פרידה מפוכחת וכואבת מחלום הקיבוץ ומחלומותיו של דור שלם. ניתוח מפורט של האשליות שהפכו את המאה העשרים לכֹֹה נוראה ורצחנית. הניסיון הנואל להגשים את האוטופיות. אידיאולוגיות ו"השקפות עולם" שהובילו בעיוורון לאכזבה ולטרגדיה. אחיזת העיניים של "מדעי" ההיסטוריה, הכלכלה והסוציולוגיה. אשליית "התכנון המדעי" של המשק, החברה, התרבות, המדע, הטבע ואפילו תכנון האדם. כלכלה מתוכננת מול כלכלת השוק. הממלכה, התנועה והקולקטיב ששיעבדו וביטלו את הפרט. חירות המדינה, האומה והמעמד שהחליפו את חירות האדם. השוויון שמחק את השונה, המיוחד והאנושי. נושאים אלו ונושאים נוספים המטרידים אותנו כישראלים וכאזרחי העולם הם נושאי ספרו המרתק של יהודה הראל.
יהודה הראל היה חבר קיבוץ מנרה ומ-1967 הוא חבר קיבוץ מרום גולן ופעיל בהקמת ההתיישבות בגולן. מ-1985 עד 1995 היה פעיל במחקר, תכנון וייעוץ בנושאי המשבר והשינוי של הקיבוצים ופרסם מאמרים, מחקרים וספר על המשבר ("הקיבוץ החדש"). יהודה הראל למד ולימד היסטוריה ואסטרטגיה עסקית, הקים את מפלגת "הדרך השלישית" והיה חבר בכנסת מטעמה. היום הוא מנהל את היחידה לתכנון אסטרטגי של הגולן במכון לחקר הגולן בקצרין.
קטגוריות: היסטוריה וביוגרפיות, עיון
35.00 ₪
מקט: 001-3370-004
לאתר ההוצאה הקליקו כאן
ראשית דבר
לא כתבתי מחקר מדעי. אין בספר הערות שוליים מלומדות וגם לא “אפראט מדעי”. הערות השוליים, “האפראט המדעי” והעקומות הם השיטה של “מדעי” הרוח והחברה להתחפש למדע. כפי שיובהר בהמשך, איני שותף להתיימרות חסרת הכיסוי הניצבת מאחורי הביטויים: “מדעי החברה”, “מדעי הרוח”, “מדע ההיסטוריה” ו”מדע הכלכלה”.
אחרי שקראתי דוקטורטים רבים במדעי הרוח והחברה, רובם עמוסי הערות שוליים, טבלאות ועקומות ודלים מאוד בחשיבה מקורית, החלטתי שלא להטריד את הקורא בהערות שוליים ובאפראטים מכל הסוגים.
אני חייב להודות שרק מיעוט זעיר מהרעיונות המובאים בספר הם מקוריים. רובם שאובים מעשרות רבות של ספרים ומאמרים. רק את מקורם של העיקריים שבהם ציינתי בשם. וכבר אמר פבלו פיקסו: “אמנים טובים מעתיקים, אמנים גדולים גונבים”.
הקורא רשאי להאמין לפרטים ולעובדות ורשאי גם לא להאמין. אני משוכנע באמיתותן של העובדות הכתובות ומבחינתי זה מספיק.
הספר הוא בסך הכול תיעוד של מסע אישי מהמאה העשרים למאה העשרים ואחת.
כתבתי תיעוד אישי של שבר וניסיון שיקום. אלה הם שבר וניסיון שיקום סובייקטיביים לחלוטין, ורק הקורא יחליט באיזו מידה הם מייצגים, לפחות במקצת, גם אותו ואולי אפילו את התקופה שבין שתי המאות.
בראשית 1993 פרסמתי בהוצאת “כתר” ספר בשם “הקיבוץ החדש”, ובו סיכמתי ניסיון של תשע שנים להבין את המשבר הקיומי, הכלכלי והחברתי שהקיבוץ נמצא בו, להציע וגם להוביל דרכים להתאמתו לסביבה המשתנה. בהקדמה לספר כתבתי: “גדלתי בבית סוציאליסטי. מהבית ומאבא, אריה הראל, קיבלתי את הסוציאליזם בצורה כה עמוקה עד שלעולם כבר לא אוכל להשתחרר ממנו. הסוציאליזם שהפנמתי מילדותי היה מושתת על הומניזם ואמונה עמוקה באדם כיצור חברתי ומוסרי. ערכים אלה היו ספוגים בביתנו לא רק כאידאולוגיה אלא בעיקר כאורח חיים ומעשה.
הבית הקנה לי את האתוס והאמונה של הסוציאליזם המהפכני: חלום על העולם החדש והצודק, הדגל האדום, האינטרנציונל, האמונה וההזדהות עם הניסיון הסובייטי, וההיכרות עם כתביהם של קרל מרקס, רוזה לוקסמבורג ולנין.
מהבית קיבלתי גם את הציונות האקטיביסטית והחלוצית כאידאולוגיה וכדרך חיים.
הדרך שהצעתי אז ל”תיקון” ושימור הקיבוץ ואיתו האידאולוגיה הסוציאליסטית הייתה “הפרדת העסק מהקהילה”. את המערכת המשקית של הקיבוץ הצעתי לנהל בדרך קפיטליסטית לחלוטין, ואילו בחברה הקיבוצית לשמור במלואם על השיתוף והשוויון ועל שאר הערכים והפרקטיקה הסוציאליסטיים והקיבוציים. פירטתי מערכת מורכבת ומתוחכמת לקיומם, בתוך כל קיבוץ, של כלכלה למטרת רווח, קהילה שוויונית ושיתופית ומנגנון המחבר ביניהן.
את השיטה המקורית יישמנו בקיבוץ שלי, קיבוץ מרום־גולן, ובקיבוצים נוספים באמצעות חברת התכנון והייעוץ שהקמתי לצורך זה.
השיטה החדשה חילצה את מרום־גולן מהמשבר. הרווחה הכלכלית והגדלת אפשרות הבחירה של הצריכה השוויונית הביאו לתחושת סיפוק בקרב חברי הקיבוץ, ואני הרגשתי שעלה בידי למצוא את הנוסחה לשגשוגו המחודש של הקיבוץ.
תוך שנים ספורות הסתמן שיותר ויותר קיבוצים וחברי קיבוצים – ביניהם גם מרבית חברי קיבוץ מרום־גולן – אינם רואים את השינוי כמספיק, אלא כתחנה בדרך לשינוי קיצוני הרבה יותר. התברר שהצריכה המשותפת בזבזנית ולוחצת, השירותים המשותפים בלתי יעילים, השכר השווה הוא בבחינת עונש למצליחים, לכישרוניים, לחרוצים ולבעלי היכולת והאמביציה, ואילו בעבור הנחשלים וחסרי המוטיבציה הוא פרס. מרבית הקיבוצים נעו במהירות להפרטה מהקולקטיביזם לאינדיבידואליזם. מיעוט של קיבוצים שמרניים הנהיגו את השיטה שהצעתי קודם לכן ואשר נחשבה בזמנה ל”מהפכה רדיקלית”.
את ביטול השוויון והשיתוף בצריכה, בשירותים ובקהילה כינו בקיבוצים “הפרטה”. משמעות השלב השני של השינוי הייתה לא פחות מאשר חיסולה וביטולה של השיטה הקיבוצית.
בהתחלה ניסיתי להתנגד לשינוי. ראיית ביטול הקיבוץ כיתרון לפרט, לקהילה ולכלכלה הייתה בעבורי פרידה כואבת מאמונות אידאולוגיות ומתוֹכן שמילאו את מרבית חיי.
גם השימוש במונח “הפרטה” נראה לי מוטעה. הסברתי לחברים כי המונח “הפרטה” משמש רק העברת נכסים ושירותים מרשות המדינה לבעלותם וניהולם של גורמים פרטיים.
תוך תקופה לא ארוכה השתכנעתי שפירוק המערכת הקיבוצית חיוני לפרט, לקהילה, לכלכלה, לשירותים ולחברה. נוכחתי לגלות שביטולה המלא של המערכת הקיבוצית הוא תנאי הכרחי להמשך קיומו ושגשוגו של היישוב ולאושרם של חבריו. הבנתי גם שהכינוי הנכון והמדויק לפירוק הקולקטיב והעמדת הפרט במרכז הוא “הפרטה”.
קשה להעריך את עוצמת השינוי שהייתי חייב לעבור. האמונות אשר מילאו את כל חיי קרסו לאבק. מבחינתי היה זה מה שכינה הכלכלן האוסטרי שומפטר (1883-1950 ,Joseph Schumpeter) “הרס יוצר”. כמעט שלא היו מושג, השקפה ואמונה שלא הייתי חייב לנער ולבדוק מחדש. במקום כל הנחה ואמונה שנפלו הייתי צריך לחפש ולהציב הנחות אחרות.
כשם שאמונתי בקיבוץ הייתה חלק מאידאולוגיה אוניברסלית כך גם המהפכה שעברתי חרגה הרחק מגבולות הקיבוץ. בתהליך אטי שהחל בשנות השישים התרחקתי מהקומוניזם ומהקשר הרגשי עם הניסיון הסובייטי. המהפך בהבנתי את הקיבוץ היה גם מהפכה בראייתי את הסוציאליזם. נפילת ברית המועצות והקומוניזם, נפילת ההסתדרות, הפרטת הכלכלה הישראלית והפרטת הקיבוץ – כולן אירעו באותן שנים.
את המהפכות של סוף המאה העשרים בעולם, בישראל ובקיבוץ, ראיתי וחוויתי כמהפך אישי.
בכל אלה אני רוצה לשתף אתכם.
היו הראשונים לכתוב תגובה למוצר: “להפריט”
יש להתחבר למערכת כדי לכתוב תגובה.
אין עדיין תגובות