כשאתה קורא את ספרו האמור של חומסקי, על שני פרקיו, את המאמר "לשון וחרות", בקובץ זה, או את ספריו על […]
הקדמה
הכינויים "איש רוח" ו"יפה נפש" אינם תארי שבח במקומותינו.
במבט ראשון, אתה רואה כאן פרדוקס היסטורי – עם שאנשי-רוח עיצבו אותו והשפיעו עליו יותר מאשר המוני פרנסים, שרים ואלופים, מוצא את עצמו נוהם "משוגע איש-הרוח"; אומה שידעה מרורים כל שעה שיפי-הנפש, "חסידי אומות העולם", לא הצליחו להושיע, מוצאת עוז בנפשה לפסוק "ארור יפה-הנפש".
בהרהור שני, אתה שומע כאן את הדי-קולה של הציונות הקלאסית.
שלילת הגולה הייתה בציונות השלטת שלילת האופי הדתי והמבנה החברתי של היהדות בגלות. המלחמה בדת היהודית נוהלה מעל כתפיה של ההשכלה היהודית, כשהאויב מצטייר לא בדמותו העממית של העגלון שומר המצוות, אלא בדמותו המתנשאת של התלמודיסט המתפלפל. המלחמה בחברה היהודית שבגלות נעשתה בניסיון להקים חברה יהודית שונה, תחת דגלי העבודה, בארץ ישראל. שדות הקרב הללו היו קרקע פורייה לצמיחת אנטי-אינטלקטואליזם, אם לא כתוצר הכרחי, לפחות כגידול טבעי. כשרועמים התותחים לא משתתקות המוזות, אלא ההמולה היא המחרישה את קולן באוזניים לא כרויות.
הדורות המייסדים מצאו את פתרון הבעיה היהודית שלהם בריבונות המדינית של היהודים בארץ ישראל. הקמת המדינה היהודית הייתה בעיניהם, בצדק, הישג מהפכני בתולדות העם היהודי. אין פלא בכך שהם נתנו להישג הלאומי שלהם מעמד עליון, המכשיר כל אמצעי להגנתו. הרך הנולד זוכה תמיד להגנה טבעית נמרצת ואם הוא בן זקונים, לא כל שכן.
דורות הילדים אספו את פירות האסטרטגיה של אבותיהם. המדינה היהודית פתרה עבורם את הבעיה היהודית; אין להם בעיה יהודית שהייתה לאבותיהם. בזה הצליחה הציונות, אבל היא נכשלה במקום סמוך – דורות הילדים ירשו מדורות האבות את תודעת החשיבות המוחלטת של הארגון המדיני "הנורמאלי". הלאומנות הטקטית של הראשונים הפכה ללאומנות טהורה אצל האחרונים. יפי-הנפש רואים לעצמם חובה להילחם בלאומנות, להכות בקנאות, להפריע לנהייה העממית מן הצדק אל הכוח; על כל אלה ידועים יפי הנפש לדיראון בעיני שליטים, תמימים וסהרורים כאחד. כיוון שאנשי האוניברסיטה אמורים להיות אמונים על הביקורת הנוקבת, על הניתוח חסר-הפשרות, על ההפרדה בין העיקר לבין הטפל-החביב, היה מקום לחפש באקדמיה האוניברסיטאית חממה של אנשי רוח ויפי נפש, שתמשוך עליה את רוגזו של הממסד והמוני תומכיו.
מדי פעם בפעם נדמה שאכן אלה הם פני הדברים. לאחר פטיצית המרצים בדבר יחסים דיפלומטיים עם גרמניה המערבית ולאחר כרוזי הפרופסורים בדבר "שלום עכשיו" הייתה תקופה קצרה בה נדמה היה שהאקדמיה האוניברסיטאית מבינה את תפקידה החברתי הביקורתי ושכצפוי היא מעלה עליה את חמתם של החסידים, בין אם החכמים ובין אם השוטים, של עמדות פוליטיות אחרות: עדיין "פרופסורים" היא מילת-גנאי בחוגים רחבים.
אבל אלה הם מאורעות יוצאי דופן. הפעילות הסטנדרטית של הפרופסור, בתחומי החברה והמדינה, אינה שונה בדרך כלל מזו של הרופא, הטכנאי או הנהג. כשמדובר ברמת הטיעונים, דקות ההבחנות ועומק ההסברים זוהי תופעה תמוהה, עצובה וקוראת להסבר.
מה מסביר סטנדרטים כפולים? כיצד מתיישב תחכום מופלג בבעיות מדע מסוים עם שטחיות גמורה בענייני החברה, שאלות המדינה ויסודות הדת? אחדות מן הנפשות הפועלות הן חצויות; לא מעטים המדענים שאין להם השכלה מחוץ לתחום המקצועי שלהם, השכלה הדרושה לשם גיבוש אחראי של עמדה ערכית; גם לא יחסרו יושבי קתדראות שיעקמו את שפתותיהם לפי הקו השליט. אבל כל אלה אינם הסבר הכול: סטנדרטים שונים אתה מוצא גם בפי טובים והגונים, משכילים ואמיצים.
חלק מן ההסבר נעוץ בסטנדרטים המכוננים של כל תחום ותחום. בכל הקשר של ניסיון להרחיב את ההבנה, בין אם במחקר מדעי ובין אם בעיון פילוסופי, בין אם בתיאורטיזציה מקפת ובין אם באכספרימנטציה מוגבלת, טבועה חלוקה של הטענות הנוגעות לעניין לשניים: הטענות הנתונות, הבלתי מעורערות בהקשר זה, ובצידן הטענות הנבדקות, הניתנות להפרכה, לאימות, או לבדיקה חלקית באותו הקשר. תחומים שונים ניתנים לאפיון על ידי חלוקות בעלות עקרונות שונים ואפשר לסדר אותם לפי מידת האפשרות שהם מרשים לערער טענות נתונות, או ידועות. בקצה האחד של סדרת התחומים אתה מוצא חלקים של הפילוסופיה שבטבעם הם מטילים ספק בנכונותן של טענות בדבר קיום שכלים (מחשבות) אחרים, ממשיות הזמן וכיו"ב, ובקצה השני של הסדרה אתה מוצא, אני מניח, חלקים של "השכל הישר", המפעיל אותנו בחיי יום-יום, במידה שכיחה של נכונות רבה לקבל טענות ללא ערעור. החלפת עקרונות החלוקה של תחום אחד בעקרונות של תחום אחר מסבירה את השטחיות המופלגת, את התמימות המגוחכת ואת החריקה האינטלקטואלית שאנו נתקלים בהן לעיתים קרובות בהגיגיהם של מדענים נשואי-פנים אודות החברה, הרוח, האלים.
היכולת לשבץ בעיה בהקשר העיוני המתאים לה, משולה ליכולת להבין, מתוך מבט כמעט-חטוף בסיטואציה משחקית, מהו המשחק שהשחקנים נמצאים במהלכו. אבל זוהי רק ראשית-חכמה. בצעד הבא נבדלים השחקנים הטובים מן השחקנים האחרים. אחרי ששיבצת בעיה במסגרת המתאימה לה, עדיין עלולה להיות רחוקה הדרך לפתרון. אחדים מן ההוגים בכל דור משתבחים ביכולת הכפולה לשבץ בעיות בהקשרים המתאימים להן, ובכל אחד מן ההקשרים הללו להתקרב אל פתרון הבעיה המשובצת בו, בין אם המדובר בבעיה מדעית זו או אחרת ובין אם המדובר בבעיה ערכית חשובה, חברתית או מדינית.
דוגמא מובהקת ליכולת כזו נמצאת בכתביו הרבים של הפילוסוף ברטרנד ראסל ודוגמא חשובה אחרת ימצא הקורא במבחר המסות של נועם חומסקי המוגש בספר זה בתרגום עברי. הרבגוניות נראית לעין והתאמת הבעיות להקשרי הדיון בהן, לא תיעלם מעיניו של קורא רגיש.
אולי כדאי להזכיר כאן את ספרו של חומסקי "בעיות בידיעה וחירות" (הוצאת פנתיאון, ניו יורק, 1971), המבוסס על ההרצאות שנשא באותה שנה לזכרו של ברטרנד ראסל, בקולג' טריניטי שבקמברידג'. אופיינית חלוקת הספר לשניים – "על פירוש העולם" ו"על שינוי העולם" – ובולטת בו הרוח הקושרת את שני ההוגים הללו, חרף ההבדלים הרבים ביניהם.
כשאתה קורא את ספרו האמור של חומסקי על שני פרקיו, את המאמר "לשון וחירות", בקובץ זה, או את ספריו על בלשנות בצד ספריו על הבעיות הפוליטיות של השעה, כגון "שלום במזרח התיכון?" (1969), אתה עומד בפני פיתוי אינטלקטואלי גדול לחשוף אחדות רעיונית מאחרי המבחר הרבגוני של תשובות מרתקות לבעיות הנראות רחוקות זו מזו, בוודאי בלתי-תלויות אחת בשנייה.
אפשר להצביע על שלושה רעיונות יסודיים שיש להם הדים במסות של חומסקי – הבלשניות, הפוליטיות והאידיאולוגיות.
חלק מן הפילוסופיה של המחצית הראשונה של המאה נולד בתנועת המחאה של האמפיריציזם הלוגי, שמרדה בפילוסופיה ההגלינית שקדמה לה. כדי להתרחק ככל האפשר מהתפלספות נבובה, עקרה ועילגת דרשו פילוסופים רבים מעצמם, ברגעים של אחריות פילוסופית קיצונית, להתרחק מכל מה שעולה ממנו ריח מנטאליסטי שאינו ניתן להגדרה מלאה במונחים של ההתנהגות הנצפית. אבל המחאה הפילוסופית הפכה לעמדה פילוסופית, זו הטביעה חותם מלא על המתודולוגיה הרשמית של המדעי ואילו זו הביאה לעולם זרמים קיצוניים בפסיכולוגיה, בלשנות ופיסיקה. מכל אלה האריך ימים יותר מכל הביהביוריזם בפסיכולוגיה.
חומסקי מתח ביקורת חריפה על תורות ביהביוריסטיות, גם כשהן שימשו נקודות מוצא לתיאוריטיזציה בדבר השפה הטבעית וגם כשהן שימשו רקע לטיפוח אידיאולוגיה. (שני הענפים של הביקורת מיוצגים במאמר "פסיכולוגיה ואידיאולוגיה", בקובץ זה) בכל מקרה ניכרת בדברי חומסקי שלילת העמדות הרואות בהתנהגות הנצפית נושא המחקר או נושא ההערכה, יסוד הבנת העולם או מוקד השינוי שלו. ההתנהגות הנצפית היא רק קליפה חשובה ואין טעם לתת לה מעמד עצמאי.
עקרון שלילי זה מוביל אותנו לעקרון חיובי: לא ההתנהגות עיקר, אלא מערכות החוקים המכוננות (המחוללות) אותה או המכוונות אותה. השפה הטבעית אינה צרור של נטיות לעקם את השפתיים או לגלגל בלשון, אלא היא מוגדרת על-ידי מערכת חוקים מופשטת הקובעת את היחסים בין צלילי-הפסוקים, משמעויותיהם ושימושיהם. ידיעת השפה היא ידיעת מערכת חוקים זו, לימוד השפה הוא לימוד מערכת זו ושינוי השפה הוא שינוי המערכת. גם המוסר אינו עניין של מעשים בלבד. אלא עיקרו מערכת חוקים שיש לה תפקיד ותוצאות ושרק לאורה נשפטים המעשים עצמם. וכך הלאה, בכל התחומים המרכיבים את האנושיות על-ידי תרומה מכוננת (מחוללת) לרוח האנושית.
שלטון מערכות החוקים אינו פוגע בחירות האנושית. השפה הטבעית משאירה מקום ליצירתיות – לשימוש חדש באמצעים הנתונים, בלי לחרוג משליטת החוקים המגדירים. אדרבא, ללא מערכת חוקים ברקע, לא היה טעם לדבר על יצירתיות בחיים הלשוניים. היצירתיות הלשונית מתגלה לא חדשים לבקרים אלא יום-יום, כשדובר השפה מתאים להקשרי הבעה חדשים פסוקים שלא שמע מימיו ולא השמיע מימיו ושאעפ"כ הם בעלי שימוש, משמעות ומבנה ידועים, מפני שהללו נקבעים על-ידי מערכת החוקים של השפה.
היצירתיות היא תכונה של פעולה חופשית במסגרת מגבלות המוטלות על-ידי החוקים השולטים, בכל תחום – באמנות, בחקיקה, בפתרון בעיות חברתיות או פורמאליות, במשחקים, במדע. הבנת כל אחד מן הפנים הללו של הרוח האנושית היא כפולה: הכרת מערכת החוקים – שהיא הרקע ליצירתיות המופיעה, והכרת הטעם של הפעולה במסגרת החוקים הללו – שהוא המכריע בהערכת הפעילות והמאתר את סגולותיה של הפעולה היצירתית.
השילוב של חירות וחוק הוא נדבך מרכזי בהבנת המהות של הרוח האנושית. העיקרון השלישי שכדאי להזכיר הוא נקודת המוצא – הנחת קיומה של מערכת תכונות מהותית לבני האדם, מערכת ההופכת את כולם עשירים באותה רוח, חרף כל ההבדלים הביולוגיים, התרבותיים, החברתיים והאידיאולוגיים שביניהם.
עיקריה של כל מערכת חוקים חשובה הם לעיתים קרובות משני סוגים – מסגרות הטבועות בנו מלידה ופירוטי-פרטים הממלאים את המסגרות הללו על יסוד הניסיון והסביבה. האחרונים רבגוניים ובני-אדם שונים זה מזה תכלית שינוי כשמשווים את ניסיונם וסביבתם, אבל המושגים הטבועים בנו מלידה (מולדים) – המושגים של "מערכת חוקים", "משמעות", "מטרות ואמצעים", "יחסים תחביריים", אם נזכיר כמה דוגמאות בולטות מתחום הדיון בלשון – הללו משותפים לכל ועל כן הם ממהות הרוח האנושית. שאלה פתוחה ורבת-חשיבות היא שאלת זיהוי הרעיונות הטבועים מלידה בתחומי החברה, האמנות וההכרה.
מה שטבוע בנו מלידה מגביל לא רק אותנו אלא גם את זולתנו, אם הוא מנסה לשלוט בנו. אי אפשר לעצב את בני-האדם כרצון המשטר, האידיאולוגיה או הדת, מפני שממהותם של בני-האדם שפעולותיהם מוגבלות על-ידי מערכות המושגים והחוקים הפנימיות שלהם וחופשיות מטיבן בכל מובן אחר.
מערכות החוקים הפנימיות אינן קדושות אבל יש גבולות למלחמה שיכול לאסור עליהן מי שמתנגד להן: הגבול האחד הוא המושגים הטבועים, שאינם ניתנים לטשטוש, והגבול השני הוא "התנועה החופשית של הרוח" במסגרות שמתווים החוקים. האדם ההגון לא ירשה למערכות החוקים החיצוניות – החוקים של המדינה, התקנות של ארגון זה או אחר – לפגוע בתנועה החופשית של הרוח, אלא במידה הנדרשת כדי לאפשר קיום תנועה כזו, חופשית, אמיתית ומלאה, אצל הכול.
ההגנה על עקרונות כאלה היא כפולה: יש לה צד אינטלקטואלי עמוק ומרתק ויש לה צד פרקטי מכריע ומסעיר. איש-הרוח ויפה-הנפש לא יירתע מן הקשיים, לא בצד העיוני של המטבע, בין אם עניינו במדעי הטבע, האדם או החברה ובין אם עניינו בפילוסופיה, וגם לא בצד המעשי של אותה מטבע, בין אם עניינו בשותפות האנושית הכוללת ובין אם עניינו בחברה המדינית שבה הוא אזרח אחראי והגון.
אסא כשר
אין עדיין תגובות