למות לפני אולגה

תוכנית ריאליטי יוצאת דופן, המצולמת בין כותלי בית סוהר עם משתתפים שהם פושעים אמיתיים, משגעת את המדינה כולה ומשפחה אחת בפרט.
גבר צעיר, חסר שאיפות או חלומות גדולים, מפתח תיאוריה פסאודו־פסיכולוגית באמצעות צפייה בזוגות משחקים מטקות, והופך בן לילה למומחה מפורסם למערכות יחסים. פחד מהזדקנות ערירית מפיח חיים ססגוניים מאין כמותם. שתיין כפייתי מנסה בדרך לא דרך לנצח את הדיכאון, בזמן שהתרופה לנפשו עשויה להימצא בשיחה פשוטה ומרפאת עם אדם זר היושב לידו. וקבוצת תמיכה אחת שחבריה רודפים אחרי הזנב של עצמם בניסיון להשיג חופש אמיתי.
חמישה סיפורים על חיים פשוטים ומורכבים, על אנשים רגילים ומתוסבכים, על אחריות ועל גורל.
למות לפני אולגה הוא ספרו השלישי של עוז אביב. קדמו לו: מאז אני מחכה; סודות מלחמות קצרים.

מקט: 4-575-865

תוכנית ריאליטי יוצאת דופן, המצולמת בין כותלי בית סוהר עם משתתפים שהם פושעים אמיתיים, משגעת את המדינה כולה ומשפחה אחת […]

---

חנינה

1.

בדיוק כשמעיין, אסיר שהצטרף לתוכנית ריאליטי חדשה, הצית סיגריה בתוך מסך הטלוויזיה, אריאל כיבה את הסיגריה שזה הרגע הדליק בעצמו, ונכנס בזריזות מהמרפסת לסלון. הצלילים שנשמעו מהמכשיר, מהרגע שמעיין הופיע בו לראשונה, יצרו תחושה דרמטית, כאילו משהו גדול הולך לקרות, אבל בו בזמן גם הרגשה חמימה, נעימה לכל אוזן.

“בר, אולי תלך לחדר שלך? כבר מאוחר,” הציעה תומר למרות השעה המוקדמת יחסית לשינה, אפילו לילד בן אחת־עשרה.

“אבל אימא, אני רוצה לראות,” מחה בר.

“נו, אולי תגיד לו משהו?” פנתה תומר לאריאל, אך בעלה שתק, הוא כבר היה מרותק למסך.

תומר זיהתה מייד את מעיין בטלוויזיה, מעיין שלה, ובכל זאת הצליחה להסתיר את הסערה שהתחוללה בתוכה, את הדריכות שהשתלטה על גופה. אבל אחרי דקות בודדות הרגישה שהיא חייבת לקום ולצאת מהבית, לשאוף קצת אוויר ולהיות עם עצמה.

“אני יוצאת לאיזה סידור,” קראה בכלליות לחלל הבית, למרות שאין זה דבר רגיל עבורה לעשות בשעה כזאת. בדרכה החוצה, אריאל הספיק להמהם באגביות, כאילו אומר לה, “בטח, אין בעיה.”

מעיין ישב בחדר קטן בעל ארבעה קירות לבנים, כשהסיגריה בוערת בין אצבעותיו, למרות השלט התלוי מאחוריו האוסר על כך. הוא היה רזה במיוחד, ועורו היה לבן כמו הקירות סביבו, מה שעזר לצלקת על צווארו לבלוט בגאון. זיפים שחורים ועבים עיטרו את פניו, ומעיניו הכהות המעוטרות קמטים שהוסיפו לו חן מסוים, השתקף מבט עייף וחכם.

לפניו הופיעו יתר האסירים שנועדו גם הם להשתתף בתוכנית “חנינה”, שבה יתועדו “עשרים־וארבע־שבע” פושעים אמיתיים בשגרת חייהם בכלא וישתתפו במשימות טלוויזיוניות שונות, ושבסופה הצופים יקבעו למי מהמתמודדים הם מעניקים חנינה ושחרור מהכלא. אך איש לא זכר את מה שהאסירים אמרו באותו ערב ובקושי איך הם נראו, רק מעיין, שהיה אחרון להציג את עצמו, נחקק לקהל הצופים בזיכרון כשגנב את ההצגה מכולם.

“היו לי אחים תאומים,” מעיין פתח באופן רשמי את הופעתו הטלוויזיונית, “זאת אומרת, אחי ואחותי הקטנים היו תאומים, אני הייתי הבכור. אני אומר ‘היו’ כי אין לי מושג מה איתם היום. נעלמו. ככה זה כנראה כשאתה נכנס לכלא, אפילו אחים ואחיות אין לך.”

הוא שאף ארוכות מהסיגריה לפני שהמשיך. “כשהם היו בני ארבע־עשרה ככה, הם הלכו יחד להסתפר בקניון. אחי ביקש מהספר שיעשה לו גלח. הוא רצה להיראות כמוני, אחיו הגדול. הייתי אז חייל. אז הספר כמובן עשה לו גלח, ואז אחותי ביקשה גם היא גלח, אבל הספר אמר לה שבלי אישור מההורים הוא לא מוכן,” הוא לקח עוד שאכטה ארוכה, “אתם מבינים את האבסורד?”

לא היה שם אף אחד איתו, לא מראיין ולא אסירים נוספים, לכן היה ברור שהוא פונה אל הצופים בבית. אריאל, ובעקבותיו בר הקטן, ישבו שקטים, צמאים לשמוע עוד.

“בשביל לעשות לה פוני הוא לא צריך אישור,” מעיין אמר בטון מזלזל, “אבל בשביל גלח, כן. ולמה? מה, גלח מסכן אותה או את הסביבה באיזושהי צורה? זה לא יאה? זה לא מכובד? מה, לעשות גלח לילדה זה כמו למכור לה סיגריה או וודקה?” הוא הרים את קולו והדגיש כל מילה ומילה. “מה ההיגיון? או שאתה מספר אותה איך שהיא רוצה בלי אישור הורים, או שאתה לא מספר אותה בכלל בלי אישור הורים. מה, לא ככה?” הוא הישיר מבט לתוך המצלמה, “אז ביום שישי באתי לשם, ותהיו בטוחים שכל מי שהיה בקניון וגם מי שלא, שמע אותי מסביר יפה־יפה לספר הדגנרט הזה מה אני חושב עליו ומה יקרה לו בפעם הבאה אם הוא ישפיל ככה את אחותי.”

בשלב הזה אריאל חייך, אז גם בר חייך קצת מייד אחריו, והסיט את מבטו מהטלוויזיה אל אביו, כמו מתוך איזה רצון לחוות יחד את ההנאה מהצפייה.

“בקיצור,” מעיין נשען לאחור בכיסאו, “מול המספרה ההיא בקניון היה אחד שעושה עגילים וקעקועים וכל מיני כאלה, והוא שמע איך שהשתגעתי שם. הוא כבר שמע עליי לפני, כמובן, וידע לא להתעסק. כמה ימים אחרי זה, אחותי עשתה אצלו עגיל באוזן ואחי ביקש עגיל חישוק בשק של הביצים. עוד לפני שהבחורצ’יק הספיק להגיד משהו על אישור הורים אחי כבר שאל אותו, ‘למה, מה ההבדל בין חור באוזן לחור בביצים? הרי זה חלק מהגוף, וזה חלק מהגוף.’ ולא הייתה לו ברירה, לבחורצ’יק החמוד,” עוד עצירה לשאכטה ארוכה, “צריך להבין שכבר אז הייתי טיפוס מאוד מאיים, כן?” שאכטה אחרונה וכיבוי הסיגריה על הרצפה, “אז ביום שישי אחרי זה באתי לשם ופוצצתי את האימ־אימ־אימא של הדפקט הזה במכות. כי מה זה לעשות לילד בן ארבע־עשרה עגיל בביצים?! מה הוא נורמלי?״

עכשיו אריאל כבר ממש צחק מהאסיר בטלוויזיה למרות שהרגיש אי נוחות מסוימת באזור חלציו למשמע הסיפור. אפילו לא שם לב שגם בר הקטן יושב וצוחק לידו.

“אבל לא בגלל זה נכנסתי לכלא,” מעיין החל לסכם את דבריו, “מה מסתבר? שהחברה שהייתה לי אז, כעסה עליי נורא ששוב אני מסתבך בשטויות, וכדי לעצבן אותי היא עשתה גלח בעצמה, כמו אחותי ואחי. אז הרבצתי לה וגם אפשר להגיד שניסיתי לאנוס אותה באיזשהו שלב, אבל היא הצליחה להתחמק. יום אחרי זה הרבצתי לה שוב, לה ולאבא שלה שדיבר אליי לא יפה כשהם באו לאסוף את המפתחות שלה ששכחה אצלי. קיצר, זה ועוד איזה מקרה אחר שהשופטת קראה לו אונס למרות שהוכח שהתובעת התפשטה בכוחות עצמה – יצא שקיבלתי תשע שנים בפנים. נשארו לי עוד שלוש,” הוא נאנח ונשען לאחור, כאילו סיפר עכשיו סתם סיפור שגרתי לחברים, “ועכשיו אני פה, מקווה לנצח בתוכנית הזאת ולהשתחרר מוקדם,” הוא רכן בחזרה לפנים, מרפקיו שעונים על ברכיו, “אני מתכוון לעשות הכול כדי להוכיח מי אני באמת. אני עוד אגרום לכל אחד ואחד מכם הצופים היקרים בבית לאהוב אותי ולהצביע עבורי, אתם עוד תראו!”

בשלב הזה בר כבר נמנם על בטנו של אביו, אבל אז התעורר מכמות ההודעות האדירה שקיבל אריאל.

“ההורים של הילדים בכיתה שלך ממש כועסים,” אמר אריאל באדישות האופיינית לו, “הם החליטו פה אחד עם המורה שאף ילד לא יראה את התוכנית הזאת. בקיצור, לך לישון עכשיו, ואל תגיד לאף אחד שראית איתי את הפרומו הזה.”

בר, למרות שבאמת ובתמים חשב שלהיות בן אחת־עשרה משמע להיות גדול ועצמאי, הלך ממושמע לחדרו ושכב במיטתו עד שנרדם.

2. תומר

אריאל לא שם לב שלא ישנתי כל הלילה מרוב בחילה. פעם הוא היה מבין הכול, גם את מה שלא אמרתי במפורש. עכשיו אם הייתי מספרת לו על הבחילות הוא בטח היה חושב שאני בהיריון, ואז לכי תנסי להסביר לו את מה שאת לא רוצה אפילו לחשוב עליו. לא הייתי מוכנה לספר לו על מעיין, החבר הראשון שלי שצפוי להיות כוכב טלוויזיה גדול. ועדיין, רציתי את התמיכה, רציתי שיהיה רגיש ושייתן לי אותה, לא משנה למה.

בבוקר, אחרי שהוא יצא עם בר, זה לעבודה וזה לבית הספר, התקשרתי למשרד להודיע שאני לא מרגישה טוב, גם ככה כבר עייפתי מהעבודה הזו, להמציא פרסומות למוצרים שאני בעצמי בחיים לא הייתי צורכת, אז במצבי זה בכלל היה גדול עליי. יכול להיות שהעבודה דווקא הייתה דוחקת הצידה את המחשבות הנוראיות, אבל ידעתי שבמשרד בטח ידברו על הפרומו שמעיין הופיע בו אמש ועל הפרסומות שיתאימו לתוכנית שכזו, ומזה ביקשתי לברוח. מה שלא הצלחתי לנחש זה שגם בכל יתר המקומות שבהם שהיתי בניסיון לאוורר קצת את הראש, אי אפשר היה להימנע מלשמוע דעות ותהיות וציפיות ומחשבות על תוכנית הריאליטי החדשה ועל המתמודד שובה הלב שדיבר על עברו אתמול באופן כל כך כובש. בבית הקפה, בתור בסופר פארם, אפילו בפארק.

“זה לא קצת מוגזם לשחרר פושע לחופשי בגלל תוכנית טלוויזיה..?” “אבל הצופים מחליטים את מי לשחרר…” “ואיך שהוא מדבר יפה…” “בכל זאת, לדעתי זה מוגזם…” ״ואיזה חתיך…” “וחכם…” “ובאמת מדבר יפה…” ״אפילו הקמטים, ושלא נדבר על הצלקת…” ״אבל לשחרר אסיר..?״ ״אנס…” ״אולי זה נכון…” “אבל הרי הצופים הם אלה שמחליטים…” “נו טוב, נחיה ונראה…” “הוא באמת דיבר נורא יפה…”

חזרתי הביתה עוד לפני הצוהריים ונרדמתי סוף סוף. ישנתי כל כך עמוק ששכחתי לאסוף את בר המסכן מבית הספר, מה שאילץ אותו לחזור ברגל לבדו ולהעיר אותי מייד כשנכנס. “לא נורא, אימא,” הוא אמר, החמוד הזה, “אני כבר ילד גדול, אני יכול לחזור הביתה לבד בלי בעיות.” חייכתי אליו בהבעה מתנצלת, הרגשתי כל כך אשמה ולא מחוברת, שלא הצלחתי להוציא מילה מהפה. “ואתמול הלכתי לישון קצת מאוחר,” הוא המשיך, “אבל גם זה לא נורא כי אני כבר בן אחת־עשרה.”

ואז נזכרתי שהילד הקטן והיפה והתמים שלי ראה בטלוויזיה את מה שראה, והרגשתי עוד יותר לא אחראית ובעיקר חסרת שליטה. הרי הבן שלי דומה לי כל כך. אם אני התאהבתי במעיין, אז בטח גם הוא ייפול שבי בקסמיו אם ימשיך לצפות בו. זה מה שחסר לי, שבר שלי עוד יעריץ וירצה לחקות את האדם שאני הכי שונאת, האדם הכי מגעיל בעולם, יצור מחליא ושפל.

3. בר

כולם בבית הספר דיברו על האסיר מהטלוויזיה, בהתחלה לחשו ואחר כך דיברו חופשי. היו כמה בנות שסיפרו שהתחילו לצפות אבל מהר מאוד ההורים שלהן החליפו ערוץ או שלחו אותן לחדר לישון. בהפסקה הגדולה אחד הבנים אמר שאין שום דבר רע בקרחת. זה היה מעניין כי נראה לי שהוא חזר על המשפטים שאבא שלו אמר, כמו שאני עושה לפעמים כשמדברים בכיתה על כדורגל. הוא אמר שמישהו פעם החליט שקרחת לא מתאימה לבנות, ושהמישהו הזה מכתיב לכולנו מה נכון ומה לא, מה מותר ומה אסור. ואז הוא אמר שבאותה מידה המישהו הזה היה יכול להחליט שקרחת דווקא כן מתאימה לבנות ולא לבנים, ואז הכול היה הפוך. בשיעור הוא אמר את זה גם למורה. היא נורא כעסה אבל לא אמרה אם קרחת זה טוב או רע. היא גם לא אמרה כלום על הספר, אם הוא היה צריך לספר את אחותו של מעיין בלי אישור מההורים או לא. היא פשוט כעסה וזהו.

בהפסקה השנייה כל הבנים החליטו לבקש מההורים לקחת אותם לספר לעשות קרחת. גם אני אמרתי שאני אבקש, אפילו שאני אוהב את השיער שלי ככה. כשחזרתי הביתה אימא התנהגה מוזר. שאלתי אותה אם היא שכחה את השעה שאני מסיים ואם בגלל זה לא באה לקחת אותי. היא לא אמרה כלום. רק חייכה ונראתה עייפה במיוחד. אני חושב שהיא הייתה חולה ולא הודתה בזה, כי היה לה בדיוק את אותו הפרצוף שהיה לה לפני חודש כשהייתה לה שפעת. אז לא אמרתי לה על הקרחת, פחדתי להכעיס אותה, במיוחד כשהיא חולה. פחדתי גם שהיא לא תרשה לי לראות טלוויזיה בערב עם אבא. פחדתי גם שהבנים בכיתה יגלו שהשתפנתי אבל מהכעס של אימא פחדתי יותר. בערב שאלתי את אבא מה זה אונס, והוא המשיך לפצח גרעינים מול הטלוויזיה כאילו שהוא לא שומע.

4.

אריאל ותומר הכירו בתור לפסיכולוג. אריאל טעה ביום של התור שלו, וכך יצא שהוא חיכה חצי שעה יחד עם תומר, לתור שלה. גם היא, כמוהו, נהגה להקדים לכל מקום שאליו הגיעה. הם לא דיברו מילה בחדר ההמתנה, רק צחקו בתיאום משונה כשניסו להיכנס יחד וכך גילו שאריאל הגיע ביום הלא נכון. כשתומר סיימה ויצאה מהבניין היא הופתעה למצוא את אריאל מחכה לה למטה ברחוב, כשבידיו שתי כוסות קפה ובין שיניו פרח סגול כמו חולצתה. הם התיישבו בספסל הקרוב ושוחחו. הם דיברו במשך שעות מבלי לשים לב לזמן שעובר, עד שברגע הבינו שכבר אמצע הלילה והם עדיין שם, על הספסל.

תומר כבר הייתה אחרי טיפול פסיכיאטרי שנמשך כמעט שנה, והפסיכולוג היווה עבורה תחזוקה לשפיות שאותה השיבה לעצמה בעמל רב. אריאל היה אז כמעט בן שלושים, אחרי שלקח קשה מדי את הפרידה מאהובתו הקודמת, עד כדי כך שכמעט לא היה מסוגל לתפקד או לחשוב על משהו אחר.

אחרי שנתיים וחצי יחד הם התחתנו, וכעבור שנה וחצי נולד להם בר. במהלך הלידה תומר כמעט מתה, ומאז השתדלה להיות יותר מחוברת לעצמה ממה שהייתה לפני כן. היא מרבה לתרגל יוגה ומדיטציות, לקרוא ספרים בנושא החיבור בין גוף לנפש, ומאמינה בלב שלם שמחשבה מייצרת מציאות. לאריאל הרוחניקיוּת הזאת לא מפריעה כל כך למרות היותו אדם פרקטי ודי חומרי. האמת היא שכמעט שום דבר לא מפריע לאריאל – עם הזמן הפך לטיפוס כזה שיכול לחיות עם כל דבר. העיקר מבחינתו זה להישאר יחד, רק לא להיות לבד, רק לא להיות רחוק מתומר.

5. תומר

הבחילות לא עברו, להפך, הן רק החמירו, ונוספו להן סחרחורות ועייפות. לרגעים חשבתי שכל התהליך שעברתי עם עצמי בשנים האחרונות לא שווה פרוטה אחת שחוקה, ושההחלמה שלי אז, לפני הרבה שנים, קשורה בעיקר לזמן שחלף ופחות לנפש שהמצאתי לי שלכאורה הבריאה. רק אחרי כמה ימים אריאל סוף סוף שאל אותי, בכלליות כזאת, אם הכול בסדר איתי. עניתי באדישות, מלמלתי גיבוב של מילים שבתוכן בלטה המילה “מחזור” והוא הפסיק להתעניין.

במשרד, במפגשים חברתיים, בכל מקום, לא הפסיקו לדבר על מעיין ועל “חנינה”. זה היה נורא. לא שינה לי אפילו מה אמרו או מי אמר, מספיק שדיברו. כשגיליתי שאלפי ילדים וילדות ברחבי הארץ, מגיל שמונה ועד שמונה־עשרה, ביקשו מהוריהם במקרה הטוב או שעשו על דעת עצמם במקרה הרע, גלח בראש, זה היה עוד יותר נורא. המחשבה שמעיין משפיע על הנוער הייתה קשה במיוחד. אני יודעת איזה איש מסוכן הוא, בן אדם רע, ואם הוא הופך להיות מודל לחיקוי אז איזה עתיד שחור צפוי לכולנו. ניחמה אותי העובדה שבר שלי לא ביקש מאיתנו לגלח את ראשו, אבל לא מספיק בשביל להפסיק את התחושות האיומות שהתחוללו לי בגוף.