קצה הכדור

ארבעת פרקי "קצה הכדור" עוקבים אחר אותה דמות בתחנות שונות בחייה: ילדה רכה הנוסעת עם הוריה לשהות ארוכה באפריקה ומוצאת את עצמה במוקד של עלילת מסתורין לילית, צעירה הנוסעת עם בעלה המוזיקאי לעיר צפון-אמריקאית קפואה ומתאהבת שם בגבר זר ורב-קסם הסובל ממחלה נדירה, ואם המתגוררת בתל-אביב ומנסה להתגונן או לגונן על ילדיה מפני האלימות הרוחשת סביבם. בכל התחנות הללו נקלעת גיבורת הספר לסתירה בין סבילות עמוקה לבין צורך עז לפעול, ובין מרחב נפשי פרטי כמעט לחלוטין לבין רגישות דקה וחדה שפוערת אותה אל העולם.
רמה לוסקי כותבת ספרות טעונה, חזקה, אינטנסיבית מאוד. העברית שלה רוחשת יופי נדיר ומתח חריף, המשקפים בנאמנות מפתיעה את העוצמות הרגשיות והמורכבות הקיומית שגיבורת הספר מתמודדת עימן, ואת המימד המסתורי, הטקסי והרה הגורל של חיי היומיום. כל אחד מהסיפורים הוא תיעוד של רגע מכריע שבו שיווי המשקל של החיים אובד, ושל המאמץ האדיר שנדרש על-מנת להשיב אותו ולשוב אליו.

מקט: 4-497-1077

לאתר ההוצאה הקליקו כאן

ארבעת פרקי "קצה הכדור" עוקבים אחר אותה דמות בתחנות שונות בחייה: ילדה רכה הנוסעת עם הוריה לשהות ארוכה באפריקה ומוצאת […]

---

פורים
א.

כאן מתחיל האור, מתפרץ בחמש לפנות בוקר בגשם דק וקנטרני המוֹעד צהבהב מלמעלה. הסתיים ליל האינסוף, שצמצם אותי כקמט דק בסדין אל תוך ליקוי שינה כרוני. אני מניפה מעלי את משמרת המחוגים הכבדים ויורדת מהמיטה. הבית הסתור מתפענח מולי בכותרות אירועי האתמול. מסלולי גופם המיניאטורי של הילדים נפרשים בחלליו, ועלילות החיות בין הפנים והחוץ מתחוורות שוב עם בוקר. מסכתות היום נעמדות נכונות, שעה אחר שעה לכל שעות הערוּת הבאות.

לא אובדן השינה המותירה את העולם ללא חשש, אלא נדיבותה המתמתחת של ההתעוררות שאבדה, תמונה אחר תמונה, סרט ההיכרות העצמית שנקרע: אני גרה כאן, אני האמא. או: אנחנו גרים כאן, אני האמא שלהם, עלי לומר לעצמי.

אני יוצאת למסדרון המוביל לחדר הילדים בנתיב שהוטבע ביומיומם. המעברים החדים מעוררים סחרחורת קלה. הרצפה קרה מתחת לכפות רגלי החשופות. אני עוקבת אחר אבקת זהב שנשפכה מקופסת האיפור ומובילה פתלתלה לחדרם. החתולה עוברת עסוקה ומנותקת, דורכת בניצוצות, והם רצים אחריה, בקצב פסיעותיה, אל חדר המגורים.

* * *

בינתיים כולם ישנים. בעוד רגע ריצוד הצלילים שנשמרו בדממת הבית הישן יקום לתחייה בשברי קולות, דפיקות במדרגות, המהומי השכן אל מול המראה, רחיפת פרוותו של הכלב, היגדי הציווי של התאומה.

אני חוזרת לחדרי ומסיטה את הווילון. אורות הרחוב כבים. מהחלונות הפתוחים חודרת התסיסה הלחה שבאה ממערב, מהים החבוי מעבר לבניינים, וממליחה את הזרועות. הכל מוכן, פרוש על הכורסאות: הבגדים, האביזרים, הנעליים.

מעבר לחזותו הנמה וחולמת של הבית מסתתרת ערות אדוקה. מעבר לתאורה האחידה מסתתרת אפלה מקומית. מעבר לגשם התעשייתי ונשימת החורף מסתתר החום. החום הרטוב של חג פורים.
ב.

חג הפורים השנה קשה יותר מהחג בשנה שעברה, שהייתה בו שלווה קצרה לאחר שהתאומים, כמעט תינוקות עדיין, התרצו לתחפושות בקלות ובאושר, והילדה ישנה והתחפשה בביתה של אמי.

נכנסתי לחדרם, כמעט מתנגשת במשחקי דמיונותיהם שהשתחררו בין הקירות. רציתי להעיר רק את הילדה הגדולה כדי שאוכל לחפש אותה בלי שהאחרים יתבוננו בנו. שני הקטנים ישנו בתנוחות עליזות שנחקקו באיבריהם וקפאו בשינה יסודית, והיא, שוודאי לא נרדמה כל הלילה, שכבה ישרה על גבה, עיניה צלולות לתקרה. כשאמרתי בשקט את שמה הפנתה אלי את ראשה והביטה בי בגל רוך מוחלט, והרגשת העולם הטובע שלנו שבה ונבראה.

היא לחשה, לקום? רציתי לענות לה בקול של סדר ושיטה, שיגרור את החיים אל מעל לדבר הזה שמעמעם אותנו, אבל היא קמה בזהירות כבדה, בתנועותיה נטולות החמצן, ונעמדה לידי בדממה גמורה, ללא משאלות. התאומים היטו את ראשיהם קדימה בתנועת הסקרנות המושרשת בגופם. מייד יתעוררו, וצירופם, המצטנף כעת מתחת למיטה, יסרב לשוב למחבואו עד שייפלו מחוסרי הכרה בשעות המאוחרות של הלילה.

אני לוקחת את ידה הדקה בידי, תרה אחר מהומת חיי הבית: שיגרת ההפרעות, כורח ההפסקות והנתקים הפשוטים, רחישת האוכל במחבת, צלצולי הטלפון, זעקות הלהט של הקטנים, נמרצותו של הזמן – כל אלה הקובעים מידה ואיפוק בין שתינו, בבית הזה שמעבר לקצביו הבלתי צפויים וחזותו הפרומה, פזורת הנפש, נמתחת שורה קפדנית של מיומנויות הישרדות ודפוסי זהירות מסועפים, המציבים את הממשות כסייג ביני ובינה. כעת, בהיעדרם, אנחנו נעות כשתי שיכורות זו מול זו. בדרכנו אל עבר הדלת חוצה צילה הזעיר את הרצפה. היא ממתינה שאדביק אותה ואני מתמהמהת, וכשהיא פונה בפינת החדר ונעלמת למסדרון, נעלמת בעקבותיה הפינה. ניגשתי למטבח ומילאתי את קערות האוכל של הכלב והחתולה. מבעד לחלון הפנימי של מרפסת המטבח ראיתי אותה ניצבת גולמית בגבה אל המראה, שטופה באורו החיוור, הלא ממוקד של ניאון חדר האמבטיה, פניה מורמים מעט, חסרי כיוון, פני חיה קטנה.

היא לא הייתה בת יותר מארבע כשצוות החינוך של עמותת בית-הספר החדש פרש את עקרונותיו באוזני האחראי בעירייה. ההורים נשאו דברים מסביב לשולחן וטעמו מהכיבוד. השיחה התפתלה בין לשון המעשה ללשון הרוח, והאחראי עקב אחר הדברים ואמר בהבעה ישרנית, אני פתוח להקשיב ליוזמות חדשניות. מהקומה הגבוהה התבוננתי במדרגות המובילות לבניין. בשל רוחבן אני תמיד מהססת כיצד לעלות בהן: שלושה צעדי ילד קטן על כל מדרגה, או צעד אחד, בפישוק רגליים רחב מאוד, מעייף, לא טבעי. אבל רחבת הכיכר נפרשה פתוחה לגוף ולאופק באיזונה המלבני המושלם, משוחררת עדיין מזיכרונות פריעה, מובילה את שפת האזרחות. הקראתי מתוך התקנון: ביסודו מונחת ההנחה שזיקה אפשרית רק בין בני-אדם אוטונומיים, מורכבים ושלמים, המעוניינים בדיאלוג כמטרה, בדמוקרטיה השמה דגש לא על כוחו של הרוב אלא על הדו-שיח והרב-שיח שבתוך החברה. חינוך שבמרכזו האוטונומיה האישית הנשענת על הניסיון להשתחרר מתדמיות, מדעות קדומות, מהרגלים מושרשים ומניסיון העבר. משהו המשיך אותי במילים ובמשפטים נוספים, מעין לועזיוּת נרקוטית שכיסתה באופן מושלם כל סוג של הסתכנות במבטי ספק או תדהמה מצד האחרים אילו נגליתי במטרתי האמיתית: להפציר באחראי מטעם העירייה, בפניו הקשובים, שייקח את הילדה הזאת שאינה מסירה ממני את עיניה העדינות, שיתערב וידאג בכוח סמכותו כנציג המדינה המחנכת שלא נישאר שתינו לבד, זו מול זו.

השתאות מוחלטת מילטה את הפחד לתוכה, העזתי והבטתי בילדה כשהאחות אליס הניחה אותה לראשונה לצידי במיטת בית-החולים ויצאה מהחדר. היא פקחה את עיניה ובאה בזוהרה השקט לקראתי, בלתי נתפסת. התכופפתי אל מחוץ לכל מה שידעתי, מעבר לסף הניסיון, מנסה להבין את הכוונה מחוסרת ההיסטוריה הפרטית בינינו, ופתאום איזה זיכרון מעורפל מלילה מחורר בחלומות ערים נכנס לעיני בפראות, התבהר בעוצמה מעוורת והחשיך מייד, כושל אל תוך עצמו. הסתובבתי וישבתי בגבי אליה, מביטה בגשם שירד בצלילים איטיים עם הדמדומים הכבדים. הגשם של פורים. דממה מתעבה, מרעידה, ירדה עלי. צלצלתי בפעמון בכוח באצבעות פרועות שוב ושוב עד שאליס שבה ונכנסה בתנופה לחדר. אמרתי לה שהתינוקת אכלה ואפשר להחזיר אותה לחדר התינוקות. היא התבוננה בי בריכוז, ללא משוא פנים, ואמרה בקול בהיר: עברו פחות מחמש דקות. את האמא שלה. עברו פחות מחמש דקות והאדים הסמיכים של סוף התודעה שלי זכו בשם ובתפקיד.

כשירדתי אחרי הפגישה בעירייה חיכו לי למטה שלושתם עם המטפלת. הקטן בראשו הבהיר, הגברי, הביט במדרגות הרחבות ועיניו הכלילו לראשונה את תנועת הכיכר והשמים. הוא שאל: זה היה פה קודם? מחווה בידו מעל לראשו, נע קדימה, רוכן אל המראה וידיעתו, כמעט משתחווה.
ג.

אני הצעתי לה להתחפש לערבייה ולהשתתף בתהלוכת לאומים של בית-הספר החדש. היא נעתרה ואמרה טוב בקול ההסכמה המושלמת שלה. המשכתי להסביר את הבחירה והיא אמרה שוב טוב, זה טוב.

התאומים התרוצצו סביבנו בדופק גבוה, בסינכרון ביטויים קוליים של אוות נפש ולהיטות, נחשפים לבדיון שהפך אפשרי. לא רוצה ערבייה, צורחת עלי התאומה, עיניה בורקות דחופות ופעלתניות, תעשי לי מלכה רקדנית.

האות נמסר הלאה. תעשי לי ארתור, צורח התאום, מיידה את המילים ברגליים פשוקות ומלוכלכות ממרומי משקוף הדלת. תעשי לי נסיכה, היא צווחת בתגרנות, תעשי לי סופרמן, תעשי לי קאובוי, הוא קופץ ונוחת ליד הקטנה המתפתלת ומצטעקת תעשי לי, תעשי לי, מצהיבה מהשתוקקות שסוחטת את מלאי רעיונותיה. הם מתגלגלים זה בזה גונחים ומריעים ויוצאים מהחדר אל המסדרון. נותרנו היא ואני.

אז מה את אומרת? אני שואלת אל תוך השקט המתגשם מעובה וערפילי מייד עם צאתם. הילדה חושבת מהוססת, נעה לאט, כמעט אינה נעה. תנודותיה זעירות וגופה הרך אינו מדומיין עדיין במבטה. שתינו ממתינות. הילדה בהמתנה הנמוגה הרגילה ואני בתחושת החנק במחיצת זו שאינה מגיחה מהסבילות, כה קשה להבנה, נסתרת בשתיקתה. ומתוך כחישותו של ליבי אני כבר יודעת שלא אוכל למלא את הרצון הביישן, הענוג, זה המביט בעצמו בחוסר אמון, ללא פתח לציפיות. איני קוראת את כתב-היד המסתורי בשפת דפוסו המחוק, שורות הקופצות לעיניים ונחבאות, שפת הלחש, הניחוש, השפה המידבקת בדומה, שפת ירכתי העולם. דחף מנוסה מוכר עולה ועומד מעלי, מטפטף את שמי לאוזני. אני מנסה להתחזק ולהתנגד. התאומה מציצה פנימה ורואה אותנו עומדות ללא תזוזה זו מול זו. היא אומרת בעפעוף עיניים מוגזם ושפתיים גאוותניות: תעשי לי בננה.

תפסיקי לבלבל את המוח, אני מחקה את טון דיבורה. מרוצה מתשובתי היא יוצאת פיסחת, דורכת על עקב כף רגלה השמאלית וטופפת על קצות אצבעות רגלה הימנית. הילדה הגדולה יוצאת ממחבואה לרגע מבעד ללשון התאומים החצופה, והיא נשמעת חסרת חיים בפיה, לא ניתנת כמעט לזיהוי. היא אומרת: תעשי לי מוכרת פרחים? סבתא אמרה שאולי. השקט חוזר. שומעים את הכלב חולם.

בטח, אני מזדרזת לומר. אבל זה לא לאומי.

השיחה גוועת, הזמן מרחף בנשימות. ערבייה זה טוב, אומרת הילדה.

כן? אני שואלת בכל מאודי, זה טוב?

כן, אומרת הילדה, זה טוב.

* * *

כשאליס והיא עזבו את החדר בבית-החולים זה התחיל. הסירוב הפנימי לפסיעת ההתרחבות שהצריכה מהלך אימים של התנתקות על-מנת לעשותה אפשרית. איני יכולה לעזוב את מקומי, שטבעו נעלם ממני, ולהצטרף למסע החיים החדש. אני נעזבת מהכל. אני סופרת את עצמי בלחש: מה שאני, מי שאני, מנסה לשמור על קצב וריכוז, אבל אובדת ברשימה הטפלה כרשימת מצרכים ישנה לארוחת ערב לפני שנים.

אני נרדמת וזוכרת בחלום את הרוח הענוגה שהפתיעה את הערב האיטי והחם כשישבתי בגבי לקיר הטפטפה המזרחי באילת, הבית והורי נעלמים מאחורי גבי. דבר-מה קרה קודם לכן ודבר-מה עומד להתרחש, אבל רק הרצועה הצרה הזאת נשמרה בחלום. אני מתעוררת אל הדלת הנפתחת, ובאחת מתחוור לי זיכרון החנק הלילי שהיכה בי כשראיתיה לראשונה, חוויית המוות מצער ומרחמים עליה. לאט אני מסתובבת אל אליס והילדה הנכנסות לחדר, כה לאט, שפני המכווצים מתיישרים עוד לפני שראשי משלים את תנועתו. אני בוראת את פני האם שלי.

אני מצטרפת אליה לחדר האמבטיה שם היא עדיין עומדת סבלנית, ללא רחש. אף פעם אין מעשיה מלווים ברעש. הכל מסתגר בדממה ארוכה. היא מחייכת אלי באמון עיוור.

בפורים של השנה שעברה, לפני שנסעה לאמי, הם שיחקו בחדרם. עמדתי במטבח ושמעתי את קולות התאומים. את שתקנותה שמעתי מתוך מודעות משותפת, מתוך זיכרון מוחלט הדולק כנר תמיד. התאומה הגיעה מתפתלת למטבח ודרשה לשתות מיץ תפוזים. הייתי שקועה בהכנתו, כשלפתע חשתי ששתיקתה של הילדה העמיקה כל-כך עד שכמעט אינה בעולם. רצתי לחדר הילדים. היא עמדה על הספה הצמודה לקיר, כתפיה המוגבהות מבליעות את צווארה, ופניה שקופים וכחולים. בזרועותיה המתוחות מעלה בכל כוחן היא אחזה ברגלו של אחיה. רגלו השנייה כבר הייתה מחוץ למסגרת החלון הגבוה. טיפסתי צועקת על מסעד הספה והורדתי אותו. היא התיישבה בקצה הספה. שמעתי את חבטות הדם בעורקיה. לאחר שהזעקתי שח"ל לשכן הקשיש שצפה באיומי התקף לב בילד שכמעט נפל, הודיתי לה, שיבחתי אותה. חשבתי שהיא נראית שמחה ונתפסתי לאושר רגעי.
ד.

אני מורחת את פניה היפים בקרם כדי לאפרה. היא עומדת באיזו זרימת ויתור, ואיני יכולה להבחין אם היא נעתרת או נעלמת מעצמה וממני, נעה ללא הרגשה ומחשבה בתוך תהליך מוסתר. הבית שקט, החתולה מלקקת חרש את דופנות הכיור.

כשניסיתי לצייר קו שחור מעל לעיניה רעדו עפעפיה מתחת לאצבעותי, חומקים כחולות דקיקים, והצבע נמרח פרוע ומעוות. שלוש פעמים נאלצתי להסיר את איפור העיניים ולהתחיל מחדש. היא לא פקחה את עיניה ולא שאלה דבר. רגמתי את עצמי בשורת פקודות תיפקודיות פנימיות כדי שלא אתחיל לרעוד יחד איתה. אל תפחדי, אמרתי לבסוף בקולי החזיתי ביותר, אני לא אתן שזה יחדור לעין. העיניים רגעו מייד כאילו נרדמו בשינה חסרת חלומות. לאט לאט מתחת לתנועות ידי הן הצטללו בשחור, ירוק וכחול, והדחף הקודם להיעלם נבלע בי וחלף. הלבשתי אותה בשמלה רקומה וענדתי לה את תכשיטי. כרעתי ושמתי את כפות רגליה בנעלי בד בצבע תכלת זוהר, ונדמה היה לי שהן העבירו רחש זעיר במבטה. כרכתי סביב ראשה את הרעלה הכהה. פניה החיוורים נבלעו בה, ועיניה הצבעוניות העמוקות ומצחה המוזהב שיוו לדמותה עושר נוכרי וחסום. כשסיימתי סובבתי אותה אל המראה כדי שתביט ותתפאר בעצמה, במעשה. דמותה השתקפה רק עד מחציתה. היא קרבה צעד אחר צעד כדי להיטיב לראות והאריכה להתבונן. ראיתי את עיניה מצטמצמות, מנסות למצוא את תנועת המבט, לחדור אל תוך המראה מרוכזות. חיכיתי זמן רב מאחוריה, מתערפלת איתה ומתחדדת לסירוגין, תוהה אם אינה רואה או אינה מגיבה. מרחוק שמעתי את התאומים מתעוררים, את הכלב המבקש לרדת. היא המשיכה להתבונן במבטה הנמחק שאינו פוגש את עצמו, אינו נעצר ואינו מתבאר. עכשיו שבו והציפו אותי סימני הייאוש והתשוקה המחניקה ליפול לרצפה במהירות אלימה, ברעם, להיעזב, להישטף. התרוממתי במאמץ נגד תנועת גופי, וקולי עלה מבחוץ מותיר על שפתי הנוקשות קורי חלודה, חולף ליד אוזני. אמרתי: זה יפה? היא המשיכה להתבונן עד שעלו דמעות מאמץ בעיניה ומייד גם בעיני.

מה לא בסדר? שאלתי בלחישה. מה, תגידי מה.

אני לא יודעת, היא אומרת בחולשה מאמצע החושך, אני לא רואה. כלום. תגידי את. שוב היאלמותה קהת החושים, כמעט תרדמה, רק את עפעפיה המורדים וריסיה הכבדים אני רואה בפנים המולטים. אני שומרת את ידי מאחורי גבי כדי לא לתלוש ולהעיף את הרעלה מבעד לחלון, כדי לא להיחשף לפניה, לא להחרידה במי שאני, בגרון הפרוע הלא מאוזן שלי, בדיכאון שאני מסוגלת לו. אני המקור לכל זה. לעיוות באמת-המידה, להפרעה בזרם החיים בתוכה, וכל כיסוי או ריחוק או הימנעות או היפרדות לעולם לא יספיקו. לעולם אהיה, תמיד איראה, נצרבת בעיניה, מעוורת אותה. אני נלחמת שוב בהתגוננות זועמת במלכודת החמלה המחבלת בגבולות השרירים בכוח של נבואה רעה שאין ממנה מגן. האם היא מבקשת בעיניה העצומות שאצא? האם אפשר לגעת בה בלי להרעילה? עיני נעצמות בעל כורחי. אני האמא, אומרת הסיסמה את עצמה, משדלת את ליבי, קריאה חיוורת, רפה, כמעט טבועה.

תנועה פתאומית באוויר מעלינו מעירה אותנו. החתולה מזנקת מהכיור, נפרשת ארוכה וקוצנית, עפה בעיניים ממוקדות על זבוב שגילתה על החלון. מייד אנחנו כורעות יחד, שולחות את ידינו מעל לראשינו, מאוחדות בתנועה פרימיטיבית להגנה מפגיעה ומהיטרפות. הזבוב בורח בזמזום מצחיק, מתלונן. אז מה את אומרת, אני שואלת בקול מהיבשה, מוצאת שוב את התנועה המכוננת את הגוף, מחקה מולה את זמזומו ומעופו של הזבוב המרוגז. היא מצטחקת. פניה נמתחים מעט ועיניה הנישאות אלי מחזיקות בי. התמקדותה השקטה מעכבת את הרגע בו אני משיגה בתדהמה שהיא מביטה בי כפי שהביטה במראה, ולפני שאני מספיקה להירתע, שבה איזו התבהרות למצח המוזהב, קמטיו נפרמים, ואפשר לראות קשת עדינה של קורת רוח, מעין רעד באוויר שמעל לגבותיה. היא אומרת לי, זה טוב התחפושת.

הם יוצאים מחופשים שלושתם. המטפלת לוקחת אותם להסעה של בית-הספר החדש. הם נעלמים מאחורי העץ הגדול, הספסל ומטפס הדבש בפינת הרחוב. עד שם אני עוקבת אחר פטפוטם ומשם הוא כבר אינו נשמע, נמסר לאוזני הרחוב. אני נשארת בבית לבדי. בגלל הצורך שלי בפרטיות, הדירה שלנו מנותקת לגמרי מהחוץ הנושא תמיד מראות רגשיים שאינם מרפים. בשקט האטום אני נשענת על הדלת ברגליים מרושלות, מחכה כמו מדי יום, לפעמים יותר מפעם אחת, לפסיעותיה הפעלתניות של אמי במדרגות. בכל רגע היא עשויה להתנהל פנימה במדרך רגליה הפשוט והאפשרי, ולאסוף את כולנו אליה, את כל ילדיה, אל ביתה, אל בית אבי. חלפו שש שנים מאז הובהר לי לראשונה שהדבר לא יתרחש. אמי נחלצה ממני על-פי החוק, על-פי צו המידה והכלל, ועברנו המשותף, העשיר, המופרז, נעלם כלא היה. אני מיישרת את רגלי. הרגע עבר.

במהירות קומית אני מנקה, מסדרת, מכבסת, מבשלת. תנועות הידיים העמלות ומבחר החפצים, הבגדים, הצעצועים ומוצרי המזון כל-כך טיפוסיים, שהזמן והמקום הופכים לא מסוימים. רק מחדר האמבטיה אני נמנעת בינתיים, חרדה שדבר-מה חריג בפרטיותו ישיב אלי את תחושת המצוקה. כשאני מחליטה להיכנס איני מתעכבת אלא הולכת ישירות אל המראה ונעמדת מולה. נעה על ציר מבטה המדומיין של הילדה, אני מביטה פנימה באותה ארשת ממוסכת שראיתי על פניה, מצפה למצוא את דמותי בצורותיה הנעדרות, כבבואה בקצה הרחוק ביותר של השתקפותה, באי-קיומה. אך דמותי עולה מייד במידותיה הרגילות ללא בקיעים, וחזות ההסוואה העמלנית עומדת בעינה. אני מתיזה נוזל כחול על המראה ועל פני המשתקפים בה, ומנקה אותה.

אני חוזרת לרצועת החלום באילת. לאחרונה אני מרבה לחשוב עליה. הייתי בת גילם של התאומים כשישבתי לבד מאחורי הבית ליד קיר הטפטפה והכלב לצידי. במרכז המולבן של טפטופי הדמדומים החשוכים ראיתי מעגל מושלם. לפני זה אירע הדבר – אבל תחושתו המזעזעת, הבלתי מרוסנת בייאושה, מדיחה אותי ממנו. אל ההתחלה, נטולת המשקל, הרוויה באושר, אני שבה מדי פעם, וגם לילדים סיפרתי עליה, צופנת בליבי את הרגע המכריע שבו עומק הסבל נגזר במידת הברכה. ריח סוכר וצימוקים חמים עמד במטבח כששמענו, אמי ואני, את הדפיקות על התריס הסגור לרוח המערב שחבטה בחולות מסביב. הוא עף פנימה, פרוע, חושף את המדבר המטושטש, הופך את החדר הקטן למתמשך, לאלכסוני, לחסר סוף. במרכז מסגרת החלון ראיתי לראשונה את הגמל. עיניו היו עצומות וראשו מוטה אלינו. ההשתאות הפילה אותי למרגלות אמי, ומייד כשנגעו פני ברצפה נרדמתי בין כפות רגליה. למחרת קיבלתי את הגמל מתנה מאורה הביטניקית האמריקאית שקנתה אותו מהבדואים. בחצר הקדמית של הבית מסרה אותי אמי לידיה של אורה, שהבריכה את הגמל והתיישבה על גבו. נמסרתי בתחושת יקרות, בזהירות מרובה, הפקדה שאין יקרה ממנה, ואשר התקבלה במעמד חרישי ומסתורי. עברנו את הרחובות הריקים גבוהות כהרים. ריח הים וריח עשן המדורות על החוף הצפוני היתמר מעל לדקלים. האוויר נע בגלי להט. השקט היה ריק. הכל ריחף לקראתנו, נולד מתוך שיכחה. הרגשתי נעלמת, נסתרת, בטוחה. אהבתי את הגמל.
ה.

החלטתי לרדת למטה לקראת השעה שתים-עשרה. הילדים חוזרים באחת. בדירה של נעמה משפצים שוב והדלת פתוחה. אני חולפת ברתיעה שקטה כדי לא להתגלות. נדמה לי שהפועל הוא סעיד. בשנה שעברה הנחלתי לו מפח נפש. הילדים שיחקו שלושתם על השטיח בחדר המגורים כשגיליתי בכיור המטבח תיקן שחור ופראי מתרוצץ, חסר משקל, בין כלי ארוחת הבוקר המלוכלכים. המראה הזה, מראה תת-קרקעי שנחשף לאור, יצר בהיעלמו החרישי ובנוכחותו המעוותת קרע פתאומי ומסוכן במארג העדין של היומיום. כוח החרדה הפך אותי בבת-אחת לעצמי, ודחף אותי עיוורת והישרדותית החוצה מחיי. רצתי במדרגות ואחר-כך ברחוב. חיפשתי מישהו שיציל אותנו מהתיקן. אבל הרחוב נמחק מתושביו, מקהילת בטלני הבוקר, ועמד ריק ומפתיע בשיממונו. התקרבתי שוב לכניסה וראיתי את ראשו של סעיד מביט בי מחלון הקומה השנייה. בזווית עיני חלף חייל ליד שער הבניין והמשיך במורד הרחוב. רצתי אחריו ברגליים ניגפות וצעקתי, חייל, חייל, חכה, מתגברת על תחושת האטימות שהעלו בי מדיו. הוא עצר בהיסוס והסתובב אחורנית בתנוחת שאלה, נכון לוודא טעות ולהמשיך ללכת. התקרבתי אליו בידיים פרושות והתחננתי ודרשתי שיעלה איתי, מושכת אותו ברצועת תרמילו עד שרגליו כמעט מעדו, סוחבת אותו אל תוך הפחד, הפחד ממני, הפחד מהדבר הממתין בדירה למעלה. הוא ניסה להבין אותי ולדבר איתי, אבל עיני לא הרפו ממנו ולא עלה בידו לסרב להפצרותי הבלתי מובנות שהניעו אותו בתחושת חירום לשיתוף פעולה. רצתי לפניו על המדרגות חשה בידיו הרועדות על נשקו, והוא עלה בעקבותי. סעיד יצא מהדירה, האור החזק שחדר מחלון חדר המדרגות התמקד בפניו והסתירן. הוא אמר: נחש? יש נחש? אני יעזור.

כשנכנסנו, עברתי על פני חדר המגורים מנופפת בידי בתנועה מצומררת, מצביעה על המטבח והכיור, אבל החייל שגבה והתרחב חצה אותי במהירות, מבצע פעולות בדיקה מדוקדקות בחדרי הדירה בנכונות ובשפה שהעלו בי ייאוש קיצוני ובושה, יד הברזל שלו שלוחה לפניו והוא אטום לניסיונות המחאה שלי. הזמן התמלא בצעדיו, חדר אחר חדר, עד שפגש בי שוב בתום המשימה ופניו חזרו ולבשו אותה הבעה צעירה שאבדה לו כשפגש בי. הוא פנה לדלת היציאה, נכלם לראות אותי עומדת בפני הסתורים, השפיל את מבטו ואמר, הכל בסדר, אין פה כלום, ויצא בחיפזון, גופו מתגמש וחוזר להליכתו, לסדר יומו. גם סעיד שנכנס למטבח עמד והביט בחוסר הבנה בערימת הכלים. אין פה כלום, חזר על דברי החייל, באותה נימה, באותו הלך קול, והופעתו המחודשת של התיקן שניעור לתנועה קפריזית ועיוורת בין הכלים ועל דופנות הכיור, לא הזיזו אותו מהשגתו. אין כלום.

בין כפות ידי המסתירות את פני ואת מראה התיקן אני מבחינה רק בחלקים מהמטבח ומסעיד, נשען ידידותי על מסעד הכיסא, אבק וכתמי צבע על כפות ידיו ועל מצחו. הוא אומר לי את שמו בקול ברור ורם כמי שרגיל ששמו נשכח מייד. הוא מזכיר את שמה של נעמה כמי שרגיל שהימצאותו דורשת הסבר. אני שומעת אותו במעומעם, מאותתת מתוך ההתנסות בשפה הבודדה שלי נטולת הטווחים והנמענים. כשהוא יורד לסוף דעתי מתפשטת ארשת עלבון מנבאת רעות על פניו. אני רוצה להתנצל על כך שהתנדב בתמימותו למאבק משפיל בתיקן אבל ההתנסחות שלי צרורה בחשיכה ומתעכבת, והוא, שהמתין רגע להצטדקותי, אומר לי בעוינות זה? על המצח אני הורג אותו. כשאני פורצת בצעקות חסרות שליטה הוא תופס את התיקן, משליך אותו מהחלון ויוצא מהדירה.

רוח קלה עלתה מבחוץ, משיבה את הבית, מסתירה את התערערותו, את קרקעיתו הדהויה. הבטתי בשעון הגדול על הקיר שמעל הכיור. עברה רבע שעה בלבד. חזרתי אל הילדים. הם עמדו שלושתם על השטיח בפנים מתוחים ולא זזו. הילדה אמרה, מה קרה לג'וק? הסבתי את פני כאילו במקרה, ודמותם שנעלמה לרגע שבה והופיעה מן הצל, ניצבת קפואה מולי בתמונת נטישה חיוורת.
ו.

אני יוצאת מהבניין. הגשם פסק ואור הבוקר המימי והצהבהב התחלף בכהות מרוחקת, סגורה, כאילו הרצין היום והתמרכז. אני חושבת עליה צועדת בתהלוכת הלאומים, נעה בלי להאמין שרגליה בנעלי התכלת הזוהרות נושאות אותה, צועדת ערבייה בין יפניות, הולנדיות, אינדיאניות ורקדניות פלמנקו ספרדיות. יומם וליל אני הוגה באני הזרה שנלכדה איתי ברשת, חושבת עליה לא בשמה ולא בשם הגוף המציין אותה אלא בלשונו המעגלית של שעון נשימה, בתקתוק ובנקישות יציבות או סוחפות או מתחמקות. לפעמים כשאחת מאיתנו מתמעטת ונסוגה נורות בי הנקישות ואני מועדת מהדף פנימי, נחנקת מריח פרא של אבק שריפה.

אני מתקרבת למספרה של שאולי הזריז. דניאלה צועדת ברחוב מולי מרושלת ומינית בחולצה פתוחה עם התינוק היונק ועם מבע היופי המהיר, החד. אני מחייכת אליה חיוך אימהות שבדיתי, וכשהחיוך עדיין על פני, נסוב אל ריקות הרחוב, אני מדמה את הילדה המחופשת, חולמנית ורגועה בלב העולם, מוגנת, רחוקה ממני. שוב אני חוזרת לרשימות המייגעות שאני עורכת, שריד לצרכים כפייתיים שכבר איני מעיזה להיענות להם בגלוי. רשימת קניות, רשימת מטלות, רשימות מפותלות שראשיתן בילדות. בימים שהמתח גבוה והריכוז נמוך כמו היום איני זוכרת את פרטי הרשימה, רק את נגינתה, את המעבר משורה לשורה, את היותה בהווה, מוכרת, שקטה, זמינה למנייה: זה וזה וזה וזה, מחליפה מוזיקה נפשית את התכנים.

גם לילדה יש כבר רשימות ארוכות משלה. ראיתי אותה, ללא ידיעתה, מסדרת את רפפות התריסים בזו אחר זו באותה זווית, סופרת אותן בליבה. זהו מקומה ומקורה של הרשימה. בבית-הספר היסודי הייתי חומקת בחזרה לכיתה שהתרוקנה מתלמידים ומיישרת את הכיסאות ההפוכים על השולחנות. מישהו גילה את המעשה ודיווח עליו להורי שתבעו ממני לחדול מייד. זו הייתה תקופה עצבנית, מלאת היסח דעת ומצוקה. לפניה סידרתי את התריסים ואחריה התחלתי לערוך רשימות. הילדה מוצצת את אצבעה בחשאי, כמוני, היא אינה מניחה שיצלמו אותה ואין בבית תמונות שלה או שלי. יש תמונות של התאומים והחיות. הפחד מתיקנים מחזיק אותנו תמיד בחללים סגורים. שתינו עוינות את השמש ורוב סוגי האוכל מעוררים בנו סלידה.

שאולי אומר, מה נשמע נשמה. אנחנו לבדנו במספרה והוא מראה לי את הדגים החדשים באקווריום הצר. חלקם גדולים מדי, שוחים בכבדות, מתקשים להסתובב. דג שחור ענקי בעל פני כלב נוגים מביט בי ללא תנועה. אני מניחה מגבת על דופן הזכוכית כדי להעלים את השתקפותם במראה שמולי, ואומרת לשאולי ליישר את שערותי לגמרי, פעולה המייגעת את שנינו.

חיפשת את האחים הקטנים? אני מתיישבת ושואלת. יש לו שני אחים צעירים המאושפזים לסירוגין באברבנאל. אמם נפטרה מזמן ואביהם חולה נפש.

מסכנים אלה, הוא אומר נכמר ורך. קניתי להם תחפושות והם נעשו חולים. אחד שלשל כל הלילה ואחד הקיא. כל פורים זה קורה.

הם מתרגשים, אני אומרת.

לא, הם חולים, יש להם כאבים, הוא מסביר.

חולים מהתרגשות, אני מוסיפה.

את חושבת שמהתרגשות? כי באמת כל פורים זה קורה. אבל איך, שישלשלו ויקיאו מהתרגשות? זה לא הגיוני, לא?

הגוף מתרגש עם הנפש, אני אומרת. הוא מופתע מדברי, חוזר עליהם בפליאה, שוקע במחשבות על חיבורים בין דברים. נותן דוגמאות מעצמו, החום שעלה תמיד לפני טיולים שנתיים, כאבי הידיים לפני הבחינה המכריעה בספרות.

דלת המספרה נפתחת פתאום ורוח סקרנית החודרת פנימה מפילה את המגבת מדופן האקווריום. במראה נגלה לי דג הכלב והאיש עם הזקן הגזור כחצי צלחת שבורה. פניו מטושטשים אך נוכחותו מוכרת מהרחוב. הוא פונה לדמותי במראה, אני מקווה שאני לא מפריע לגברת. שאולי אומר, היא הסבירה לי משהו על הגוף. היא מבינה בזה. תיכנס ותהיה בשקט. שלושתנו שותקים. שאולי מותח את שערותי בין ידיו. אני שבה אליה, זו שדבר אינו משתווה לה, דבר אינו דומה לה זולת השתקפותי הגרוטסקית במראת הילדים שלה, האוצרת בכל זאת איזה גרעיני דמיון. מרחוק עולה אלי יללת צופר, פוגעת בעננים. מאז שאליס הניחה אותה לצידי ויצאה מהחדר, אני מרצדת כל הזמן מול עיני במימד אישיותי המופרכת, החריגה, שהרחקתי ממנה והשתכפלה בה בחושך, רחוקה משליטתי.

גם לי יש שאלה, אומר פתאום האיש לשאולי לאחר שהשתיקה מפסיקה לחיות. היא תענה עליה? שאולי מנסה להשתיק אותו, אבל האיש חוזר ואומר, היא תענה עליה? היא תענה? הוא נרכן אל גבי, מחווה בשמאלו על ימינו האוחזת בקופסת קרטון מוארכת. זה, הוא אומר על הדבר בקופסת הקרטון, חדש לגמרי. גוף חדש לגמרי. עוד בקופסה. את רואה? אני פותח את הקופסה, מרכיב אותו, מבריג טוב את הברגים שלו, בודק ושום דבר לא עוזר. שאולי נעתק ממחשבתו ומביט בי מוטרד בניסיון להתאים דבר-מה לא ברור לדבר-מה ברור עוד פחות. גם האיש שפניו מביעות השתאות מסיפורו שלו מביט בי בדריכות, ממתין. גם אני ממתינה.

רעש הצופר מתחזק. מצטרפים אליו צופרים נוספים. היללות הן טקס ההופך את המצוי בעין לחשד, לתפאורה. אני מביטה ברחוב הדומם. העולם קורה במקום אחר.

מה יש בקופסה? מחדש שאולי את השיחה.

צינור חדש, אומר האיש. שאולי מחייך מבולבל.

חדש לגמרי? אני מתבדחת, והוא לא מתרגש?

לרגע נסוג סנטרו, שוקע פנימה לתוך זקנו ומשווה לו ארשת עמקנית. אחר הוא מזקיף את פניו כמתקצף על התעלומה. שום התרגשות אין לו, גוף חדש לגמרי, עוד בקופסה.

שאולי הזריז אומר, נו? ומה? מה?

והוא נוזל. הוא נוזל. היא תסביר לי?
ז.

במשך כמה ימים לא הגיעה אורה ולא הגיע הגמל. חיכיתי להם בשער הבית מסרבת להיכנס גם כשהחושך מילא את האוויר הלבן ותנים יללו ב"מגרש הפחד" העזוב. הכלב ישב לידי גבוה ומרוכז. צפינו במדבר, במרבדי האבנים הקטנות בצבעי חום-אדום וחום וצהוב דהויים ושמענו את הרוח נושבת בין בקעי הסלעים.

ואז ראיתי את דמותה מרחוק מתפתלת לא יציבה עם הדרך אל הבית. צעקתי את שמה ואמי יצאה. היא באה ללא הגמל, עברה בשער מחליקה בידה על שערי, וניגשה בהליכה משונה, נוטה אל האדמה, אל הדלת.

את שתויה, אמרה אמי.

יש לי הנגאובר.

איפה הגמל?

אכלנו אותו.

ליד השער נישאים אלי הדברים עם הערב והמלח. רגע לפני שמתיישב בתוכי המדבר ומחריש את אוזני ואת פי, בלתי נמחה, אני רואה את אמי מביטה בי, מבקשת שהמילים לא יגיעו אלי, ואני מתבוננת הלאה משם רחוק מהבושה שמכסה את פניה מולי.
ח.

השעה כבר כמעט אחת. החלטתי להישאר ברחוב ולהמתין לבואם, והתיישבתי על הספסל מתחת למטפס העירוני הדל שגשם הבוקר ניקד את עליו. אימהות ומטפלות חלפו על פני, מחזירות את הילדים מהגנים הביתה. הן שוחחו זו עם זו, והילדים, עייפים בתחפושות מלוכלכות וקרועות, השתוללו וצעקו. כמה מהם בעטו ברגלי הנשים ואחרים משכו בבגדיהן. הנשים רכנו אליהם, הרגיעו אותם והמשיכו לדבר. אני אסרתי התנהגות כזאת. הילדים שלי לא רמזו מעולם שום סימן של תוקפנות כלפי. הילדה הייתה מחוץ לכל אפשרות של תרעומת או קוצר רוח. התאומה, נערצת על עצמה ושלובה באחיה, הייתה מסתובבת במבט מהודר, נושמת את פקודותיה לטבע, לקירות ולאנשים, פזורת נפש מכדי להמתין להיענותם. כשהיינו ממציאים שירי הבלות ורוקדים בתנועות רחבות, התאומים היו מאבדים כמעט מייד את שיווי המשקל ומתפרעים, אבל לא ממש סמוך אלי אלא בזירת חללם המשותף שמעולם לא הצלחתי להשיג. הילד היה היחיד שניסה מדי פעם להיתקל בי, לאיים עלי בגופו הקטן והזריז. כדי לעקוף את איסורי, התעטפו מתקפותיו התמימות במסכת של רגשנות ערמומית והוא היה מנשק אותי הרבה יותר מדי נשיקות אבן שדומות למכות, בשפתיים נוקשות ומנקרות.

בשעה אחת בדיוק אני מביטה במורד הרחוב מצפה כרגיל לראותם מרחוק, מתקדמים לעברי, הילדה צועדת בין שניהם ושלושתם אוחזים ידיים. כללי החזרה מההסעה וההליכה ברחוב. אני רואה כל סדק, כל עמוד, ברזלים תועים, הצטלבויות, ירידות לכביש, גדרות פרוצות, מכוניות חונות, מכוניות עוברות, ענפי עצים הגוהרים אל פני האדמה, אנשים שמבע פניהם אלים, כלבים עירוניים חדי שיניים, מתווה הסכנות ההופך את השהות עם הילדים בחוץ לסדרה של התקפי אימה. אבל איני רואה אותם עולים. אני ממתינה עוד עשר דקות, מנסה להירגע על הספסל. גשם שקט וחם מתחיל לטפטף וריח הגזעים של עצי המדרכות נע סביבי. שני רחובות מכאן עוצרת ההסעה. נדמה לי שאני שומעת את הבלמים מעבר לרגעי החג הזורמים בקולותיהן של קבוצת נערות עם איפור דמיוני שנעצרות לא הרחק מהספסל. איחור שנגרם משמחת החג, אני אומרת לעצמי, מייד יופיעו הדמויות הקטנות צועדות, גבן אל הים שצבעו בימי גשם כצבע נחושת ירוקה. לאחר כמה דקות נוספות אני קמה וניתקת מהקבוצה האדישה לנוכחותי ומחליטה לעלות ולהתקשר לבית-הספר. פוסעת לאט במכוון כדי לאפשר למציאות להתפרץ ולהשתנות, אני מאיטה גם את המחשבות לקצב הליכתי, דוחה את התחושה שנפל דבר-מה בשגרה המדודה, הנמשכת בתנועותיה הקטנות והחוזרות, באיטיות הפרטים המצטרפים למהלכי החול.

בבית איש לא השאיר הודעה ובבית-הספר תפוסים כל הקווים. אני לא יודעת מה לעשות. אני יורדת לדירתה של נעמה, מתגברת על הרתיעה מזיכרון התיקן הנקשר בזה של סעיד, ודופקת באגרופי על הדלת הסגורה. שקט של היעדרות עולה מחלל הדירה, משתהה סביבי בריקות המחניקה של חדר המדרגות. השעה כבר אחרי אחת ושלושים. אני יוצאת שוב לרחוב, רצה לפינת הספסל ומביטה לדרך ממנה הם צפויים לבוא מנסה לברוא אותם בכוח הרצון, במאמץ השרירים, שיעלו, שיהיו לפתע כרגיל, נשרכים מעט בטיפוס אלי, בהנאת הרחוב העצל, בין השמש לגשם, התאומה ועיניה המפתיעות, הילד בהרפתקאות האבירים תר אחר עקבות וצולח מכשולים, והילדה. הילדה. זו המילה האחרונה שאומר. ואז הדממה הפנימית. תחושת דממה של פגיעה מתקרבת שמאוחר מדי לסכלה. התודעה מחשיכה. פיסות היום מתפוררות לאבק באוויר נעלמות אל סיבובו הנמחק של הזמן. החיים מתבטלים הסיפור חדֵל. אני עומדת ולא יודעת לאן לפנות. אל מי לדבר. נדמה שלעולם אני כאן במרכז המדרכה, מניפה את ידי מתחת למפולת עצבים תועים, מתגלגלים ברעש מרוסק, מונוטוני. מישהו כמעט מתנגש בי, מישהו עוקף אותי מרחוק, נמנע מלהתקרב למקום חסר החוק שסדריו פקעו ונפתח בו פתח לכל עבריו וכולם על סף התהום, ואל התהום אני רצה, כל הדרך, בגוף כחול מסכנה, בלי לנשום, בלי להשמיע הגה, בצרחות הצילו מפלצתיות הנכתבות באוויר הכבד.

כשהגעתי לרחוב הראשי הסואן שמעתי את נהמתה של ההסעה. עמדתי מול דלת האוטובוס שנפתחה וראיתי את התאומים צועדים במסלול הצר אל היציאה. אבל לא ראיתי את הילדה. הנהג אמר, יש היום עוד הסעה מבית-הספר, הבת תגיע מאוחר יותר. הבטתי בו מתוך שיכחת עיניים, והוא הוסיף ואמר באי-נוחות, בגלל מה שקרה. את יודעת.

התאומים הופיעו בדלת זה לצד זה, ממצמצים. כנראה נרדמו בדרך והתעוררו מבולבלים. הם נראו עכורים, כאילו עברו סמוך לענן אבק ודבקה בהם איזו דאגה אפרפרה, מכווצת, חסרת מילים. נראה שלא ידעו מה התרחש באירוע לאומים בבית-הספר, ועמדו שתקנים ומכונסים. אימהות נוספות החלו להגיע לתחנה, כולן מתואמות, כולן יודעות על האיחור. כשראינו את ההסעה השנייה מגיעה הנחתי את התאומים מאחיזת הכוח שלי והתקרבתי לשפת המדרכה צועדת בצעד האימהות שהזמן, קלוש ומופנם, החל חוזר דרכו. הילדים המחופשים ירדו מהאוטובוס ונאספו, חזם הרך נלחץ אל בין זרועות הנשים. הילדה ירדה אחרונה. פניה הופיעו במסגרת הדלת חולניים ואטומים. הרעלה נעלמה ואיפור העיניים נרחץ ביד חובבנית והותיר אחריו רשת דמוית חבורות וצריבות על לחייה. היא לבשה בגדים שנלקחו כנראה ממחסן האבידות של בית-הספר ועטפו הפוכים וקמוטים את גופה. כשראיתי אותה הרגשתי את תנועת עיני מתעוררת, מטפסת מהאדמה, וחזר אלי המבט והתבאר. אבל הילדה לא ביקשה את עיני, היא הביטה לכיוון הים. ריח המלח חדר מבעד לדלת שנפרצה במרחב שבין שתינו. היא עמדה יחפה ומופרדת, נובעת מעצמה, חיצונית ומפורשת, והחלה לצעוד ללא מילה. ניסיתי לקחת את שמלת הערבייה והתיק שאחזה כדי להקל על הליכתה, והיא חסמה את ידי בתנועת מיאון נחושה. התאומים רצו בעקבותיה והצטרפו אליה צועדים משני עבריה ואני צעדתי בכבדות אחריהם, עורכת רשימת פעולות. רק להגיע הביתה, להשתלב שוב בעולם הסודות והמחבואים שניתן להגיפם. קודם כל לברר מה אירע, לרחוץ את הילדים, להכין ארוחת צהריים, להוריד את הכלב, להתקשר להורי, מחר חופש ויום-הולדתה. קודם כל לברר בשקט מה אירע. כשעברנו ליד הספסל הבחנתי בנקודה במדרכה שממנה הגיחה אלי החרדה והשתמשה בגופי, הפכה חומרית. היא המשיכה בתנועותיה הברבריות בהילוך איטי חוזר ונלעג, שייכת לרחוב ולעולם שבמקרה דרכו בו רגלי. הבטתי בילדים המתנועעים, בחפציהם המתעופפים בהלמות מצעדם, בגופם הזעיר שחצה אותי, וראיתי שהם עייפים בעייפות חדשה, שאינה ילדותית, ושאיני יכולה למחות. לרגע מזעזע ומאושר ראיתי אותם בזיקנתם.
ט.

כשנסגרה הדלת מאחורי גבן של אורה ואמי, הפניתי שוב את מבטי והלכתי. כשחלפתי סמוך לבית שמעתי את קולו של אבי מרעים על אורה שעמדה שיכורה וטיפשה במרכז החדר. התיישבתי סמוך לטפטפה שהמים ירדו בה רכים ועשירים, מכהים את גוני הזהב של אדמת החול. ישבתי שם מחכה. ההשתוללות האלימה כבתה. האוויר היה דומם ועמוק, קופא בין יום ללילה, עמוס וכבד בצבעיו וברחשיו. עוד לא הרמתי את רגלי לפסוע וכבר נעשה הצעד. נעלם הבית ותוכו, וקולו. צלילי השתיקה של ליבת העולם החלו לנוע לעברי. לא הרחק מגובה פני, מתוך אניצי הקש האפלוליים, הופיעו בזה אחר זה נחשים, עכברים, לטאות וחרקים, ונתלו במעגל אוויר מושלם. הם צעדו בו לאט מאוד, בעתיקוּת עמוסה, באיברים נוקשים, ראש אל זנב, נעים במחזוריות מאגית, עיוורים אלי. כל מעורר האימה, הדחוי והמסוכן מצא מנוח. הייתי צלולה ובת-תמותה ונצחית.

אז גילה אותי הכלב שנשלח בפקודת הורי דרוך ופקוד. בא בצווארו המתוח, כהתפרצות של החולף, והחל נובח בעזות, נלחם אל מול המעגל, קורע את חוגו ומפזר את רפאיו. האוויר נמלא רעש ואוושות, ולרגע נראה היה שהם עומדים ליפול על כתפי, כל-כך סמוך אלי חשתי בגופם הער, אך הם פנו במהירות, נבדלים אחד-אחד לכיוונו, והתפשטו מגשמיותם.

בשער הבניין האטו הילדים את הליכתם והתבוננו בשאולי הזריז ובאיש הצינור שטיילו ברחוב. הם ניגשו אלינו דחופים מרחוק, בעיצומו של פטפוט קולח, נכנסים זה לדברי זה באחדות דעים ובתואם.

שמעת מה היה ביפו? הם אמרו בהטעמה. לא רציתי לשמוע את תנודות המציאות המתקרבת שוב. היא עומדת להתבהר, להיחשף, להכליל אותנו בתוכה לפני שנגיע פנימה. אני לא עונה ולא זזה.

היה מחבל, אמר התאום.

וראיתם אותו? כי אמרו בחדשות על הילדים של בית-הספר שלכם.

הילדה לא אמרה דבר. ידעתי שהיא ראתה עוד לפני שהקטנה הפטירה בהתנשאות, הגן לא ראה, רק החטיבה הצעירה שהיו בלאומים.

אלף פעמים ראיתי אותו רץ. רץ בצוואר מאובן ממאמץ. רץ בשדרה בצעדים כבדים, עובר ורץ בצד הכביש הרחב. אבק אבני החצץ מידרדר בקול כסיסה מתחת לנעליו וחודר לאפו ולפיו.

כשהוא רץ אני מנסה לעקוב אחר המילים המלוות אותו בדרכו לאירוע הדמים. הכיליון, השלילה הגדולה, עריריות השם, חמת הריקות, שאריות התקווה, נחשולי הרצון, דברי הימים, גזר הדין, עוצמת הרצח, ברית המוות, לולאת הקץ. המילים המוסרות לעולם שהוא זכאי למוות הזה.

רץ קדימה הוא רץ אחורנית בזמן. ליד בית אביו ברחוב בתי האבן שנהרסו, בעיר הכבושה שליד הים שיחקו בכדורגל כל הנערים מהשכונה. רץ אחרי הכדור בְּמקום כמו המקום הזה, בו הדרך משתפלת והופכת לרחבה מאובקת וגופו מאט מאליו את צעדיו והוא עוצר. המשפט מהבהב. זהו מחוז חפצו. מהו המשפט הזה. ענן כהה גוחן אל יום הפורים ומשחיר נקודה ברחוב. הנקודה בולעת לתוכה כל מילה, כל סייג, כל הגבלה. נותרת רק חירות הפעולה הנכרכת סביבו. הוא נעמד, צל משוטח, בצידה ההפוך של ברית החיים, כבול לסכין המוליכה את ידו.

* * *

תהלוכת הלאומים של בית-הספר החדש נכנסת לרחוב. הילדה צועדת קיצונית בשורת המאסף. על כתפיה הרעלה שהסירה מפניה ועיניה נעות בין עומק השמים המוכתמים לתכלת הנוצצת של נעליה. היא נושמת. אלפי פעמים צעדתי איתה במסלול ההתרחשות, נעה צמודה לגופה או מרחפת מעליה בין הצחוק, הפטפוט, קריאות הילדים ושירתם באוויר. הם חוצים את הרחבה הלבנה ל'זמן אמיתי', למופע פורים, ואינם מבחינים במכת האלימות המתלקחת, במעשה העומד להיעשות. סוחרים ומוכרים מתקבצים בפתחי החנויות צופים בתהלוכת הלאומים. מנופפים לילדים בידיהם. הוא צועק פתאום. צעקה אחת. מילה אחת. מהי המילה הזו? הילדה שומעת אותה. היא מפנה את ראשה אחורנית. הוא רץ פנימה בחתירת זרועות הודף את הילדים בתחפושות הצבעוניות, מפלג את התהלוכה. היא חשה כאב בצלעותיה כשגופה ניגף במרפקו. הסכין מופיעה לרגע לעיניה, ממוקדת ביעדה ונעלמת הלאה. אחד מבעלי החנויות מתפרץ קדימה חוצה את הכביש לעזרת התהלוכה הקורסת המתנדנדת לצדדים. קמה רוח פרצים חמה ורטובה ובעל החנות רץ ישר כעיוור במשימת הצלה עד שנתקל בסכין. הוא נופל באנחה למרגלות הילדה ונעליה הזורחות. כולם צועקים. צעקות של חיות אבדון. הילדים מנסים להידחק ברווח שבין הקירות החלקים, מכסים את פני הנייר שלהם בידם. מורות בית-הספר החדש מצליחות בתנועות מגוננות להבריח אותם, מוכי אימה, למדרגות היורדות. אנשים נוספים פותחים בריצה לאורך הרחוב והרחבה. העולם הופך למהירות. עמודי החשמל נמרחים על צידם, העצים מתאחדים עם צילם. רעש מר של מאבק, של חירום. מן המצולות עולות נשימות כבדות חתוכות בקצף, צלילי השרירים בהתגברות מרוכזת ועזה. האדמה מיטלטלת. ואחר-כך צפירות המשטרה ותנועת הרכבים של כוחות הביטחון.

איני יודעת דבר נוסף ואיני מבקשת לדעת. רק עד הילדה העומדת כפופה על המדרגות מביטה בשפתיים כחולות בעולם שתמציתו התגלתה, מסירה מרגליה את נעליה היפות ששוליהן האדימו מדם.
י.

בערב אני תופרת פרחים על חצאית קטיפה ירוקה שהפכתי לגלימה. אני מכינה לה את תחפושת מוכרת הפרחים למחר. אני גוזרת פרחים מבגדי הפרחוניים, ציורי פרחים מאלבומי הבית, פרחי ניילון משרשרות ישנות של סוכות, סיכות פרחים וחרוזים ומדליוני תלתן מחגורת מתכת רקועה בציורי פרחים. אני יורדת לרחוב שהחשיך וקוטפת פרחים מערוגות איי התנועה, מגינות הבתים והגדרות החיות. אני עובדת מהר ובריכוז, לומדת את המלאכה שאיני מיומנת בה, תופרת את הצומח והדומם, החיוור והזוהר, הנייר והמתכת אל גב הגלימה. כל אצבע בכפפות הצהובות מעוטרת בפרח. חזית החולצה, הגרביים, הנעליים, הכובע וסל הנצרים העגול מתכסים בפרחים. הבית הריק מתרחב. המחט שוקעת בבד הרך שבה ועולה במקומות בלתי צפויים, מסמנת נקודות מאדימות בקצות אצבעותי, מביאה עימה פנימה את דיוקה של המציאות. הילדים עושים מדורה בחצר האחורית. אני ניגשת לחלון הפתוח ומביטה בראשיהם. האש עולה יפה ומטהרת. הם נעים במעגל סביבה בלי לשים לב. נעמה ובתה, באי המספרה הקטנה והילדים. לילה יורד ושקט מסביב. חתולי החצרות האחוריות מתנמרים ומביטים בלהבות הנעות באוויר המבושם. התאומים נשענים צמודים על הגדר והקטנה מצווה בלחש שפתיים על האש שתגדל ותתברך. אני מביטה מלמעלה על הילדה. היא עומדת זקופה במעגל סגור. כף ידה השמאלית בכפה הימנית וכפות רגליה היחפות מצטלבות זו על זו. שאולי מוציא מתיקה את נעליה המוכתמות בדם ומניח אותן בלב המדורה, והן נשרפות בלחישה ויוצרות מעגל גיצים המרחף בתוך האש. היא נושאת את פניה, מודעת לנוכחותי, ומביטה בי ממשית. טרם נודע לה עדיין דבר היותה בת העולם, אבל דבר-מה משתמר בהמשך לזיכרון ולעדות האלימים. מסתנן מהם הוא חודר למבע הגוף ולצליליו, בוקע בתנועתה הרכה. מעגל הגיצים ניתק מהאש וחג מעל לראשה כהילה. לרגע אחד הוא מאיר את שלוות פניה של הנפש המלומדת ונעלם.