"קטעים מתוך חומר החיים" מאת יצחק לבני הוא רומן קצר יוצא דופן, המזכיר רצף פוסטים-בהמשכים בבלוג אישי. 29 פרקיו, שכל […]
1. חמור שכב לצד הכביש
חמור שכב לצד הכביש בגב שבור, כנראה מפגיעת אוטו, או בגלל עודף משא. זה היה בקינג ג’ורג’, על-יד הבית שלנו, ביום חמסין בחופש הגדול בצהריים. החנויות היו סגורות ותנועת המכוניות מעטה. גמרנו לאכול את ארוחת הצהריים ואבא ואמא הלכו לישון. ירדתי למטה לשבת על גדר הבטון בצל הבית מול הרחוב הלוהט, מנדנד את הרגליים במכנסיים הקצרים על הבטון המוצל, המחוספס, מניח לנשיבות החמסין לייבש במגעים חלקים את הזיעה על פנַי ממש ברגע דגדוג יציאתה, נהנה מנעימוּת נקודת המפגש בין החלקות והדגדוג ומהגירוד הנעים של הבטון ברגליים, מרים סדקי עיניים לרחוב, נותן למכות האור הבהירות לחדור בהן. ואז ראיתי את החמור.
הוא רבץ בשמש, קרוב לצל של השיקמים. אפשר היה לראות את העצם הלבנה של עמוד השדרה שלו מגבו, קרוב לצוואר. הבעלים שלו השאיר אותו והסתלק עם שׂקי המשא והמרדעת.
החמור רבץ על צידו, צווארו וראשו נחים בתנוחה מוזרה על האספלט המוכתם בג’וּמס דביקים שנשרו ונבקעו בחום עם ריח מתקתק, כרסו מתנשמת, עם זבובים בפסי החיכוך והפציעה של המרדעת ועל אשכיו הגדולים.
הוא התנער לקום על רגליו, עושה בראשו תנועות קימה, אבל גופו וצווארו לא זזו ורק ראשו התרומם מהאספלט, השתרבב קדימה, נשאר כך משורבב בכל כוחו, ושב לנוח, צד פניו שוכב על הכביש, מבריח מעיניו זבובים בריטוט עור לחיו.
הוא אסף כוח ושוב גרר את ראשו, שיניו חורשות ומרטיבות את האספלט, והחזיק אותו באוויר, אוזניו זקופות, עורפו מתעקם אחורה, שיניו חשופות. הראש נחלש, התנודד ושוב התאמץ קדימה באוויר, אחַר שב לנוח, לחיו על הכביש, ממצמץ בעינו.
החמור הזה הוא לא אני. הוא קריאה: לא! אַל נא! ביד נזרקת להגן לי על הפנים. הוא לא משל על תבוסה. הנמשל מסרב שהמשל ימשול בו.
הוא בקשה. אנא. על-ידי כתיבתו כאן אני מפיג אותו. אני מוציא אותו מהצללים שלי, מדלל אותו באור ומצנן אותו באוויר. אבל אני לא יכול לבטל אותו. הוא נשאר כקונטורה שקופה, בעלת חומריות מיתית, שוכבת מולי בחדר, כמין ספינקס, בגב שבור, ראשה על הארץ, לֶחיָהּ החמורית נחה כמו על כר, שיניה החמוריות חשופות, מביטה אלי למעלה במבט מתעמעם, נשבר, ואני אליה. מנסֶה לחייך באומץ.
לעתים היא מתנדנדת שקופה מול שולחן העבודה שלי (חותמת מים באוויר בדמות חמור), מוטה רוטטת בזווית כְּשל גופי היושב, מטילה על חזי וידי ריקמה חיוורת זעה. ואז בתנועה אווירית היא נכנסה בי, קוויה תואמים את שלי, בטנה בבטני, גם קצות אוזניה מדגדגים מבפנים את קצות אוזנַי, גופי מלא בכובד ריקותה.
כשאני מכין את עצמי לישון היא מתמהמהת, דעתה מוסחת, אי שם בחלל החדר, אוויר רועד בדמות חמור, מטילה כמין תנועה על הקיר והספרים. כשאני מתנמנם היא נספגת אלי ונעשית לחום השינה שלי. כשאני ישן היא מקבלת את צורתו של החלום.
לפנות ערב יש והיא שוכבת בפינת החדר, קוויה מאפירים, מכבידים בתוך הצללים, נבלעים בתוך התכהות של עצב נורא. שעות חולפות. הלילה יורד. היא זוחלת על גחונה, רוחשת אלי, מבטה מתחטא מן הארץ, נשכבת ליד הכיסא שלי, מתכנסת בהיסוס אל רגלי. צווארה השוכב מתמתח בציפייה אל מתחת לידי, מתקער מתשוקה לליטוף. אני יורד על ברכַּי, רוכן אליה, מדמה ללטף אותה, מחבק אלי את צווארה וגם אותי אליה. קוויה נרגעים ויש בהם פינוק ונמנום. עיניה הגדולות נפקחות-נעצמות בשלוות-אוֹמֵן.
ויש שהיא מפילה אותי ורובצת עלי. אני על הריצפה, מקופל על ארבעותי, בכל כובדה הנורא עלי. ואז היא חמור בעל בשר וכרס ושערות וריח חמורים וזיעת גסיסה.
אני מספר על החמור כדי שתכחישו אותי.
אין עדיין תגובות