כשתגיע אלי

סאל הוא החבר הכי טוב של מירה. בגיל שתים־עשרה השניים כבר יודעים איך להתנהל בשכונה שלהם בניו יורק. הם יודעים איפה בטוח ללכת, וגם ממי כדאי להתרחק: למשל מחבורת הילדים הגדולים שליד המוסך או מהאיש הצוחק שעומד תמיד בפינת הרחוב.
עד שיום אחד מירה מוצאת בין חפציה פיסת נייר קטנה ובה משפט מוזר: אני מגיע להציל את החיים של החבר שלך ואת החיים שלי.
כשעוד פתקים ממשיכים להופיע, מירה מחליטה לחפש את הכותב המסתורי. אט־אט היא מבינה שרק היא יכולה למנוע מוות טרגי.
ואז מגיע הפתק האחרון, ולפתע נראה שהכול אבוד…
סיפור יוצא דופן המתרחש בעולם האמיתי, אבל בלבו טמונה תעלומה פנטסטית.

מקט: 15100680

לאתר ההוצאה הקליקו כאן

דברים ששומרים בקופסה

היום אמא קיבלה את הגלויה. כתוב בה באותיות גדולות מסולסלות ברכותינו, ובראש הדף מופיעה הכתובת של אולפן טי־וי 15, ברחוב 58 מערב. אחרי שלוש שנים של ניסיונות היא סוף־סוף הצליחה. היא תשתתף בתוכנית פירמידת עשרים אלף הדולר, בהנחיית דיק קלארק.

בגלויה יש רשימה של דברים שצריך להביא. היא צריכה בגדים נוספים למקרה שתזכה ותעבור לתוכנית הבאה, כי הם מעמידים פנים שהיא מצולמת למחרת, אבל בעצם מצלמים חמש תוכניות באותו אחר הצהריים. לא צריכים להביא סיכות ראש, אבל היא חייבת להביא איתה כמה; שלא כמוני, לאמא יש שיער ג’ינג’י מבריק וגלי שעשוי להתפזר ולהסתיר לאמריקה את הפנים המנומשות הקטנות שלה.

ומופיע גם התאריך שבו היא אמורה להגיע, משורבט בעט כחול בתחתית הגלויה: 27 באפריל 1979. בדיוק כמו שאמרת.

אני בודקת את הקופסה מתחת למיטה שלי, שבה אני שומרת בחודשים האחרונים את הפתקים שלך. והנה, בכתב היד הזעיר שלך: 27 באפריל: סטודיו טי־וי 15, והמילים נראות קופצניות, כאילו כתבת אותן ברכבת התחתית. ה”הוכחה” האחרונה שלך.

אני עדיין חושבת על המכתב שביקשת ממני לכתוב. זה מציק לי, למרות שאתה כבר לא כאן, וכבר אין לי למי לתת אותו. לפעמים אני עובדת עליו בראש, מנסה למפות את הסיפור שביקשת ממני לספר, על מה שקרה בסתיו ובחורף האחרונים. הכול עדיין שם, כמו סרט שאני יכולה לצפות בו מתי שאני רוצה. ואני אף פעם לא רוצה.