"המידות הקטנות" הוא הזמנה לשיחה אינטימית ונינוחה עם מארחת בלתי נשכחת. במגוון של נושאים, מחינוך ילדים למקצוע הכתיבה ומכפרים בדרום […]
חורף באַבּרוּצוֹ
האל עשה עמנו את כל החסדים הללו
וירגיליוס, 'פסטורליה'
באַַבּרוּצוֹ יש רק שתי עונות: קיץ וחורף. האביב מושלג והרוחות משתוללות בו כמו בחורף, והסתיו חם וצלול כמו הקיץ. הקיץ מתחיל ביוני ומסתיים בנובמבר. הימים הארוכים ושטופי השמש בגבעות הנמוכות והצחיחות, אבק הרחוב הצהוב, הדיזנטריה של הילדים, מפנים את מקומם לחורף. אז הבריות מפסיקות לחיות ברחוב. הנערים היחפים נעלמים ממדרגות הכנסיות. בכפר שעליו אני מדברת, כמעט כל הגברים נעלמים בסוף הקציר: הם הולכים לעבוד בטֶרני, בסוּלמוֹנָה, ברומא. זהו כפר של בנאים, ולא מעט מבתיו בנויים בחן, עם מרפסות ועמודים, כמו וילות קטנות. אורח, אם ייכנס לאחד הבתים, יראה בפליאה מטבח גדול וחשוך שתלוי בו נקניק פּרוֹשוּטוֹ, וחדרים רחבי ידיים, מלוכלכים וריקים. במטבחים בוערת אש מסוגים רבים: יש להבות גדולות שמוזנות בבולי עץ אלון, יש להבות של ענפים ועלים, ויש שלהבות קלושות שבוערות הודות לזרדים בודדים, שקוּששו במאמץ. האש הבוערת במטבחים מלמדת מי העשירים ומי העניים יותר מאשר הבתים שלהם, הבגדים שהם לובשים או הנעליים שהם נועלים, שכולם פחות או יותר דומים.
כשהגעתי לכפר המדובר, בחודשים הראשונים נראו לי כל הפנים זהות וכל הנשים דומות, העשירות והעניות והזקנות והצעירות. כמעט לאף אחת לא היו שיניים; שם השיניים נושרות מפי הנשים בגיל שלושים, מחמת תזונה לקויה ותשישות, ועול הקשיים הבלתי פוסקים והנקת העוללים. אבל אחר כך התחלתי מעט־מעט להבחין בין וינצֶ'נצינָה לסֵקוֹנדינָה, אָנוּנציאָטָה לאָדוֹלוֹרָטָה, והתחלתי גם להיכנס לבתיהן ולהתחמם בכל סוגי האש שלהן.
כשהחל לרדת השלג הראשון, ירד עלינו עצב לאה. היינו בגלות; עירנו היתה רחוקה וכך גם הספרים, החברים והמאורעות הספונטניים של הקיום האמיתי. הדלקנו את התנור הירוק בעל הארובה הגדולה. התקבצנו כולנו בחדר של התנור; בחדר הזה נהגנו לבשל ולאכול, בעלי כתב על השולחן הגדול והסגלגל, הילדים פיזרו את צעצועיהם הקטנים לכל עבר וגדשו את המרצפות. על גג הבית צויר נשר, ואני הבטתי בנשר וחשבתי בלבי שזו הגלות. הגלות היא הנשר, חשבתי. הגלות היא תנור ירוק מזמזם, היא מרחבי שדות ענקיים ודוממים, היא שלג נערם. בחמש צלצלו הפעמונים של כנסיית סנטה מריה, והנשים הסמוקות העטויות צעיפים שחורים הלכו לומר את ברכותיהן. בכל ערב בעלי ואני יצאנו לטיול; בכל ערב צעדנו שלובי ידיים, ושיקענו את רגלינו בשלג. בבתים לאורך הרחוב גרו אנשים נבונים וחברותיים. וכולם יצאו את דלתם ואמרו לנו, 'רק בריאות.' מישהו שאל פעם, 'מתי תחזרו לבית שלכם?' ובעלי ענה, 'כשתיגמר המלחמה.' 'ומתי היא תיגמר? תגיד לנו, אתה הרי פרופסור ויודע הכול?' הם לא ידעו איך להגות את שמו וקראו לו 'פרופסור', ובאו מרחוק כדי להתייעץ על דברים שונים ומגוונים, על המועד הטוב ביותר לעקור שיניים, על הסובסידיות שמעניק הממשל המחוזי ועל המסים השונים שעליהם לשלם.
בחורף, כשמת אחד התושבים הזקנים מדלקת ריאות, צלצלו הפעמונים של כנסיית סנטה מריה, ודוֹמֵניקוֹ אוֹרֶקיה בנה את ארון הקבורה. אישה אחת השתגעה ואשפזו אותה בבית המשוגעים של קוֹלֵמאג'יוֹ, וזו היתה שיחת הכפר זמן מה. היא היתה צעירה ונקייה, הכי נקייה בכל הכפר. אמרו שזה קרה לה בגלל הניקיון שלה. לג'יגֵ'טוֹ דִי קַלצֵ'דוֹניוֹ נולדו תאומות, שהצטרפו אל התאומים שכבר היו לו בבית, והוא עורר מהומה בבניין המחוז כי לא רצו לתת לו את המענק, בטענה שיש לו קרקעות רבות כל כך וגן בגודל של שבע ערים. שכנה ירקה על רוֹזה, המנקה בבית הספר, בתוך העין, והיא הסתובבה עם רטייה כדי לקבל קצבה. 'העין עדינה והרוק המלוח מזיק לה,' הסבירה. וגם על זה דיברו איזה זמן, עד שכבר לא היה מה להגיד.
הגעגועים גברו בקרבנו מדי יום. לפעמים זה היה אפילו נעים, כמו להיות בחברת אדם עדין ומהלך קסם. מכתבים הגיעו מעירנו והביאו חדשות על חתונות ולוויות שנפקדנו מהן. לפעמים נעשו הגעגועים חודרים ומרים, ונהפכו לשנאה: ברגעים כאלה שנאנו את דומֵניקו אורֶקיה, ג'יגֵ'טו די קַלצֵ'דוניו, את אָנוּנציאָטינה ואת הפעמונים של סנטה מריה. אבל לא נתַנו לשנאה הזאת שום ביטוי, בידיעה שאינה מוצדקת. ביתנו היה מלא אנשים תמיד, אלה באו לבקש טובה ואלה באו להציעהּ. מדי פעם באה התופרת להכין סַניוֹקוֹלֶה. היא חגרה סינר למותניה, ערבבה את הביצים ושלחה את קרוֹצֵ'טָה לשאול בכפר מי יכול להשאיל לנו סיר גדול דיו. פניה הסמוקות היו שקועות כליל במלאכה, ועיניה נצצו בחדוות עשייה נחושה. היא היתה נכונה לשרוף את כל הבית ובלבד שהסַניוקולֶה שלה תצא כמו שצריך. בגדיה ופניה נעשו לבנים מקמח, ולבסוף, היתה מניחה בהקפדה את המנה שעליה טרחה על השולחן הסגלגל שעליו כתב בעלי.
קרוצ'טה היתה האישה שעבדה במשק ביתנו. אבל קשה לקרוא לה אישה, שהרי היתה בת ארבע־עשרה. התופרת שלנו היא שמצאה אותה. היא חילקה את העולם לשתי קבוצות: אלה שמסתרקים ואלה שלא מסתרקים. וחובה להישמר מפני הקבוצה השנייה, כמובן, כי לבניה יש כינים. קרוצ'טה הסתרקה, והודות לכך התקבלה לעבוד אצלנו ולספר לילדים שלנו סיפורים מפחידים על מוות ועל בתי קברות. היֹה היה ילד קטן שאמו מתה. אביו נשא אישה חדשה, והאם החורגת לא אהבה את הילד הקטן. אז כשאביו עבד בשדה היא הרגה אותו, והוסיפה אותו לתבשיל. אביו בא הביתה לארוחת הערב, אבל כשסיים לאכול התחילו העצמות שנותרו על השולחן לשיר:
אמי החורגת המרירה
בישלה אותי בקדירה
ואז אבי בלהט זלל
את בנו האומלל.
או־אז הרג האב את האם החורגת בגרזן, ותלה אותה על מסמר בדלת. לפעמים אני ממלמלת לעצמי בלי משים את מילות השיר, ואז עולה שוב הכפר לנגד עיני, על עונותיו המיוחדות, צליפת הרוח הקפואה וצלצול הפעמונים.
בכל בוקר יצאתי החוצה עם ילדַי, וחשיפתם לקור ולשלג התקבלה בתדהמה וזיכתה אותי בנזיפות. 'מה פשעם של האומללים הקטנים?' היו אומרים לי. 'זה לא זמן לטיולים בחוץ, גבירתי. חִזרו הביתה.' פסענו זמן ארוך בשדות הלבנים הריקים, והמעטים שפגשנו בדרך הביטו בילדים ברחמים. 'במה חטאו?' היו אומרים. שם, כשנולד תינוק בחורף, לא מוציאים אותו מהבית עד הקיץ. בצהריים היה בעלי מצטרף אלינו עם הדואר, והיינו חוזרים יחד הביתה.
דיברתי עם הילדים על העיר שלנו. הם היו קטנים מאוד כשעזבנו אותה, ולא היה להם שום זיכרון ממנה. ואני אמרתי להם ששם, בעיר, לבתים יש הרבה קומות, יש המון בתים והמון רחובות, והרבה חנויות יפות. 'אבל פה יש את ג'ירו,' הם ענו.
החנות של ג'ירו היתה בדיוק מול ביתנו. ג'ירו ישב תמיד מחוץ לדלת הפתוחה, כמו ינשוף זקן, ועיניו העגולות והאדישות קבועות ברחוב. הוא מכר קצת מכל דבר: מוצרי מזון ונרות, כרטיסי ברכה, נעליים ותפוזים. כשהגיעה הסחורה וג'ירו פרק את הארגזים, הזדרזו הילדים לאכול את התפוזים הרקובים שזרק. בחג המולד הגיעו גם ממתקי נוגט, סוכריות וליקרים. אבל אף פעם הוא לא הוריד מהמחיר אגורה. 'אתה כזה רשע, ג'ירו,' אמרו לו הנשים. והוא היה עונה, 'את טובי הלב הכלבים קורעים לגזרים.' בחג המולד חזרו הגברים מטֶרני, מסוּלמוֹנה, מרומא, נשארו כמה ימים ושוב נסעו, לאחר ששחטו את החזירים. כמה ימים אכלו בכפר רק ספריצוֹלי, נקניקיות חזיר מדהימות, ולא הפסיקו לשתות. אחר כך מילאו את הרחוב נחרות של חזירים חדשים.
בפברואר עמד האוויר ונעשה לח. עננים אפורים וכבדים שטו בשמים. חורף אחד נשברו המרזבים. הגשם דלף פנימה, והחדרים נהפכו לבִיצה של ממש. אבל זה היה המצב בכל הכפר. שום בית לא נותר יבש. הנשים רוקנו את הדליים שהעמידו ליד החלון ושפכו את המים מפתח הדלת. היה מי שהלך לישון עם מטרייה פתוחה. דומניקו אורקיה אמר שזהו עונש על חטא כלשהו. המצב נמשך יותר משבוע. ואז נמוג מהגגות כל זכר לשלג, ואָריסטידֶה תיקן את המרזב.
סופו של החורף עורר בנו דריכות. אולי יגיע מישהו, אולי יקרה סוף־סוף משהו. שהרי חייב לבוא קץ לגלות שלנו. הנתיבים שהפרידו בינינו לבין העולם נראו קצרים יותר. הדואר הגיע לעתים קרובות יותר. כוויות הקור שלנו החלימו לאטן.
יש חדגוניות אחידה בגורלם של כל בני האדם. חיינו חולפים על פי חוקים קבועים, עתיקי יומין, נשמעים למקצב עתיק אחד. החלומות שלנו אינם מתגשמים לעולם, וכשהם מתנפצים אנו מבינים כהרף עין שרגעי האושר הגדולים ביותר אין להם קיום במציאות. וכשאותם חלומות מתנפצים, אנחנו מתמלאים געגועים לימים שבהם הם פיעמו בקרבנו. ובתנועה הזאת בתוך שרשרת התקוות והגעגועים, עוברים עלינו החיים.
בעלי מת ברומא, מאחורי סורגיו של כלא רֵג'ינָה צֵ'לי, חודשים ספורים אחרי שעזבנו את הכפר. נוכח זוועת מותו בבידוד, נוכח החרדות שבאו אחר כך, אני שואלת את עצמי אם כל זה אכן קרה לנו; לנו, שקנינו תפוזים אצל ג'ירו ויצאנו לטייל בשלג. אז עדיין האמנתי בעתיד פשוט ועליז, שופע תקוות שהתגשמו, חוויות ותוכניות משותפות. אבל אלה היו הימים היפים בחיי, ורק עכשיו, לאחר שחלפו לבלי שוב — רק עכשיו אני יודעת את זה.
אין עדיין תגובות