פעם אמר לי איזה חבר: ״צריך לחיות עכשיו, לאחוז בכל רגע כאילו אין מחר, ולא בעוד חמישים שנה כשנצא לפנסיה […]
1
אתמול קרה לי משהו מוזר. קמתי בבוקד ויצאתי לעבודה, ובאמצע הדרך שמעתי פתאום צליל מתכתי חורק. הסתכלתי לצדדים והכל נראה כרגיל. העצים היו במקומם ועמדו זקופים, הלבנים של הרחוב היו מסודרות באותה צורה כמו שהיו מאז שהניחו אותן אחת ליד השנייה, ולאוויר היה את אותו ריח כמו שיש בכל בוקר, כשקצת קריר והשמש עוד לובשת פיג׳מה.
זה היה צליל מכני ומונוטוני, שחזר על עצמו והיה קרוב. ממש קרוב לאוזן. פתאום נבהלתי נורא. לרגע חשבתי שאני מזהה אותו. הוא הזכיר לי את הצליל שעושה בורג שמשתחרר. עצרתי והקול הפסיק. קפאתי במקום.
נפל לי בורג! אמרתי לעצמי בחרדה. הסתכלתי על הרצפה, מחפש את הבורג שנפל. כבר דמיינתי לעצמי שאני לא מוצא אותו ושאנשים יתחילו לדבר מאחורי הגב שלי, שחסר לי בורג, וכמה שזה עצוב, ושהייתי בן אדם נחמד, ומי ציפה שזה יקרה לי פתאום. ואז, באמצע הטרגדיה, הבנתי שהרעש בא בכלל מהמשקפיים שלי, שנפלו לי אתמול מהשולחן ליד המיטה ומאז הן קצת חורקות.
ואז נהייתי שמח. לא נפל לי בורג. איזה מזל. אפילו חייכתי לעצמי.
אין כמו להתחיל את הבוקר בהרגשה טובה.
זה מה שקורה כשלא ישנים מספיק בלילה ושתי האונות במוח עדיין לא משתפות פעולה ביניהן.
איך שהגעתי לעיקול של הדרך, ראיתי את האוטובוס מגיע לתחנה.
תמיד יש לי את ההרגשה שהאוטובוס פשוט מחכה שם עד שאני אגיע לפנייה, ואז הוא נותן גז ונוסע כאילו רק במקרה הוא עובר שם וחולף על פניי. פעם אפילו חשבתי לעשות עיקוף שלם ולהגיע מהצד השני ולהפתיע את האוטובוס כשהוא לא מוכן, אבל המחשבה שאצטרך לקום יותר מוקדם וללכת שני בלוקים בשביל האיגוף, היה בה מספיק כדי לגרום לי לוותר.
עכשיו היו לי שתי ברירות: או לשכנע את עצמי שאין סיכוי שאספיק להגיע לתחנה לפני שהאוטובוס יעזוב ולחכות כמו טמבל לאוטובוס הבא עלי לטובה, או לרוץ כמו משוגע עד התחנה ולהגיע שנייה אחרי שהאוטובוס עוזב ומשאיר אחריו את הגזים מהאגזוז. ואז לחכות כמו טמבל לאוטובוס הבא.
בחרתי באפשרות השנייה. פתחתי בריצת אמוק, מרגיש את האדרנלין זורם והלב דופק כמו קטר. חבל שהמורה להתעמלות לא היה שם בשביל למדוד לי זמן לריצת שלוש מאות מטרים…
הצלחתי להגיע ממש לפני שהנהג סגר את הדלתות. כמה שניות אחר כך הגיעה גם הנשימה שלי, שקצת דשדשה מאחור.
אין עדיין תגובות