ריזֶק נואַוֶוק הוא רודן השולט ביד קשה בעמו, עַם שוטט. אחותו הצעירה, סַיירה, ניחנה בסגולת זרם הגורמת כאב לה ולסובבים […]
פרק 1 אַקוס
החַשָּׁנִיּוֹת פורחות כשהלילה בשיא אורכו. כל העיר חוגגת את היום שבו נפתחים עלי הכותרת המקופלים שלהן באדום מרהיב –
הן מפני שחשניות הן לשד־החיים של אומתן והן מפני שהדבר מנע מהם לצאת מדעתם בקור, הרהר אַקוס.
בערב זה, לקראת טקס הפריחה, הוא הזיע בתוך המעיל בעת שחיכה ששאר בני משפחתו יהיו מוכנים, משום כך יצא לחצר כדי ליהנות ממעט קרירות. בית קֶרסת' היה בנוי במעגל סביב קמין, וכל קירותיו החיצוניים והפנימיים היו מעוגלים. מבנה שמזמין מזל.
אוויר קפוא צרב את עיניו ברגע שפתח את הדלת. הוא משך את משקפי המגן על עיניו, וחום גופו עִרפל מיד את הזכוכית. הוא גישש ביד מכוסה בכפפה עד שמצא את מחתת המתכת ונעץ אותה מתחת למכסה הקמין. לִבני־הלהט מתחתיו נראו כמו סתם גושים שחורים לפני שהחיכוך הצית אותן, אבל אז ניצתו מיד בצבעים שונים, תלוי במה איבקו אותם.
לִבני־הלהט התחככו זו בזו ונדלקו באדום עז כדם. הן לא היו מונחות בחוץ כדי לחמם או להאיר – הן נועדו רק לשמש תזכורת לנוכחותו של הזֶרֶם. כאילו הרחש בגופו של אַקוס לא שימש תזכורת מספקת. הזֶרֶם זָרם בכל דבר חי והתגלה בשמים בצבעים מצבעים שונים. כמו לִבני־הלהט. כמו אורותיהם של הרְחָפים שחלפו ביעף מעל בדרכם העירה. החוץ־עולמיים שחשבו שהכוכב שלהם הוא כולו שלג ריק בעצם לא הציגו בו מעולם את כף רגלם.
אַייגָ'ה, אחיו הגדול של אַקוס, שרבב את ראשו החוצה. "בא לך לקפוא? תיכנס, אמא כמעט מוכנה."
לאמא שלהם תמיד לקח יותר זמן להתכונן כשהם הלכו למקדש כיוון שהיא הייתה האורקל, כל העיניים יהיו נשואות אליה.
אַקוס הניח את המחתה, וכשנכנס הביתה הרים את משקפי המגן מעיניו והוריד את מגן הפנים אל צווארו.
אבא שלו וסיזי, אחותו הבכורה, עמדו ליד הדלת מכורבלים במעיליהם החמים ביותר. כל המעילים היו עשויים מאותו החומר – פרוות קוּטיָה שאי אפשר לצבוע אותה ולכן נשארה תמיד אפורה בהירה – והיה להם ברדס.
"הכול מוכן, אַקוס? טוב מאוד." אמא שלו רכסה את מעילהּ. היא הביטה במגפיו הישנים של אביהם. "אי־שם באינסוף, כל פְּתית מהאֵפר של אבא שלך מתחלחל מהמגפיים המלוכלכים שלך, אֵאוֹסֶה."
"אני יודע, לכן השתדלתי מאוד ללכלך אותם," אמר אבא וחייך חיוך רחב אל אמא.
"טוב מאוד," היא אמרה, כמעט צייצה בחדווה, למען האמת. "ככה אני אוהבת אותם."
"את אוהבת כל מה שאבא שלי לא אהב."
"רק כי הוא לא אהב כלום."
"אולי אפשר להיכנס כל עוד הוא עוד חם?" אמר אַייגָ'ה בטרוניה קלה. "אוֹרי מחכה לנו ליד האנדרטה."
אמא סיימה לרכוס את המעיל ועטתה את מגן הפנים שלה. הם קרטעו עטויי פרוות, משקפי מגן וכפפות כף־יד בשביל המחומם שבחזית הבית. כלי רכב עגול ופחוס המתין להם בריחוף בגובה הברכיים קצת מעל סוללת השלג. למגע ידה של אמא נפתחה הדלת והם נכנסו בזה אחר זה. סיזי ואַייג'ה נאלצו למשוך את אַקוס בשתי זרועותיו כי הוא היה קטן מדי ולא היה יכול לעלות בעצמו. הם לא טרחו לחגור חגורות בטיחות.
"אל המקדש!" צעק אבא ונופף באגרופו. הוא תמיד אמר אותן המילים כשהיו בדרך למקדש. זה היה בערך כמו להריע להרצאה משעממת או לתור הארוך ביום ההצבעה.
"חבל שאנחנו לא יכולים לארוז את ההתלהבות הזאת ולמכור אותה לכל תושבי ת'וּבֶה. את רוב האנשים אני רואה רק פעם בעונה, וגם זה רק כי מחכים להם אוכל ושתייה," הפטירה אמא בחיוך קלוש.
"אז זה הפתרון שלך," אמר אַייג'ה. "תְּפתי אותם באוכל במשך כל העונה."
"אין חכמים כמו הילדים," אמרה אמא ולחצה באגודל על כפתור ההתנעה.
הרֶחֶף טלטל אותם מעלה וקדימה, וכולם נפלו זה על זה. אַייג'ה צחק והדף את אַקוס ממנו.
אורותיה של הֶסָה קרצו ממול. עירם נבנתה סביב גבעה, למרגלותיה הבסיס הצבאי, בראשה המקדש וכל הבניינים האחרים ביניהם. המקדש, שאליו היו פניהם מועדות, היה בניין אבן גדול ובמרכזו התנשאה כיפה עשויה ממאות שמשות של זכוכית צבעונית. כשהשמש זרחה עליה, הפסגה של הֶסָה זהרה באדום־כתמתם. כלומר, היא כמעט אף פעם לא זהרה.
הרֶחֶף נישא בזהירות במעלה הגבעה ושִייט מעל הֶסָה עיר האבן, עיר קדומה כמו כוכב האומה שלהם – ת'וּבֶה, כפי שקראו לו הכול למַעט אויביהם, מילה מתקילה שתושבי חוץ־עולמים התקשו בהגייתה. מחצית מהבתים הצרים היו קבורים בתלוליות שלג. כמעט כולם היו ריקים. הערב הלכו כולם למקדש.
"את רואה משהו מעניין היום?" שאל אבא את אמא כשהרחיק את הרֶחֶף ממד־רוח גבוה במיוחד שהזדקר מעלה אל השמים. מד־הרוח סב במעגלים על צירו.
על־פי נימת קולו של אבא ידע אַקוס שהוא שואל את אמו על חזיונותיה. לכל כוכב בגלקסיה היו שלושה אורקלים, אחד עולה, אחד יושב, כמו אמא שלהם ואחד יורד. אַקוס לא הבין בדיוק מה משמעות הדבר, חוץ מזה שהזרם לחש את העתיד באוזניה של אמא, ושרוב האנשים שבהם נתקלו התייחסו אליה ביראת כבוד.
"ייתכן שאיתרתי משהו על אחותך לפני כמה ימים…" פתחה אמא. "אבל אני לא בטוחה שהיא תרצה לדעת."
"היא חושבת שצריך להתייחס לעתיד בכבוד בהתאם לחשיבות שלו."
עיניה של אמא חלפו על פניהם של אַקוס, של אַייג'ה ושל סיזי בזה אחר זה.
"זה כנראה מה שמגיע לי כי התחתנתי עם בן למשפחה צבאית," אמרה לבסוף. "אתם רוצים שהכול יהיה בפיקוח, אפילו סגולת־הזרם שלי."
"אולי שמת לב שאני דווקא הלכתי נגד הציפיות המשפחתיות ובחרתי להיות איכר ולא מפקד בצבא," אמר אבא. "ואחותי לא מתכוונת להעליב, זה רק גורם לה עצבנות, זה הכול."
"הממ," אמרה אמא, כאילו זה לא הכול.
סיזי החלה לזמזם – מנגינה שאַקוס כבר שמע פעם אבל לא זכר איפה. אחותו הסתכלה מבעד לחלון והתעלמה מההתנצחות. כעבור כמה דקות חדלו ההורים להתנצח, ורק הזמזום שלה נשמע. בסיזי יש משהו, אהב אבא לומר. רוגע.
המקדש היה מואר מבפנים ומבחוץ ברצועות של עששיות, בערך בגודל אגרופו של אַקוס, שהיו תלויות מעל הכניסה המקומרת. מכל עבר נראו רחָפים שחנו קבוצות־קבוצות על מדרונות הגבעות או חגו מעל כיפת המקדש וחיפשו מקום לנחות. שורות של אורות צבעוניים הקיפו את כִּרְסוֹתֵיהֶם השמנות. אמא הכירה את כל סודות החניה סביב המקדש. היא כיוונה את אבא אל פינה אפלולית ליד חדר האכילה והובילה אותם בריצה קלה אל דלת צדדית שהיה עליה להשתמש בשתי ידיה כדי לפתוח.
הם פסעו במסדרון אבן חשוך על שטיחים בלויים כל כך עד שאפשר היה לראות דרכם, וחלפו על פני האנדרטה המוארת בנרות לזכר הת'ובזים שנהרגו בעת פלישת עַם השוֹטֵט, לפני שאַקוס נולד.
אַקוס האט כדי להביט בנרות המהבהבים כשעבר ליד האנדרטה. אַייג'ה אחז בכתפיו מאחור, ואַקוס התנשם בבהלה. הוא הסמיק ברגע שראה מי זה, ואַייג'ה טפח באצבע על לחיו של אַקוס וצחק. "אפילו בחושך רואים שהסמקת!"
"שתוק!" אמר אַקוס.
"אַייג'ה," נזפה אמא. "אל תתגרה בו."
כמה פעמים היא כבר נאלצה לחזור ולומר את זה! לאַקוס היה נדמה שהוא תמיד מסמיק בגלל משהו.
"זאת הייתה סתם בדיחה…"
הם עשו את דרכם אל מרכז הבניין והצטרפו אל הקהל שהתקבץ ליד אולם הנבואה. כולם חלצו ערדליים, הסירו מעילים, התפיחו שיער שנמעך תחת ברדסים ונשפו על אצבעות קפואות. בני משפחת קֶרסת' ערמו את המעילים, משקפי המגן, הכפפות, המגפיים ומגני הפנים בגומחה חשוכה מתחת לחלון סגול שנחקקה בו הסימנית. ברגע שהסתובבו לעבר אולם הנבואה שמע אַקוס קול מוכּר.
"אַייג'ה!" אוֹרי רֶדנאליס, חברתו הטובה של אַייג'ה, הגיעה במרוצה במסדרון. היא נראתה גמלונית ומסורבלת, כולה ברכיים ומרפקים ושיער פרוע. אַקוס עדיין לא ראה אותה בשמלה, אבל עכשיו היא לבשה שמלה מאריג אדום־סגלגל עבה, רכוסה בכתף כמו מדי ייצוג צבאיים.
פרקי אצבעותיה של אוֹרי היו אדומים מקור. היא נעצרה בבת אחת מול אַייג'ה. "הנה אתה. עד עכשיו כבר הייתי חייבת להקשיב לקיטורים של שתיים מהדודות שלי על העצרת, ואני תיכף מתפוצצת." אַקוס כבר שמע פעם את אחת מהדודות של אוֹרי מקטרת על העצרת – הרשות המושלת בגלקסיה – על זה שהיא מעריכה את הת'ובזים רק בזכות גידול פרחי הקרח אבל לא מתייחסת מספיק ברצינות לפשיטות השוטֵט ומכנה אותן "סכסוכים אזרחיים". היה צדק מסוים בדבריה, אבל אַקוס הרגיש תמיד אי־נוחות ליד מבוגרים מתלהמים. הוא לא ידע מה לומר.
אוֹרי המשיכה, "שלום אֵאוסֶה, סיפָה, סיזי, אַקוס. חג פריחה שמח. בוא נלך, אייג'ה." היא אמרה הכול בבת אחת, כמעט בלי לנשום.
אַייג'ה הביט באבא שלהם, והוא נענע את ידו. "לכו לכם. נתראה אחר כך."
"ואם נתפוס אותך עם מקטרת בפה כמו בעונה שעברה," אמרה אמא, "נכריח אותך לאכול את מה שיש בפנים."
אַייג'ה הרים את גבותיו. שום דבר אף פעם לא הביך אותו, הוא אף פעם לא הסמיק. גם לא כשהילדים בבית הספר התגרו בו בגלל קולו – שהיה גבוה משל רוב הבנים – או בגלל עושרו, דבר שלא תרם לפופולריות של איש כאן בהֶסָה. הוא גם לא התפרץ בתגובה. הוא ניחן בכישרון להשאיר דברים בבטן ולהוציא אותם רק כשרצה.
הוא אחז במרפקו של אַקוס ומשך אותו אִתו אחרי אוֹרי. סיזי נשארה עם ההורים, כמו תמיד. אַייג'ה ואַקוס מיהרו בעקבות אוֹרי אל אולם הנבואה.
אוֹרי התנשמה, וכשאַקוס ראה את פנים האולם הוא כמעט הגיב כמותה. מישהו תלה מאות עששיות, שכל אחת מהם אובקה בחַשָנית כדי להאדימה, מן הנקודה הגבוהה ביותר בכיפה ומטה לאורך הקירות, לכל העברים, וכך התנוססה מעליהם חופה של אור. אפילו שיניו של אַייג'ה זהרו באדום כשחייך אל אַקוס. במרכז החדר, שבדרך כלל היה ריק, ניצב לוח קרח שעוביו כקומת אדם. בתוכו צמחו עשרות ניצני חשניות על סף הפריחה.
עוד עששיות של לִבְני־להט, בערך בגודל אגודלו של אַקוס, היו מסודרות בשורות על לוח הקרח שבתוכו המתינו החשניות לפריחה. העששיות הללו זהרו בלבן, כנראה כדי שכולם יוכלו לראות את צבעה האמיתי של החַשָנית, אדום חם יותר משל כל עששית. אדום חם כדם, היו שאמרו.
המקום המה מפה לפה באנשים במיטב בגדיהם: גלימות רפויות שכיסו את כל הגוף פרט לידיים ולראש, רכוסות בכפתורי זכוכית בגוונים שונים; וֶסטים באורך הברך ששוליהם מעוטרים בעור אֶלטֶה גמיש וצעיפים שנכרכו פעמיים. כל הבגדים היו בצבעים כהים וחמים, צבעים שונים, חוץ מאפור ולבן, כניגוד למעילים. הז'קט של אַקוס היה ירוק כהה, אחד מהז'קטים הישנים של אַייג'ה, והוא עדיין היה גדול ממידתו בכתפיים, והז'קט של אַייג'ה היה חום.
אוֹרי הובילה אותם היישר אל האוכל. דודתה חמוצת הפנים עמדה שם והציעה צלחות לכל מי שעבר, אבל היא לא הביטה באוֹרי. אַקוס התרשם שאוֹרי לא אוהבת את הדודה והדוד שלה, ולכן אפשר לומר שלמעשה היא כמעט התגוררה בבית משפחת קֶרסת' אבל הוא לא ידע מה קרה להוריה. אַייג'ה דחף לפיו לחמנייה וכמעט נחנק מהפירורים.
"תיזהר," אמר לו אַקוס. "מוות מלחם הוא לא דרך מכובדת למות."
"לפחות אני אמות ממשהו שאני אוהב," אמר אַייג'ה מבעד לגוש הלחם.
אַקוס צחק.
אוֹרי כרכה את מרפקה סביב צווארו של אַייג'ה וקירבה אליו את ראשה. "אל תסתכל עכשיו. מבטים מגיעים מצד שמאל."
"אז מה?" אמר אַייג'ה והתיז רסס של פירורים. אבל אַקוס כבר הרגיש חום מזדחל על צווארו. הוא הסתכן במבט לשמאלו של אַייג'ה. קבוצה קטנה של מבוגרים עמדה שם בשקט ועקבה אחריהם במבט.
"חשבתי שכבר התרגלת לזה, אַקוס," אמר לו אַייג'ה. "הרי זה קורה די הרבה."
"ואני חשבתי שהם כבר התרגלו אלינו," אמר אַקוס. "חיינו כאן כל חיינו, ויש לנו גורלות כל חיינו, אז מה יש להם להסתכל?"
לכל אחד יש עתיד, אבל לא לכל אחד יש גורל – כפי שנהגה אמא לומר. רק בני המשפחות "הברוכות" זכו לגורלות עם לידתם, וכל האורקלים בכל כוכבי הלכת חזו בהם ברגע לידתם בד בבד. כשהחזיונות האלה מופיעים, אמרה אמא שלהם, הם מעירים אותה מהשינה, כי הם חזקים כל כך.
לאַייג'ה, לסיזי ולאַקוס היו גורלות. הם רק לא ידעו מה הם, אף־על־פי שאמא שלהם הייתה אחת מאלה שראו אותם. היא אמרה תמיד שלא מתפקידה לספר להם, העולם יעשה את זה במקומה.
לכאורה, הגורלות הם אלה שחורצים את תנועת העולמות. כשאַקוס חשב על זה יותר מדי, הייתה לו בחילה.
אוֹרי משכה בכתפיה. "הדודה שלי אומרת שבזמן האחרון שומעים בעַדכני החדשות ביקורת של העצרת על האורקלים, אז נראה לי שהגורלות נמצאים עכשיו בראש של כולם."
"ביקורת?" אמר אַקוס. "למה?"
אַייג'ה התעלם משניהם. "בואו נתפוס לנו מקום טוב."
פניה של אוֹרי אורו. "כן, בואו, לא בא לי להסתכל על ישבנים של אנשים כמו בעונה שעברה."
"נראה לי שבעונה הזאת צמחת מעל גובה ישבנים," אמר אַייג'ה. "הגעת כבר לאמצע הגב."
"מעולה, כי אפשר לחשוב שבאמת עשיתי טובה לדודה שלי והסכמתי ללבוש שמלה רק למען ההזדמנות להסתכל לאנשים בגב." אוֹרי גלגלה את עיניה.
הפעם היה אַקוס הראשון שנבלע בקרב הקהל שבאולם הנבואה. הוא התכופף מתחת לגביעי יין ולידיים מנפנפות עד שהגיע קדימה, ממש אל לוח הקרח ואל ניצני החשניות. הם הגיעו בדיוק בזמן – אמא שלהם כבר עמדה ליד לוח הקרח יחפה למרות הקור. היא אמרה שהיא אורקל טובה יותר כשהיא קרובה יותר לאדמה.
רק לפני כמה שניות הוא צחק עם אַייג'ה, אבל עכשיו הקהל היה שקֵט, וגם בתוכו של אַקוס הכול שָקַט.
אַייג'ה רכן אליו ולחש באוזנו, "אתה מרגיש את זה? הזרם מזמזם פה בטירוף. החזה שלי כאילו רועד."
אַקוס לא הבחין בכך אבל אַייג'ה צדק. גם הוא הרגיש שהחזה שלו רועד, כאילו הדם שלו שר. אבל לפני שהספיק לענות, אמא שלהם החלה לדבר. לא בקול רם, היא לא הייתה צריכה להרים את הקול כי כולם ידעו את המילים בעל־פה.
"הזרם זורם בכל כוכבי הלכת בגלקסיה ומעניק לנו את אורו כתזכורת לעוצמתו." כאילו על־פי סימן מוסכם, כולם הרימו את מבטם אל נהר־הזרם שאורו נראה בשמים מבעד לכיפת הזכוכית האדומה. בתקופה זו של השנה הוא היה כמעט תמיד אדום כהה, בדיוק כמו החשניות. נהר־הזרם היה הייצוג הנראה של הזֶרֶם שזָרַם בהם ובכל חי. הוא התפתל סביב הגלקסיה והשחיל את כל כוכבי הלכת ליחידה אחת, כמו חרוזים על חוט אחד.
"הזרם זורם בכל אשר יש בו חיים," המשיכה סיפָה. "הוא יוצר למען החיים את המרחב שמאפשר להם לשגשג. הזרם זורם בכל אדם נושם אך מתגלה אחרת מבעד למסננת של כל נפש. הזרם זורם בכל פרח שפורח בקרח."
הם הצטופפו – לא רק אַקוס, אַייג'ה ואוֹרי, אלא כל הנוכחים באולם שעמדו קרובים מאוד זה לזה כדי לראות מה קורה לחשניות בתוך לוח הקרח.
"הזרם זורם בכל פרח שפורח בקרח," חזרה סיפָה על דבריה, "ומעניק לפרחים את הכוח לפרוח גם בחשכה גמורה. הזרם מעניק את הכוח הרב ביותר לחַשָנית, סַמן הזמן שלנו, הפרח המעניק לנו מוות ומעניק לנו שלווה."
הדממה נמשכה זמן מה, ולא היה בה שום דבר תמוה, כאילו כך צריך להיות. נדמה היה שהציבור כולו פיזם יחד, והרגיש את הכוח המוזר שהעניק אנרגיה ליקום שלהם, בדיוק כפי שהחיכוך בין החלקיקים העניק אנרגיה ללִבני־להט.
ולפתע – תנועה. עלה כותרת זע. גבעול קפוא חרק. רטט חלף בשדה הקטן של החשניות, איש לא השמיע הגה.
אַקוס הרים את מבטו אל הזכוכית האדומה, אל חופת העששיות, לרגע אחד בלבד, וכמעט החמיץ את המראה – כל הפרחים נבקעו ונפתחו. עלי כותרת אדומים התיישרו בבת אחת, חשפו את הליבות המבריקות ועטפו את הגבעולים. לוח הקרח שפע צבע.
כולם התנשמו כאיש אחד ופרצו בתשואות. אַקוס מחא כפיים עם כולם עד שכפות ידיו עקצצו. אבא התקרב לאחוז בידיה של אמא ונישק אותה. לכל האחרים הייתה אמא שלהם, סיפָה קֶרסת', האורקל, זו שסגולת־הזרם העניקה לה חזיונות של העתיד אסורה בנגיעה אבל אבא שלהם תמיד נגע בה, הוא נגע בקצה אצבעו בגומת החן שלה כשחייכה, השיב לפקעת שערה האסוף שערות שנשמטו, הותיר טביעת אצבעות של קמח צהוב על כתפיה אחרי שלש לחם.
אבא אמנם לא ידע מה צופן העתיד, אבל הוא כן ידע לתקן במו ידיו דברים כמו צלחות שבורות וסדקים במסך שבקיר ומכפלת מרופטת של חולצה ישנה. לפעמים היה נדמה שהוא יכול לאחות אפילו בני אדם שנפגעו. לכן כשניגש אל אַקוס ומשך אותו לזרועותיו, אַקוס לא התבייש.
"הילד הכי קטן!" קרא אבא והרים את אַקוס על כתפו. "אווו – לא כל כך קטן, בעצם. אני כבר בקושי מצליח לעשות את זה."
"זה לא בגלל שאני גדול, זה בגלל שאתה זקן," השיב אַקוס.
"אילו מילים מהפה של הבן שלי!" אמר אבא. "איזה עונש מגיע ללשון חדה כזאת? אני מתלבט."
"אל…"
"אבל כבר היה מאוחר מדי. אבא כבר הפך אותו והניח לו להחליק עד שאחז רק בשני קרסוליו. אַקוס שהיה תלוי הפוך הצמיד לגופו את החולצה והז'קט, אבל צחק למרות רצונו. אֵאוסֶה הוריד אותו ארצה ושחרר אותו רק כשעמד יציב על הרצפה.
"אני מקווה שלמדת מה קורה כשמתנהגים בחוצפה," אמר אבא ורכן מעליו.
"כל הדם יורד לראש?" שאל אַקוס ומצמץ אליו בפרצוף תמים.
"בדיוק." אֵאוסֶה חייך. "חג פריחה שמח."
אַקוס החזיר חיוך. "גם לך."
באותו לילה הם נשארו ערים מאוחר כל כך עד שאַייג'ה ואוֹרי נרדמו זקופים בישיבה ליד שולחן המטבח. אמא נשאה את אוֹרי אל הספה בסלון, שבה ישנה כמחצית מהלילות בזמן האחרון, ואבא העיר את אַייג'ה וגם הם נכנסו למיטות. אַקוס ואמא תמיד נשארו ערים אחרי כולם.
אמא הדליקה את מסך הקיר, ועַדכָּן חדשות של העצרת נשמע בקול נמוך. בעצרת היו חברים תשעה כוכבי־אומות, כל כוכבי הלכת הגדולים או החשובים ביותר. טכנית כל כוכב־אומה היה עצמאי, אבל העצרת פיקחה על סחר, על נשק, על בריתות ועל מסעות ואכפה את החוקים בחלל לא מפוקח. עַדכני העצרת סיקרו את הנעשה בכוכבי הלכת בזה אחר זה: מחסור במים בכוכב טֶפֶּס, המצאה רפואית חדשה בכוכב אוֹת'יר, פיראטים השתלטו על חללית במסלול של כוכב פּיתָ'ה.
אמא פתחה מְכלים של עשבי מרפא מיובשים. בתחילה חשב אַקוס שהיא עומדת להכין מי־הרגעה שיעזרו לשניהם לנוח, אבל היא ניגשה לארון במסדרון והביאה משם צנצנת עם חַשָנית שהייתה מונחת על המדף העליון, בנפרד.
"חשבתי שנעשה את השיעור הערב מיוחד במינו," אמרה סיפָה. כך הוא חשב עליה – בשמה הפרטי ולא כ"אמא" – בזמן שלימדה אותו על פרחי־קרח. היא החלה לכנות את הדרכות החַליטה הליליות הללו "שיעורים" שתי שנים קודם לכן כבדיחה, אבל עכשיו היא נשמעה לאקוס רצינית. קשה לדעת עם אמא כזאת.
"תוציא קרש חיתוך ותחתוך בבקשה את שורש הָהארוָוה," אמרה והעלתה על ידיה זוג כפפות. "כבר השתמשנו בעבר בחַשָנית, נכון?"
"לשיקוי שינה," אמר אַקוס ועשה כדבריה. הוא נעמד לידה עם קרש חיתוך וסכין ושורש הארוָוה מכוסה עפר. השורש היה בצבע לבנבן חולני ומכוסה בשכבת מוך דקיקה.
"ואבל משתמשים בה גם להנאה," היא הוסיפה, "נדמה לי שאמרתי לך שהיא תועיל במסיבות ביום מן הימים. כשתהיה יותר גדול."
"אמרת," אמר אַקוס. "גם אז אמרת 'כשתהיה יותר גדול'."
פיה התלכסן מעלה. לרוב זה היה המקסימום שאפשר היה להוציא מאמא שלו.
"אותם מרכיבים, שגרסה מבוגרת יותר שלך אולי תיהנה מהם, יכולים לשמש גם להכנת רעל," אמרה בסבר פנים רציני. "אם אתה מכפיל את החַשָנית ומקטין לחצי את שורש הָהארוָוה.
מבין?"
"למה…" פתח אַקוס בשאלה, אבל היא כבר שינתה את הנושא.
"אז מה מעסיק אותך הערב?" היא שאלה בזמן שהוציאה עלה כותרת אחד של חַשָנית אל קרש החיתוך שלה. הוא היה עדיין אדום אבל כמוּש ובערך באורך האגודל שלה.
"שום דבר," אמר אַקוס. "האנשים שנעצו בנו מבטים בטקס הפריחה, אולי."
"ברוכי־הגורל מרתקים אותם. הייתי שמחה להגיד לך שביום מן הימים יפסיקו לנעוץ בך עיניים," אמרה ונאנחה, "אבל לצערי אתה… אתה תמיד תמשוך אליך מבטים."
הוא רצה לשאול אותה על הדגשת ה"אתה" אבל בזמן השיעורים הוא נזהר ליד אמו אם שאל אותה שאלה שלא במקום, השיעור הסתיים בפתאומיות. לעומת זאת אם השאלה הייתה במקום, הוא זכה לגלות דברים שלא היה אמור לדעת.
"מה אתך?" הוא שאל אותה. "מה מעסיק אותך, זאת אומרת?"
"אה." אמא קצצה קיצוץ מדויק, והסכין שלה נקש בקצב אחיד על קרש החיתוך. גם הקיצוץ שלו הלך והשתפר, אף כי הוא עדיין חתך גושים גם כשלא התכוון. "היום מציקות לי מחשבות על משפחת נוֹאַוֶוק."
היא הייתה יחפה, ואצבעותיה היו מקופלות תחתיהן בגלל הקור. רגליה של אורקל.
"זאת המשפחה ששולטת בשוֹטֵט," היא אמרה. "ארץ אויב בשבילנו."
השוטֵט היו עם, לא כוכב־אומה, והם נודעו בפראותם ובאכזריותם. הם צרבו בזרועותיהם פסים לציון כל אדם שהם קטלו ואימנו אפילו את הילדים בתורת המלחמה. הם התגוררו בת'וּבֶה, כוכב הלכת שבו התגוררו אַקוס ומשפחתו, מעבר לרצועה ענקית של עשב־נוצות, זה ששרט את החלונות בבית משפחתו של אַקוס – אם כי השוטֵט לא כינו את הכוכב "ת'וּבֶה" ואותם "ת'ובזים".
סבתא שלו, מצד אבא, נהרגה באחת מהפשיטות של השוטֵט. היא הייתה חמושה רק בסכין לחם, כך בכל אופן סיפר אבא שלו. והעיר הֶסָה עדיין נשאה את צלקות האלימות של השוטֵט. שמות הנספים נחקקו בקירות אבן נמוכים, חלונות שבורים הודבקו ולא הוחלפו ועדיין היה אפשר לראות את הסדקים.
ממש מעבר לעשב־הנוצות. לפעמים הייתה לו הרגשה שהם במרחק נגיעה.
"משפחת נואַוֶוק היא ברוכת־גורל, ידעת? בדיוק כמוך וכמו אחיך ואחותך," המשיכה סיפָה. "האורקלים לא תמיד ראו גורלות בשושלת הזאת, זה קרה רק בימַי. וכשזה קרה, משפחת נואַוֶוק זכתה ביתרון שאִפשר לה להשתלט על ממשלת השוטֵט ולקחת את השלטון לידיה."
"לא ידעתי שזה יכול לקרות. זאת אומרת, שמשפחה חדשה תקבל פתאום גורלות."
"טוב, אלה מאִתנו שהתברכו בראיית העתיד לא קובעים מי יקבל את הגורל," אמרה אמא. "אנחנו רואים מאות עתידים, מאות אפשרויות. אבל גורל הוא דבר שקורה לאדם מסוים בכל גרסה וגרסה של העתיד שאנחנו רואים, וזה עניין נדיר מאוד. הגורלות האלה הם שקובעים מי הן המשפחות ברוכות־הגורל – ולא להיפך."
זאת הייתה הסתכלות חדשה מבחינתו. אנשים דיברו תמיד על האורקלים שקוצבים גורלות כאילו היו אלה מתנות שמוענקות ליחידי סגולה חשובים אבל לדברי אמא, זה היה בדיוק ההיפך. הגורלות הם שמעניקים חשיבות למשפחות מסוימות.
"זאת אומרת שראיתְ את הגורלות שלהם. את הגורלות של משפחת נואַוֶוק."
היא הנהנה. "רק של הבן ושל הבת. ריזֶק וסַיירָה. הוא יותר מבוגר. היא בגילך."
הוא שמע את שמותיהם בעבר, נכרכים בשמועות מגוחכות. סיפרו שיוצא להם קצף מהפה ושהם מחזיקים גלגלי עיניים של אויבים בצנצנות. וגם על שורות של אותות קטל שחרוטים להם לאורך הזרוע, משורש כף היד עד הכתף. אולי הדבר האחרון דווקא לא נשמע מגוחך כל כך.
"לפעמים קל לראות למה אנשים נעשו מה שהם," אמרה אמא ברוך. "ריזֶק וסַיירה הם ילדים של רודן. לַאזמֶֶט, אבא שלהם, הוא בן של אִשה שרצחה את האחים והאחיות שלה. האלימות מזהמת כל אחד מהדורות." היא נדה בראשה וגופה הצטרף אליו והתנדנד קדימה ואחורה. "ואני רואה את זה. אני רואה הכול."
אַקוס לפת את ידה ולא הניח לה.
"צרי לי, אַקוס," היא אמרה, ואַקוס לא ידע אם היא מצטערת שדיברה יותר מדי או על משהו אחר, אבל זה לא היה חשוב במיוחד.
שניהם עמדו זמן מה והקשיבו למלמולים של עַדכני החדשות. הלילה האפל ביותר נראה איכשהו אפל עוד יותר.
אין עדיין תגובות