מתי בנות אינן מתלוננות על אמא? סוררת, מתנכרת, ממרה את פי האם, יוצאת לתרבות רעה, משרכת דרכיה, מתנתקת מהמשפחה – […]
היה כפור עם עלות השחר. בשעה שהטל קפא לאיטו על פני השדות המבושמים בְּדֹמֶן, הסתובבתי מצד לצד במיטה שלא חדלה לחרוק. אותה מיטת קפיצים נלעגת שלי, צרה וקצרה, בחדר שהיה תמיד חשוך בעיר העתיקה. אמי, מן הסתם, שמעה אותי אוזניה רגישות מאוד ושנתה קלה. חשבתי עליה בכל פעם שהסתובבתי והתחככתי בסדינים הגדושים בהדפסי כדורים. תמיד הייתה לי הוודאות שהודות לכל צליל המתגלגל אליה מחדר השינה שלי, היא יודעת בפרוטרוט את כל תנועותיי ומכירה בדקדקנות את רחשי גופי, ואפילו כשאני דוממת לגמרי, היא יודעת איך אני נושמת, מכירה כל רטט בקרביים שלי. בעודי במיטה, צמודה לכרית באצבעות מתוחות, חזרתי ושיננתי, הזכרתי לעצמי שוב ושוב שאיני אמורה לחשוב עליה, שזהו החלק הקשה ביותר ביום שעודו בחיתוליו, בחיים שעודם בחיתוליהם, ושגם אם יקשה עליי הדבר, עליי לבצעו. אם אהפוך אותה לחלק ממחשבותיי, ולו רק בחשאי, יהיה זה כאילו אסתכל לאחור ואיהפך לנציב מלח. שמתי לב לאוויר המעופש והלח, וכשרחרחתי קצת, יכולתי להתחקות בו אחרי שרידי נשימתי, הם שאני עצמי נשפתי בשעות הקודמות, פליטה מגופי. כדי להעסיק את עצמי ניסיתי לברר את התכולה, וליתר דיוק את ההתפרקות, של מה שנפלט מתוכי והיה כבר למשהו מת. בעודי נסחפת בנדודי השינה נקלעתי לספירלה של מחשבות חמקמקות שהובילו אותי ממקום למקום ולעוד מקום ולעוד מקום. כך עד אינסוף. אופן תפקוד זה של ראשי, תמיד מפוזר ונוטה למנוסה, מיטיב עמי לפעמים: מסיח את דעתי ומקל בשעות המכבידות. הלילה היה כך במשך רגעים אחדים, אך ורק רגעים. פעמים אחרות נראו השעות נצחיות, בלתי־נסבלות, מחניקות בקלאוסטרופוביה שלהן, ויותר מפעם עמדתי לקום ולברוח בו־ברגע. אני כבר לא יכולה, אמרתי לעצמי בשעה שמיששתי כעיוורת את שידת הפורמייקה לצידי. פורמייקה מיושנת, קרה ומבריקה, המציגה עץ שמוצאו באילן של ממש. ממתי האילנות אפורים? תמיד אמרתי לעצמי שזו שידה יומרנית, היא ורגליה שהחלידו. הפורמייקה שדבר אינו מצויר עליה, חלקה ומלאכותית כפי שהיא באמת, נראית לי הגונה יותר, מציאותית יותר. על כל אלה חשבתי בבוקר כשהנחתי אצבעות על המשטח הקר, וכך בלמתי את הדחף לצאת בריצה בו־ברגע. מאחורי הקיר שחצץ ביני לבין אמא, הייתה נשימתה כבדה וסמיכה, והרגיעה אותי הידיעה שהמכה שהיא תחטוף במשך היום תכאיב פחות אם עלה בידה לנוח. אולי זה הלילה האחרון בסדרת לילות רבּים שבהם היא כלל לא תישן, שהרי היא לא תחיה עוד כפי שחייתה עד כה.
כשנשמע השעון המעורר, נהגתי כדרכי מאז ומתמיד. שטפתי פנים, הכנתי את מכונת הקפה. התבוננתי במטבח בידיעה שבעתיד ירגיע אותי להיזכר בפרטים, שכעבור זמן מסוים עוד אשאל את עצמי: מה היה טיב הדלתות בארונות שם? מאיזה חומר היו עשויות הידיות? באילו גוונים נצבעו אריחי הרצפה? סקרתי וסרקתי הכול כדי לשמר את זכר המטבח הזה, הצר והמאורך: את זיכרון רהיטיו הצהבהבים, את ציפוי המשטח הזול והמנופח שליד הכיור. גם המקרר שעמד מרחק אמות ספורות משם הצהיב מחמת חלוף העיתים. זהו צבע המטבח, צבע הבית, צבע חיי פה, צהוב מהוה בלי רוח חיים, בלי שמץ תשוקה וללא שום הֶגְוֵנִים, צהוב תפל. בחנתי את כל אלה והרגשתי כמו אֵוֵלִין מ”דבלינאים”, אף־על־פי שבי איש אינו מתעלל. הפעלתי את מכונת הקפה האיטלקית העשויה ברזל יצוק, זאת שמוּמְנָה קנתה יום אחד בשוק כשמצאה אותה בהנחה, והביאה אותה לאמי כי ידעה היטב כמה היא נחוצה לה. לרגע אמרתי בלבי שאיני נוטשת אותה בודדה כפי שנדמה לי, מפני שאם כי היא ואני אמנם חיות בגפנו, למעשה היא מכירה אנשים רבים המעריכים אותה, כאלה שירחמו עליה כפי שעשו עד כה. התחלתי לחמם את החלב כששמעתי את אמא שקועה בטקס נטילת הידיים בחדר הרחצה. דמיינתי אותה מתיזה את המים לאורך זרועותיה עד מרפקיה, באותן תנועות שחזרו ונשנו מאז ימי ילדותה, כך שכעת לא נראו עוד פועל יוצא של מיומנותה, אלא חלק בלתי־נפרד ממנה, דבר־מה מולד הטבוע בה־עצמה. כשהחלב התחיל לרתוח, הורדתי אותו מהאש ושמתי במקומו את סיר המים בשביל הלחם. הנחתי לו להתחמם קמעה ובו־בזמן שפכתי לתוך המִשְׁאֶרֶת אותה כמות קמח כמימים ימימה, בלי למדוד בדיוק, תוך כדי יצירת הר שכבר התחלתי לגלות בקיאוּת בממדיו, כך שמידותיו יענו על דרישותיה, לפחות בערך. לעולם לא יעלה בידי לאפות לחם כמו הלחם שהיא אופה, זה ברור, אבל עכשיו היא אינה מתלוננת עוד שאני חסרת ניסיון במלאכה. אני עושה חור באמצע הר הקמח ומשליכה לתוכו את המלח והשמרים שאני מפוררת במעין עונג. המגע הקריר של השאור שבעיסה, הוא שזה עתה נשלף מן המקרר, והאופן שבו הוא נָמֵס ודָבֵק כשאני לשה אותו, מעניקים תענוג מוזר לקצות אצבעותיי. נהיר לי שמאותה חלקת עור פעוטה של גופי, התחושות עוברות לחלק במוח, חלק מוגדר ומיוחד שאחר־כך מקרין אותן לכל עבר. ככה אני, ככה הדבר עובד אצלי, אך אין לי שום כוונה לדווח על כך לאיש. גילוי ההנאה בדברים שמבחינה אובייקטיבית לא היו אמורים לגרום לה, הכפלת אותו רגע פי כמה וכמה, ומעבר התחושה לכל אחת מהפינות שבי, מעוררים בוודאי מלכתחילה חשד, נראים חריגים. איני יודעת אם גם שאר הבריות כאלה, אך אין לי שום כוונה להסתכן בעצם הבירור. אם השמרים משפיעים עליי כך, הרי שפיכת המים החמימים לתוך החור שבהר, התפזרותה ההדרגתית של אותה גבעה, התמקדות תשומת הלב בבצק המתחיל להיווצר ובה־בעת להידבק לכפות ידיי, לעור העדין כל־כך שמחבר בין אצבע לאצבע, בין קפלים בידיים, כל זה סוחף אותי לפתע פתאום פנימה והחוצה. המתרחש בידיי מתפשט תחילה לכל פינות גופי, אני יכולה לתפוס זאת גם אם איני מכירה את שמות כל אותן פינות ואיני מסוגלת לדמיין את האנטומיה שלהן, כל־כולי רוטטת באופן שאיש אינו יכול לראות ואף לא לשים אליו לב, ולאחר מכן נראה שאני היא המתפשטת לכל הכיוונים. זה כנראה הדבר המכונֶה התייחדות עם העולם, אקסטזה אינטימית וחשאית. הסתרת אותה חושניות מופרזת תמיד תבעה ממני מאמץ עילאי. אילו רק יכולתי, הייתי משתנה כך שאחוש את הדברים בפחות עוצמה. לאחר שאני מטמיעה את כל החומרים אלה באלה, אני שמה מייד את מִשְׁאֶרֶת החרסית על הרצפה כדי שאוכל ללוש בכל גופי. כורעת על ברכיי ואצבעות רגליי נעוצות כהוגן בקרקע, קשה לי להעלות על הדעת פעילות חושנית יותר מזאת. אולם לא אני היא שהמצאתי עשייה זאת, כך בדיוק ראיתי תמיד את אמי מכינה את הלחם. וכמוה גם כל הנשים שמוצאן שם, אחת היא אם יש להן במטבח משטח דמוי דלפק, אם לאו.
כשהחל לבקוע הצליל ממכונת הקפה, נבהלתי למשמע קול אמי, מעצם המחשבה שתאמר “בוקר טוב” כמנהגה יום־יום. היה עליי להיחפז ולחזור, במהירות מתישה, מהמערבולת הרוחשת בתוכי. לא נישקנו זו את זו נשיקות בוקר טוב, זה לא היה מקובל אצלנו. כשאני נזכרת איך הייתה מתנהגת במשך ביקורינו בדרום, בכפר, עם היקיצה בבית סבא וסבתא, כשבירכה כל אחת מהנשים בכמה וכמה נשיקות על הלחי, ואיך הרעיפה נשיקות על ראשה של סבתא ועל ידו של סבא, איני יכולה להימנע מלהחצין את האי־נוחות שהרגשתי לנוכח המעמד. מעל לכול, כיוון שגם הנשים האחרות נהגו לנשק אותי כך, אבל בינינו… היא אותי או אני אותה, ככה סתם, בלי שום סיבה נראית לעין, בחיים לא. אמי ואני אף פעם לא התנשקנו. גם היום לא, כמובן, מאז ועד היום לא השתנה מאומה. כיביתי את המכונה וערבבתי את שני הנוזלים החמים בקומקום הקפה. קומקום אינו המילה הנכונה, גם לא מכונת קפה. רגעים אחדים נתקעתי עם התרגום: באיזו מילה אבחר כדי להתייחס לכלי הקיבול של הקפה? תַגְלַכְט, אָבָּרָד, שתי מילים כה שונות זו מזו בלשוננו־לשונה, והנה איני כשירה למצוא להן מקבילות. פתאום אותו פער מילולי, כה עתיר משמעות ועד כדי כך בנאלי, מזכיר לי כמה אני רחוקה ממנה ומעולמה, מדרכה לראות דברים ולהבינם. אחת היא כמה אתרגם, היינו־הך כמה אתאמץ להעביר את המילים משפה אחת למשנהָ, לעולם לא יעלה הדבר בידי, תמיד יתקיימו הבדלים. למרות זאת, בתרגום יש משום הסחת דעת מתוקה, לפחות דרך מוחשית להבעת הרצון לגשר בין המציאויות שלנו, דרך שהייתה מועילה מבחינתי מאז הגענו הנה. חשבתי על זה, כמובן, לבל אחשוב עליה, על אמא, כדי שלא אסתכל עליה בפעם האחרונה ועל אחת כמה וכמה כדי שלא אחשוף אף כוונה מכוונותיי, כלומר לבל תבחין שאני נפרדת ממנה. נראה לי מוזר שהיא לא עלתה על תוכניותיי, היא היודעת הכול, החולמת על מחלות ועל מקרי מוות, ומגלה בחלומות את מין התינוקות העתידים להיוולד.
העפתי בה מבט מזווית עיני בשעה שהוספתי סוכר לקפה בחלב. היא טרם התפללה, פניה עודן לחות וראשה גלוי. רציתי לזכור את התלתל הזערורי שלה, קטנטן אך עיקש, אף שעלה בידה לבייתו באמצעות המסרק הישר והודות לשמן הזית, השניים ששימשו אותה במשך כל חייה. הפסוקת עוברת באמצע הראש, זו שבזכותה שערותיה הן מסגרת למצח רחב, מלכותי. מצחה הוא מצח של אישה מאזור הרִיף, פניה הן פנים יאות ונאות לבת התָאמָאזִיגְת, ומכף רגל ועד ראש היא גברת במלוא מובן המילה. מכובדת ונערצת תמיד, מבפנים ומבחוץ. יושרתה ידועה בקֶרב כל נשות העיר, וליתר דיוק, כמתבקש, בקרב המרוקאיות. לנשים אחרות ממילא לא משנה מה המוניטין של איזושהי מהגרת, אחת כזאת שראשה מכוסה במטפחת. מוניטין חוצה יבשות, תהילה חוצת יבשות כשאחת מאותן רכלניות מלהגת עם משפחתה בטלפון פעם בשבוע. אני תמיד חוזרת ומציינת אותה תמונה שנראית לי מבדחת: קול הנשים מהכפרים הקטנטנים, הן שגם חייהן קטנטנים, בשעה שהוא חוצה יבשות באמצעות הכבלים של הטלפון. כל־כך הרבה טכנולוגיה רק כדי להשמיע סקירות בנאליות בימי ראשון אחר הצהריים.
אין עדיין תגובות