים למחצה שלי, וכשנושא הכתבה היה מישהו שעושה משהו טוב למען העולם, הסבו לי מטלות מהסוג הזה הנאה מיוחדת. במקרה הזה האישה שעליה כתבתי החלימה שלוש פעמים מסרטן השד ורצה כדי לעורר מודעות, ואני נהניתי מאוד לראיין אותה שבוע קודם לכן במהלך ארוחת צהריים בווינטר פארק, פרוור של אורלנדו.
“אני באה!” קראתי, אבל עד שהגעתי לדלת כבר החלה המשאית של פד־אקס להתרחק, ובמרפסת החזית שלי נותרה מונחת קופסת קרטון שטוחה. נדרש לי רגע כדי להיזכר שבריאן הבטיח להעביר אלי את החבילה מגרמניה. הרמתי אותה והכנסתי הביתה, עדיין משוכנעת שמדובר בעוד בדיחה של קורא עוין. אבל סקרנותי גברה עלי, אז קילפתי את נייר הדבק ושלפתי את תכולת החבילה.
ידעתי שזה לא פוסטר עוד לפני שהסרתי את כל העטיפה. הנייר היה עבה ובעל מרקם, וכשקילפתי את פיסת הקלף הדק שכיסה אותו, נשרה ממנו מעטפה קטנה סגורה. הרמתי אותה מהרצפה, ועל הקיר שלידו עמד שולחן המטבח שלי השענתי את הציור קטן שהיה בקופסה.
ופשוט בהיתי, מרותקת למקומי.
אַקוָורֶל עשיר בטקסטורות, אישה עומדת בלב מה שנראה כמו שדה תירס, פניה גלויות ומשקיפות למרחק. היא לבושה בשמלה אדומה ששוליה פרומים ושרוולה הימני קרוע, והבעת פניה נחושה ועורגת גם יחד. צבע השמים ברקע סגול עמוק להפליא. “מה לכל ה…?” מלמלתי ואצבעותי מיששו את פני האישה.
היא נראתה בדיוק כמו גרסה צעירה של סבתא שלי מרגרט. רק חודשיים קודם לכן כתבתי על מותה בטור שלי, ובתצלום המשפחתי הישן שהתפרסם עם הדברים – תצלום של סבתי המחזיקה בידו של אבי כשהיה ילד קטן – היא נראתה מבוגרת בשנים ספורות בלבד מהאישה בציור שניצב עכשיו לפנַי.
חסרת נשימה ונסערת לקחתי לידי את המעטפה שהגיעה עם הציור, פתחתי אותה והוצאתי מתוכה כרטיס קטן.
קראתי את הטור שלך, ואת טועה, נכתב שם בכתב יד אלגנטי. סבא שלך מעולם לא חדל לאהוב אותה. מרגרט הייתה אהבת חייו.
הכרטיס לא היה חתום, והנייר שלו היה עבה ויקר למראה, אך חסר ייחוד. לא היה שם שום רמז לזהות הכותב או הכותבת, אף שהיה ברור שכתב אותו מישהו שרצה לשכנע אותי שהכיר את סבא שלי. אבל זה היה בלתי אפשרי. האיש נעלם עוד לפני שאבא שלי נולד. סבתא מרגרט הייתה נאלמת דום בכל פעם ששאלתי עליו, אבל אני ידעתי שנטש אותה, בדיוק כמו שאבא שלי נטש את אמי ואותי.
ובזה עסק הטור שכתבתי חודשיים קודם לכן: איך החלטה של הורה מחלחלת מדור לדור. כתבתי אז על סבתי, שהייתה אדם אוהב, אבל חלק ממנה נותר תמיד חסר, מרוחק. העליתי את ההשערה שאבי – אשר גדל בלי לדעת מיהו אביו – חש הן בהיעדרו של האיש והן בהיעדר תשומת לבה המלאה של אמו. סבתא מרגרט תמיד נראתה כמו על סף ריחוף, ואפילו מותה הותיר בדרך כלשהי תחושה של עניין לא גמור. האמת היא שרק אחרי שמתה קיבלתי ממנה את הודעתה הקולית האחרונה. אני רוצה לראות אותך, אמילי, היא אמרה שם בקול חלש וצרוד. בואי, בבקשה, ברגע שאת יכולה, יקירתי. היא השאירה את ההודעה במשיבון לפנות בוקר בוולנטיין דֵיי, רק שעות אחדות לפני שנשמה את נשימתה האחרונה, ואני פשוט ישנתי בזמן הזה.
סיימתי את הטור בלי להזכיר את הליכתי שלי בתלם המשפחתי, אבל בעומק לבי ידעתי שעל זה בעצם כתבתי: על הפחד שלי שבלא יודעין אני צועדת במסלול של אבי ושל סבתי. הרי לא הייתה לי מערכת יחסים זה שנים, ואת הבת שלי עזבתי. האם נגזר עלי להיות בדיוק כמותם? האם זה משהו אצלי בדם? לסיכום עודדתי את הקוראים להרהר בהיסטוריה המשפחתית שלהם ולהתעמת עם הדברים שמשפיעים על מערכות היחסים שלהם לפני שיהיה מאוחר מדי. ברור ששמתי לב שהטור הזה הוא דוגמה נוספת לכך שאני נאה דורשת ולא נאה מקיימת.
ניסיתי לחשוב בהיגיון בעודי בוהה בציור. אולי מישהו צייר אותו אחרי שהטור שלי פורסם והתצלום המשפחתי שלנו שימש לו דוגמה? אבל ידעתי שזה לא נכון; הנייר העבה היה צהוב מעט בשוליים ונראה בן שנים רבות, והבעת פניה של האישה הייתה בדיוק כמו של סבתא שלי כשהייתה שקועה במחשבות, ואילו בתצלום שהתפרסם לצד הטור היא מחייכת ברוֹך. הייתי כמעט בטוחה שמי שצייר את זה הכיר אותה. ואולי המכתב מרמז לכך שהסבא האובד שלי הוא הצייר?
הייתי חייבת לגלות מאין הגיע הציור. ניגשתי למחשב וגיגלתי את שם הגלריה, ואחר כך חייגתי את מספר הטלפון שהופיע באתר.
רק לאחר שהטלפון צלצל כמה פעמים עשיתי חישוב מהיר והבנתי שהשעה במינכן כמעט תשע בלילה. לא הופתעתי כשהועברתי למשיבון. אני לא יודעת אפילו מילה אחת בגרמנית, אז לא היה לי מושג מה נאמר בהודעה המוקלטת, אבל אחרי הצפצוף התחלתי לדבר בתקווה שמישהו שם מדבר אנגלית.
“הַיי. שמי אמילי אמרסון וזה עתה קיבלתי מהגלריה שלכם ציור בלי שצוינה זהות השולח. מדובר בדיוקן של אישה עומדת בשדה ומאחוריה שמים יפהפיים. תוכלו בבקשה להתקשר אלי ברגע שיתאפשר לכם?” השארתי את מספר הטלפון שלי, ניתקתי, ובעשר הדקות שלאחר מכן עמדתי במטבח ופשוט בהיתי בפניה המוכרות של סבתי. לבסוף הרמתי שוב את הטלפון, נשמתי עמוק והתקשרתי לאדם שהכי פחות רציתי לדבר אתו.
“היי,” אמרתי כשאבא שלי ענה. קולו העמוק היה מוכּר עד כאב אף שלא דיברתי אתו כמעט שמונה חודשים. “זאת אמילי. אני – אני רוצה להראות לך משהו.”
“אמילי?” שנאתי את העובדה שהוא נשמע אופטימי כל כך. כאילו אני סוף־סוף פותחת דלת בפני מערכת יחסים. לא זאת הייתה הכוונה שלי. “בטח. אני כבר מגיע.”
אין עדיין תגובות