כשסודות נחשפים

מהדורה ראשונה של הספר "כשסודות נחשפים" יצאה בשנת 2016 תחת השם "במבט אחר", בהוצאת המחברת.

בספרה "כשסודות נחשפים", המורכב משני סיפורים שונים, מעלה המחברת בפני הקורא הצעיר את אחת הדילמות בעולם החינוך, בה בני נוער נאלצים להתמודד עם מצוקה הנובעת מסוד פרטי, הגורם להרגשה של "אין מוצא" ולתחושה של "לבד בעולם".

הסיפור הראשון, "מחיצות" הוא סיפור על התמודדותה של משפחה, אשר כל עולמה משתנה מקצה לקצה עם הולדתו של בן הזקונים, שי, הלוקה במוגבלות התפתחותית. באמצעות נקודות מבט שונות של בני הבית, משרטטת המחברת את המורכבות של המצב החדש ומתמקדת בעיקר בשירה אחותו המתבגרת של שי, ששומרת בקנאות רבה את סוד קיומו. הסיפור הנוגע ללב, חושף את קשייה בהתמודדות עם מוגבלויותיו של שי ומתאר כיצד מערכות היחסים בתוך התא המשפחתי מושפעות מכך.

במרכז הסיפור השני, "מסכות מתקלפות", עומדת אביגיל, נערה שקטה ומקובלת בחברה, המתכוננת למעבר מבית הספר היסודי לחטיבת הביניים ושואפת להתקבל למגמת המדעים היוקרתית. הכול משוכנעים שאביגיל תתקבל למגמה בלי שום בעיה, אך משהו משתבש. העלילה מתפתחת ואביגיל נקלעת למצבים חברתיים מורכבים שמשפיעים עליה מאוד ודמותה עוברת שינוי המוביל לסוף מפתיע.

(הסיפור "מסכות מתקלפות" מבוסס על הספר "הסוד של אביגיל", שיצא לאור בשנת 2015 בהוצאת המחברת).
בלשון עדכנית, פורשת הסופרת בפני הקוראים הצעירים יצירה ייחודית, שמטרתה לחשוף אותם לנושאים שלרוב נמנעים מלדון בהם בספרות הנוער. הטקסטים הריאליסטיים נרקמים ברגישות רבה, תוך שימוש בדמויות בעלות עומק המציבות מראה מול הקורא הצעיר ומשקפות לו מצבים הלקוחים מעולם התוכן של בני גילו.

מקט: 4-800-1301316

מהדורה ראשונה של הספר "כשסודות נחשפים" יצאה בשנת 2016 תחת השם "במבט אחר", בהוצאת המחברת. בספרה "כשסודות נחשפים", המורכב משני […]

---

פרק 1
מתנה מחייכת

הוא נולד תינוק רגיל לגמרי.

ביום שנולד זרחה השמש, ושמי הרקיע היו בהירים וזוהרים. כל המשפחה שחיכתה כבר בקוצר רוח להולדתו, שמחה והתרגשה. גם אני התרגשתי מאוד. הרגשתי שהמשפחה שלנו קיבלה מתנה מדהימה ומופלאה.

הייתי אז בת שתים-עשרה, האחות הבכורה במשפחה. השם שלי הוא הילה, אבל כולם קוראים לי הילי. ביני לבין שי, כך קראנו לתינוק שנולד, כבר היו שירה וערן, התאומים שצעירים ממני בשלוש שנים ורבע בדיוק. אף שהם תאומים לא זהים, הם דומים זה לזה ממש: שניהם ג’ינג’ים אמתיים, בעלי שיער אדמוני ונמשים בודדים שמעטרים את פניהם. האופי שלהם, לעומת זאת, שונה לגמרי: שירה היא “פלפלית”, שובבה ומהירת חֵמה. היא “נדלקת” מכל דבר אבל נרגעת מהר. תמיד מוקפת חברות וחברים, הילדה הכי בולטת ומתבלטת בכל אירוע. ערן לעומתה רגוע ורציני, אוהב לקרוא ספרים בדיוניים על החלל ועל עולמות חיצוניים.

גם הם, כמוני, ציפו לרגע שהתינוק החדש יגיע הביתה, וכשאבא הביא את אמא ושי מבית היולדות, שררה בבית שמחה גדולה. שי אכן היה מתנה מופלאה. צלצולי טלפונים נשמעו מכל עבר וכולם איחלו מזל טוב.

כבר בימים הראשונים הרגשתי שאני מתחברת לשי הפצפון. אהבתי להביט בפרצוף המתוק והברור שלו, בריסים הארוכים שלו ובעיניו החומות הענקיות. צחקתי למראה הפרצופים המוזרים והחיוכים הבלתי רצוניים שהיה עושה תוך כדי שינה. מדי פעם הוא היה מפהק פיהוק גדול ואז היה פוקח את עיניו ומתבונן בי בסקרנות.

הייתי גאה באחי הקטן. אהבתי לטפל בו ולהשגיח עליו. הרגשתי מאוד חשובה ואחראית. ההורים סמכו עליי והרשו לי להחזיק את שי בידיי, מדי פעם אף אפשרו לי להשקות אותו מים מבקבוק קטן.

החיים בבית נכנסו לשגרה. שי גדל והתפתח יפה, ועד מהרה התחיל לזחול במהירות על הרצפה. המעשה החביב עליו במיוחד היה להגיע בזחילה מהירה אל המטבח, ושם לפתוח את דלתות הארון הגדול. הוא אהב לשלוף מתוכו כמה סירים ואז לחבוט בהם ולעשות רעש נורא. צחוקו המתגלגל נשמע בכל רחבי הבית, מתערב בקריאות של אמא המבקשת שנשגיח עליו “בשבע עיניים”.

כשהיה בן שנה התחיל ללכת, מדדה קלות, נופל, קם ושוב נופל ולעיתים אף נחבט בראשו. כשבכה, הייתי מערסלת אותו אל גופי והוא היה מכרבל את ראשו בחיקי. כך נשארנו מחובקים עד שנרגע.

כשחייך וצחק לעתים נראה שהפה שלו מתעקם מעט, אבל לא ייחסתי לכך חשיבות ואפילו לא שאלתי את אמא לפשר התופעה. בדיעבד התברר שכנראה היו אלו סימנים מוקדמים לדבר הנורא שקרה אחר כך.