להקשיב

מבוא

דונלד הקטן מהמהם ומנסה ליהנות מזה. כל שאר הילדים שרים בקול רם. שלושים־וחמש שנה מאוחר יותר, ביום ההולדת הארבעים של אשתו, דונלד עדיין מהמהם. הוא משתוקק לשיר, אבל אינו שר.

סוזי, לבדה בחדרה, מזילה דמעות אצל הפסנתר. דמעותיה מתנפצות על הקלידים הלבנים. היא בת עשרים־ושמונה, בריאה ומבריקה. 'אני אמות לפני שאצליח ללמוד את היצירה הזאת,' היא אומרת לחלל האוויר.

ג'ים אמור לאהוב את הקונצרט הסימפוני, אבל הוא יושב מאובן בכסאו. הוא מרגיש מטופש. הוא אינו יודע למה להקשיב. מסך חוצץ בינו לבין המוזיקה. כמובן שלעולם לא ייצא משם, או אף גרוע מכך: יתגלה בשנתו על־ידי המשטרה הסימפונית.

כאשר אנו לומדים להקשיב בראשונה, הרע מגיע יחד עם הטוב. דונלד נהנה מכל רגע, כאשר לפתע הגננת שלו אמרה לו שהוא אינו מסוגל לשיר; הוא האמין לה. ברגע שהתחוור לסוזי, שלעולם לא תוכל לעמוד בציפיות (האנוכיות) של אביה, אוזניה, שנולדו לערסל את שומן ודביסי, הפכו משותקות. את ג'ים לימדו כבר לפני שנים, שמוזיקה היא דבר-מה שמחוץ לעצמו; כעת הוא מסתבך עם מה שהוא חושב שמוזיקה אמורה להיות, ולא נותר לו מרחב להקשבה.

יש בעיה מסוימת באשר לאוזניים שלנו, באשר להקשבה, באשר למוזיקה. הקשבה היא קליטה. אנחנו מאפשרים לדבר־מה חיצוני לגופנו להיכנס פנימה, אל תוך מעמקי מוחותינו, אל תוך התחום הפרטי ביותר שבנו. להקשיב זה אומר להיות פגיע. יש סכנה בלהיות פתוחים וניתנים בקלות להשפעה, סכנה בלשמוע הכל. אפשר להינזק בקלות רבה מדי.

אבל אם אנחנו סגורים במהודק כנגד העולם, אין אנו יכולים להיות ניזונים ממנו. הבעיה היא כיצד להיות פתוחים מספיק ומוגנים מספיק בה בעת. הפתרון הוא עניין של איזון, של הבחנה בין פתיחות והיענות לבין הגנה עצמית. ספר זה מלמד אתכם כיצד להקשיב בבטחה ובפתיחות לעולם שסביבכם. הוא מראה כיצד הקשבה יכולה להיות דרך חיים, וכיצד החיים יכולים להפוך מוזיקליים לאוזן הערה. אם רצונכם בכך, ספר זה ידריך אתכם אל המוזיקה הפנימית הקיימת בכל אחד מאיתנו.

להקשיב מורכב מסדרה של קטעים קצרים הקשורים אחד בשני. הם מסודרים ברצף מהפסיבי לאקטיבי ־ מהוקרת הצלילים בחיי היומיום ועד להשתתפות פעילה בתרגולים מוזיקליים. אך הטבע נוהג בחשדנות באשר לרצפים ישרים; אני חושב, שאנו לומדים מהן הקשבה ומוזיקה כפי שאנו לומדים מהם חיים ואהבה בדילוגים לכאן ולשם. כך שאני מעודד אתכם להתנסות בספר זה ולעלעל בו לפי האינטואיציות והחשקים שלכם.

אני רוצה לדמיין, שתקחו איתכם ספר זה – הן במחשבותיכם והן בידיכם – ותראו בו שותף לאותם מקומות שבהם שמיעתכם תקועה, שאף אותם נשאתם עימכם. אחר כך אולי תצליחו לאבד את הספר לזמן מה, ואז למצוא אותו באופן מפתיע בתרמילכם או מאחורי מכשיר הטלוויזיה. הוא יכול לנוע לתוך חייכם ואל מחוצה להם כמו דוד, דוד מנייר. ואז אולי יום אחד, כאשר שמיעתכם תחוש חופשית והמוזיקה שלכם תעוף למרומים, תפתחו את הספר ועמודים אלו יהיו באופן מסתורי ריקים מתוכן.