אבנר צימרמן כדורגלן עבר שהקריירה הספורטיבית שלו נקטעה באיבה בגין פציעה חמורה, זוכה ב"סידור עבודה" בעיריית תל אביב כנציג פניות הציבור. אבנר חסר ההשכלה ששפתו דלה נאלץ להמציא את התפקיד שיתאים למידותיו, עם הזמן הוא נישא לרוחי, גננת ילדים וגואל את עצמו ע"י רכישת תעודת בגרות ותואר אקדמי. תוך כדי הוא נענה לקריאה נואשת לעזרה מאת מרי עבדל ראזק מיפו שבנה וואליד עלול להדרדר לעולם הפשע. הוא מציל אותו תוך כדי הכשרתו לכדורגלן, הוא מקים קבוצת כדורגל של ילדים ביפו עד אשר הוא מגורש משם ע"י הורי הילדים, או אז הוא מחליט להקים סוכנות לייצוג כדורגלנים נערים מהמגזר הערבי.
על גינגי פרידמן
גינגי פרידמן נמנה עם האבות המייסדים של הפרסום המודרני בארץ. ניהל משרד פרסום מצליח במשך 30 שנה, מכר אותו והקים חברת השמה ראשונה לתחום הפרסום והשיווק. במשך כעשר שנים היה בעל טורים בדה מרקר, YNET וICE. ושימש כמרצה במכללות ובפני ... עוד >>
קטגוריות: סיפורת עברית, פנאי
הספר זמין לקריאה במכשירים:
37.00 ₪
אבנר צימרמן כדורגלן עבר שהקריירה הספורטיבית שלו נקטעה באיבה בגין פציעה חמורה, זוכה ב"סידור עבודה" בעיריית תל אביב כנציג פניות […]
1
2010
השעה הייתה שמונה בבוקר, האוויר היה טרי ופריך טרם שהספיק להזדהם ולהתפחם עדיין מתאים לנשימת אדם, כשאבנר פסע בלאות מעיקה של ערב מאוחר אל עבר הסובארו 85′ שהמתינה לו בצייתנות כנועה במקומה הקבוע, בפינה השמאלית הרחוקה או שמא יש לומר הנידחת, במגרש הכורכר ששימש כמגרש חניה לדיירי הבניין. מקומה כאילו נועד לה. הרחק מהעין, הרחק מהבושה.
הוא ידע שהיא תהיה שם כשם שידע שהשמש תזרח עם שחר. הרי שום גנב בר דעת לא היה מעלה על דעתו לגנוב אותה. גם אם היה מציע אותה בחינם איש לא היה רוצה בה. מכונית אין חפץ בה. שלא כמו שכנו ציגלר, מקומה שלוש, שהמזדה החדשה שלו נגנבה שבועיים לאחר רכישתה ומאז הוא מקפיד לסנדל את מכוניתו מדי ערב טרם לכתו לישון.
הוא יורד מדירתו ברב חשיבות, שולף מתא המטען את סנדל הברזל הצהוב והכבד ומרכיב אותו על הגלגל הקדמי הימני. זה הפך אצלו לסוג של טקס רליגיוזי כמו ‘קריאת שמע שעל המיטה’. את הסנדל המחליד אבנר עצמו סיפק לו, ממגרש הגרוטאות של העירייה.
אבנר וקשישתו האהובה, (הוא שמע את הביטוי הזה היכן שהוא ומיהר להדביק אותו למכוניתו הוותיקה והאהובה) עשו דרך ארוכה ביחד. כשרכש אותה – במיטב חסכונותיו – בשנת 1989 היא הייתה בת ארבע והוא כבר היה בן עשרים ותשע.
זאת הייתה אהבה ממבט ראשון. הוא אהב את הצבע הכסוף מטאלי שלה, את החלונות החשמליים המופעלים בלחיצת מתג, את האנטנה העולה ויורדת מעצמה עם פתיחת וסגירת הרדיו ובמיוחד אהב את כיסויי המושבים הפרוותיים שנועדו להגן על מושבי הסקאי מצד אחד וללטף את ישבניהם של הנוסעים מצד שני.
עד כדי כך אהב אותה שהתאהב גם בפגמיה. הכיפוף הקטן בכנף השמאלית היה חינני בעיניו, הסדק הארוך שנפער על משטח לוח המחוונים העשוי פלסטיק, נדמה לו כצלקת רבת חן על פניו של אל פצ’ינו בסרט ‘פני צלקת’, כתמי החלודה נדמו בעיניו כנקודות חן והשריטות השונות פה ושם, רק הוסיפו לאהובתו אופי ואישיות. כמו קמטוטים סביב עיניה של אישה מנוסה הבוחנת את פניה במראה ואומרת לעצמה בסיפוק: “הרווחתי אותם ביושר, כל אחד ואחד מהם”.
הוא אהב אותה והיא השיבה לו אהבה. היא שירתה אותו בנאמנות, נענתה תמיד לסיבוב המפתח בחריץ ההתנעה (אותו כינה בינו לבינו “חריץ ההנאה”), ללא ויכוחים וללא היסוס. מעולם לא נזקקה לשירותיהם של מוסכניקים חמדנים. מלבד שירות שנתי אף יד משומנת של מכונאי מוכתם לא נגעה בה. את בחינות הרישוי הייתה עוברת מדי שנה ללא כל קושי.
בימי שישי בצהריים, כשרוחי אשתו הייתה פורשת לשנת יום השישי המקודשת שלה, היה נוטל את הדלי המקציף עם המטלית הישנה מ”עור צבי אמתי” כהבטחת היצרן, מסיר את משקפיו המזויפים ויורד להעניק טיפול יופי אוהב לקשישתו האהובה. ברדתו, היה מותיר אחריו בגרם המדרגות זנב ארוך של טיפות מי סבון שנשרו מהדלי שבידו. עניין שהיווה מקור בלתי נדלה לחיכוכים עם שכניו הנרגנים: “למה אתה לא נזהר?!” “לפחות תנגב אחריך!” “מישהו עוד יתחלק וישבור את הראש!” “רק אתמול הייתה פה המנקה!” “כמה פעמים צריך להגיד לך?!” היו חלק מהגערות הקבועות שהיו מוטחות בו ומלוות במבטים רושפים ואצבעות מתנופפות בקרבה מאיימת מול פניו.
‘טיפול היופי השבועי’ כך כינה את הריטואל הקבוע. הייתה זו שעה ארוכה של זמן איכות, רק הוא וקשישתו. הוא היה מנקה בקפידה כל סנטימטר, מבפנים ומבחוץ. חודר עם המטלית הלחה אל בין כל החרכים והקפלים הסמויים בשקידה קנאית כאילו היה שקוע בטקס מחמיר של ‘ביעור חמץ’. אחר כך שואב את האבק, בשואב היד הקטן שקיבל מ’ויזה’ תמורת נקודות, מבריק את החלונות ומתיז חומר הגנה על ציפויי הפלסטיק. המציאות אמנם הוכיחה כי קרני השמש חזקות יותר מכל תרסיס, אך עצם פעולת ההתזה גרמה לו להרגשה טובה, משל מתיז בושם משובח על פני אהובתו.
לאחר שהשלים את מלאכת הניקיון הפנימי לשביעות רצונו המלאה, נפנה לטיפול החיצוני. במסירות רבה שטף, סיבן, קרצף וליטף עד שכל השריטות והכיפופים בהקו באור השמש. הבריק את כל פסי הניקל הקמוטים, השקיע מאמץ מיוחד בהברקת הג’אנטים הספורטיביים – אותם רכש לכבוד יום הולדתו בגחמה של פינוק עצמי – וכל אותה שעה היה לוחש לה מילות חיבה ומזמזם לה שירי אהבה.
היא התמסרה לו בהקשבה מלאה, מחייכת אליו בקורת רוח, מבלי להסותו, מבלי להפסיק אותו ומבלי להוכיח אותו אף לא במילה אחת.
כשהדלי יבש לחלוטין עד כלות טיפת המים האחרונה, היה סוחט בצער את המטלית וסוקר שוב את אהובתו מכל צדדיה בעין ביקורתית, עד שנחה דעתו שלא נותר שום חלק שקופח בהיסח הדעת. רק תא המטען נותר מחוץ לתחום הניקיון והסדר. תא המטען שימש כבית קברות לפגרים נשכחים, גבב של חפצים שחשב שאולי פעם יזדקק להם, זה אף פעם לא קרה אך לעולם אין לדעת. מעבר לכלים הסטנדרטיים כגון: מגבה, פותחן גלגלים, גלגל חליפי וכבלי התנעה, התגוללו שם אין ספור בקבוקים, תרסיסים ופחיות של עודפי שמן מנוע, שמן בלמים, שמן הידראולי, מים מזוקקים, מים לרחיצת החלון, מטפה לכיבוי אש, ארגז כלים, כובעים, מטריות פגומות, מפות ישנות, שמיכה וכמה סמרטוטים ישנים. הוא לא יכול היה להביא את עצמו להיפטר מכל הג’אנק הזה ולא ראה כל טעם להשליט בו סדר. הוא השלים עם קיומו של המטען העודף שנסע אתו לכל מקום, לא מרעיש ולא מפריע. מונח כזבל שאין לו הופכין, כמו חלק בלתי נפרד מכל מכונית רגילה. לאחר שסיים לשטוף את הדלי בברז הגינה החלוד, היה עולה אל דירתו, מתקלח ומצטרף למיטה לצד רוחי השקועה בשינה. חרף הצינה ששרתה ביניהם חש עמוק בתוככי תודעתו רגשות אשם כבעל בוגדני השב אל אשתו סחוט ומותש מהרפתקת אהבים גנובה.
הבוקר, פתח את דלת המכונית במפתח, התיישב על כיסויי המושב השחוקים, נעץ את המפתח במקומו, הטה אותו ימינה והמנוע נענה לו בצייתנות כנועה. הסובארו הקשישה התנערה משנתה ברעד קל ופלטה שיעול צרוד.
“כמה טוב שיש על מי לסמוך”, חשב לעצמו בסיפוק, כמו בכל בוקר. הוא שילב אחורי ויצא בזחילה זהירה ממגרש החניה, משתדל להחריש עד כמה שאפשר, את רחש פצפוץ האבנים וגבשושי העפר הנרמסים מתחת לצמיגי המכונית.
הוא לא הצליח לעצור את החיוך קטן של שמחה לאיד – המהול במידה נאה של שביעות רצון עצמית – שעלה על פניו כשראה את ציגלר הגאוותן שוב מתקשה להתניע את הפיג’ו החדשה – מיד שנייה – שלו. בעבר סייע לו לא מעט להתניע באמצעות הכבלים המונחים לבטח בתא המטען המבולגן, אך הבוקר לא רצה להתעכב ושם עצמו כלא מבחין במצוקת שכנו. ממגרש החניה נסעו אבנר וקשישתו לעבר המשרד הקטן שבבניין העירייה. הם עושים את הדרך הזאת כבר עשרים וארבע שנים. בוקר-בוקר, להוציא שבתות וחגים. הם מכירים את הדרך בעיניים עצומות, אפילו את הפקקים הקבועים הם מכירים מראש ויודעים להעריך את אורכם בדייקנות של שנייה. הם יודעים מי יעקוף אותם על השול ומי ינסה להשתחל לתור בגניבה. אבנר מנסה תמיד למנוע מהם את החדירה החצופה אלא אם כן מי מהם מצליח ליצור אתו קשר עין ולבקש בתחינה שירשה לו להתגנב. חרף החֵמָה הבוערת בקרבו והרצון העז לנזוף במסתנן החצוף – בתוספת הרצאה ארוכה על ערכי הנימוס והציות לכללי העמידה בתור אל מול חטאי היוהרה והגניבה – לבו הרך חושש מעימות והוא מעדיף לרצות את המבקש בתנועת יד מזמינה תוך שהוא רותח מזעם ועלבון. המתגנב חסר הבושה יודה לו מין הסתם במועל יד מזויף ואבנר ילחש לו באיבה גלויה “לך תזדיין”. הוא קרא בעיתון על מקרים בהם נהגים נזופים יצאו מרכבם והכו למוות את הנהגים החצופים שהעזו להעיר להם. היו גם כאלה ששילמו בחייהם על פזיזותם. “אתה אף פעם לא יכול לדעת עם מי יש לך עסק”, היה אומר לעצמו כמו להצדיק את הוויתור. הוא לא קטן או פחדן, ההיפך הגמור, הוא גבוה וחסון ולא חושש מעימותים. אבל בימינו אנשים מסתובבים עם כלי נשק חמים וקרים, זאת ידע היטב ונגד אמצעים אלו לא הייתה לו תשובה הולמת הוא הדליק את הרדיו והאזין למהדורת החדשות של ‘קול ישראל’. בדרך כלל העדיף להאזין לגלי צה”ל אבל חדשות – כך ידע – יש לשמוע בערוץ הממלכתי הידוע באמינותו ובעיקר בסמכותו.
לאחר נסיעה מייגעת של ארבעים דקות, הם יחנו במקום הקבוע במגרש החניה השמור לעובדי העירייה וייפרדו למשך היום. בזמן שאבנר יעביר את יומו מתחת לנורת הניאון הממצמצת (הוא מחכה כבר שבועיים שמישהו ממחלקת התחזוקה יבוא להחליף אותה), ובינות לערימות הקלסרים המאובקים שעל מדפי המתכת סביבו, קשישתו תחכה לו בנאמנות דתית, בשמש ובגשם, בחום ובקור עד שיבוא לגאול אותה מבדידותה. הם יתאחדו שנית ויעשו את דרכם המוכרת הביתה. הם ייסעו בתנועה איטית ברחוב ‘אבן גבירול’ לכיוון ‘קפלן’, עיניו ישוטטו בשעמום על פני העוברים והשבים העושים את דרכם בין חנויות, בתי הקפה ומסעדות, ידיהם אוחזות תיקים, סלים ושקיות פלסטיק צבעוניות. לכשיגיעו אחרי זחילה בת עשר דקות לצומת ב’שאול המלך’, יפנו ימינה ב’דובנוב’ שמאלה ב’קפלן’ ויצטרפו לפקק נצחי המחבר את רחוב ‘קפלן’ עם דרך ‘בגין’. הם יעברו את הקריה והוא יסתכל על החיילות והחיילים המזדרזים הביתה לאחר עוד יום עבודה רב חשיבות במשרדים המעכלים לאורך כל היום ובסופו פולטים אותם מתוכם עד יום המחרת.
כשהיה חייל, היה אחד מהם, קשריו ב’הפועל תל אביב’, סידרו לו תפקיד נוח בחסות רס”ר המחנה כדי שהשירות הצבאי לא יחבל בקריירה המקצועית שלו ככדורגלן. לכשיחצו בשעה טובה את ‘מנחם בגין’, הם יעברו את תחנת רכבת ‘השלום’, יפנו דרומה ב’יגאל אלון’ וייסעו לאורך הטיילת ההומה מאנשים שסיימו את יום עבודתם במגדלי טויוטה ובבנייני המשרדים הסמוכים ונוהרים עתה לעבר הרכבת שתחזיר אותם לבתיהם מחוץ לעיר, תוך שהם מסתכנים בדריסה על ידי רוכבי האופניים הדוהרים ביניהם על המדרכה כאילו הייתה כביש. כבכל יום, באותה שעה, הוא ישתעשע בשאלות קטנות: לאן כל אחד ואחת מהם ממהרים? אל הבעל, אל האישה, אל הילדים, אל החבר או אל החברה, אל הכלב או אל החתול, או אל בית ריק שרק ארבעה קירות של בדידות צרופה ממתין להם שם.
החשיכה יורדת לאטה על העיר, פנסי הרחוב נדלקים, התאורה בבתים ובבנייני המשרדים משרים עליו תמיד תחושה מוזרה של געגועים. געגועים למה? לא ברור. אולי לחמימות ביתית? לאינטימיות?
הם יחלפו על פני בניין הסינרמה הנטוש, הניצב שם כאנדרטה לימים יפים יותר, כשאירח בקרבו הופעות חשובות ומופעי בידור מיובאים מחו”ל עד שאולם נוקיה החדיש והנוצץ קם ונישל אותו ממעמדו ומתפקידו ההיסטורי.
‘כך חולפת לה תהילת עולם’, ‘ישן מפני חדש תוציאו’, ‘לא לעולם חוסן’, ‘הכול בר חלוף’ ו’לכול יש תחליף’, הם חלק מהקלישאות שתעבורנה בראשו ולצדן השאלות הקיומיות, כגון: האם באמת אין יציבות בעולמנו, לפחות כמו יציבות האהדה לקבוצת הכדורגל שלך? ואם הייתה יציבות האם חיינו היו טובים יותר? יש להניח שלא, כי אז העולם היה עומד מלכת, לא? כן, אבל בכל זאת, יש יתרון מסוים בידיעה שמה שהיה הוא שיהיה. שחנות המכולת ליד הבית, למשל, תהיה שם גם מחר ומחרתיים ולא תהפוך ביום אחד, ללא הודעה מוקדמת – למספרה, ושזה יקרה בדיוק כשרצית לקנות כיכר לחם.
כשיחלפו על פני אולם ‘נוקיה’, הם יפנו שמאלה לעבר בניין השיכון משנות החמישים בו שכנה דירתו. הבניין לא השתנה בשישים שנות קיומו רק מראהו זקן ובלה.
הוא מעולם לא שופץ ולא סויד. מזגנים ישנים וחלודים פצעו את קירותיו כמו פצעים ישנים שלא הגלידו על פני אישה זקנה.
כשיגיעו הביתה, הוא יחנה את קשישתו במקומה הקבוע, ינעל את הדלת, יעיף בה מבט אחרון של פרידה ויטפס אל דירת שלושת החדרים שלו. רוחי לא תקבל את פניו. אם היא תהיה בבית, גבה מופנה אליו ופניה אל מסך המחשב, היא תמלמל “שלום,” בחצי פה מבלי להסיט את ראשה, הוא יניח את תיק העור המיותר שלו על הכיסא בפינת הכניסה ויקרא לעברה “מה נשמע?” והיא תשיב, אם תשיב, כלפי המסך “בסדר”. לא פעם, בעבר, רוחי הייתה משדלת אותו ולאחר מכן מקניטה אותו בשאלה “בשביל מה אתה צריך את התיק המכוער הזה, הרי אין בו כלום?!”
בתחילה היה משיב “זה חלק מבגדי העבודה, כמו סטטוסקופ התלוי על צוואר רופא בבית חולים.” מאוחר יותר, כבר לא טרח להשיב והיה מותיר את קנטוריה תלויים באוויר. הוא לא יכול היה לשוות בנפשו שיגיע לעבודה ויפסע לאורך המסדרונות הארוכים, בידיים ריקות. כאילו היה ‘סטודנט חופשי’ שהרי תיק ביד מעיד על בעליו שהוא אדם עובד הנושא עמו מסמכים חשובים. אם היו בודקים את תכולת תיקיהם של עמיתיו בעירייה, קרוב לוודאי שהיו מוצאים בהם כריכים ואולי פירות לארוחת הצהריים. לאבנר לא היה בתיק אפילו סנדוויץ’ כי הוא נוהג לאכול ארוחת צהריים במזנון ‘כתר המזרח’, יחד עם חבריו אוהדי הפועל תל אביב.
הוא מזמין את המנות הקבועות שטעמם לעולם לא משתנה. לטבח אין שום גחמות יצירתיות ושום יומרות לשפר או לשדרג אותן שלא לצורך. חומוס- טחינה עם גרגרים, חמוצים, סלט ערבי קטן, מנת שווארמה או שישליק, צ’יפס ובקבוק גולדסטאר. הארוחה המתנהלת תוך כדי דיונים סוערים וניתוחים מלומדים מכל זווית אפשרית ובלתי אפשרית שמרכזם – ‘הפועל תל אביב’, היוותה את פסגת יומו. הוא היה מצפה לה בקוצר רוח ומתקשה להתנתק ממנה על מנת לשוב לעבודת יומו.
רשמית, הפסקת הצהריים היא בת 45 דקות, אבל איש לא מדד לו זמן והוא משך אותה תמיד עד כדי שעה וחצי.
כשהוא יושב ב’כתר המזרח’, הוא מרגיש בעל ערך. אדם שסביבתו רוחשת לו כבוד. הוא בסביבתו הטבעית, דן בנושאים שנחשב בהם לבר סמכא ולא נותן לאיש לשכוח שבצעירותו הרחוקה היה: אבנר צימרמן – “הקצב”, קשר אחורי ב’הפועל תל אביב’. אמנם לא “כוכב” אבל בכל זאת שחקן הרכב חשוב ואין הדבר עניין של מה בכך בעיני החברים סביב לאותו שולחן.
הוא היה על תקן של אשכנזי מחמד בקרב חבריו לקבוצה שהיו כולם בני עדות המזרח או ערבים. אלמלא שם משפחתו שהסגיר את מוצאו, היה יכול בקלות להיחשב כאחד מהם. הוא לא נבדל מהם, לא במראהו ולא בשפתו. חבריו אהבו ללעוג לו וקראו לו “צימרמן” בצורה מודגשת רק כדי להזכיר לכולם את אשכנזיותו. הוא אף פעם לא הגיע לכלל החלטה האם שנאת המזרחיים לאשכנזים היא רק תגובת נגד או שהיא שנאה העומדת בזכות עצמה.
השולחן שלו, סמוך לשולחנו הקבוע של אריק איינשטיין אליו הצטרפו מדי פעם מוני מושונוב , פישל ומזדנבים ידועים אחרים. אריק איינשטיין, כאוהד מושבע של ‘הפועל’ היה מזהה אותו ואפילו מהנהן לעברו לשלום מתחת לכובע המצחייה הדהוי שלו. הוא אף פעם לא הבין מה הסיפור שלו עם הכובע הזה, האם הוא חבש אותו כדי להסתתר ממעריצים טורדניים או מפאת ביישנותו הידועה?
כשהיה שב למשרדו, היה נושק למזוזה, (הוא לא דתי אבל הוא אימץ את המנהג מחבריו הכדורגלנים ומאז לא הצליח להיפטר ממנו) נועל, כהרגלו, את הדלת שעליה מודבק בסלוטייפ שלט קטן שכבר הספיק לדהות ‘פקיד פניות הציבור’, מסיר את שפופרת הטלפון מעל כנה, פותח את חגורת מכנסיו לשחרור כרסו הלחוצה ומתנמנם לשעה קלה. כשהיה מתעורר מתנומתו הארוכה היה מתחיל בהכנות להתקפלות לקראת סיום יום העבודה. אוסף את המכתבים הפזורים על השולחן וממיין אותם לשלושה מגשים מתויגים הניצבים על שולחנו: 1.להעברה למחלקה המתאימה. 2. למענה “פנייתך איננה בתחום סמכותנו”. ו-3. לטיפול.
חלק לא גדול של המסמכים הונחו במגש הראשון, רוב המסמכים מצאו דרכם למגש השני ומיעוט מעורר רחמים בכמותו הדלה הונח במגש השלישי.
את המסמכים הממתינים לו במגש השלישי, הוא אהב פחות מכולם. הם מעיקים עליו כי הטיפול בהם כרוך בכתיבת דרישות לגורמים השונים, בדיבורים צפופים, בחיכוכים ובריב סמכויות. חלקם מסתיימים לשביעות רצונם של הפונים ורובם הגדול אובדים אי שם ב’חור השחור’ בין המשרדים ומקום קבורתם לא נודע.
הוא לא מקבל קהל. הוא סולד מהמגע הישיר עם הציבור. כל האנשים האלה, המטילים עליו את קטנות יומם, מלאי טענות כמו שק אלסטי חסר גבולות, ומצפים ממנו לפתור את בעיותיהם, כמו היה מושיע מול כוחות השחור המתנכלים להם, מעוררים בו סלידה. לכן, דלתו נעולה תמיד, למתדפקים עליה הוא נמנע מלענות, מעמיד פנים שאיננו שם. לפעמים הוא נתקל בפונים עקשניים במיוחד הממתינים לו מחוץ לחדרו אבל הוא לא מדבר איתם, עבורם יש לו תשובה מוכנה: “אני לא מטפל בפניות בעל פה, רק בכתב.”
את רוחי הוא הכיר לפני כעשרים שנה כשהצליחה להערים עליו. היא ארבה לו מחוץ למשרדו וכששב מארוחת הצהריים, היא חמקה לתוך חדרו לפני שהספיק לנעול את הדלת. היא התיישבה על הכיסא מולו והתחילה לפרוק על שולחנו את מר לבה.
הוא הביט בה משתאה ונפל שבי בקסמה. הוא ראה לפניו בחורה לא יפה במיוחד, אך מושכת. נעימת מראה בעלת אף ישר, סולד אך ברמז, עם נחיריים צפופים, כמעט דבוקים זה לזה עד שנראו כשני פסים צרים. איך היא נושמת דרכם? איך היא מחטטת באף? הוא לא היה יכול להסיר את עיניו מהתופעה הנדירה והמקסימה שכמותה טרם ראה. האם הצמידו לה אטב כביסה לאף למשך כל שנות ילדותה?
מעל אפה הפלאי התעגלו עיניים שחורות, גדולות ונוגות שהייאוש נשפך מהן במפל גדול.
כשעיניו ממוגנטות לנחיריה ההדוקים, הספיק לשמוע שהיא גרה בדירה קטנה ביד אליהו שבעליה הקודמים הוסיף לה מחסן קטן ללא רישיון, ועתה העירייה תובעת ממנה תשלום קנס בגובה אלפי שקלים. כל טענותיה, בקשותיה ותחינותיה נדחו בידי פקידי העירייה אטומי הלב והיא מפצירה בו שיחלץ אותה מהצרה שפקדה אותה על לא עוול בכפה. היא משתכרת מעט ואין בידה לשלם את הסכום הנדרש ממנה, ואם מישהו צריך לשלם, הרי זה מי שהקים את המחסן ולא היא. זה ברור, לא?
אבנר שזיהה את ההזדמנות שהתגלגלה לידיו מיהר להרגיעה: “אל תדאגי מותק, אני יעזור לך.” אמר וחייך אליה.
“אל תתנשא עליי, בבקשה.” היא העירה לו נעלבת, “מה זה ‘תתנשא’?” הוא שאל בתמיהה.
היא נבוכה מהשאלה ולא ידעה מה להשיב, אז אמרה: “אל תקרא לי מותק.”
“טוב,” הוא אמר באדישות “אם את לא אוהבת את זה.” הוא שתק לרגע, אסף את מחשבותיו וקבע: “דבר ראשון, אני יבוא אתך לראות את המחסן הלא חוקי שלך, אחרי זה אני יראה מה אני יכול לעשות בשביל לפתור לך את הבעיה.”
הייתה זו הפעם הראשונה, עד כה, שהוא נחלץ באופן פעיל לעזרתו של מי מהפונים אליו.
היו הראשונים לכתוב תגובה למוצר: “קשישתי האהובה”
יש להתחבר למערכת כדי לכתוב תגובה.
אין עדיין תגובות