כל מדינה זקוקה לאויב, ואם אין לה אויב, היא חייבת להמציא אותו. זה הרעיון המאתגר, המהפכני, שעומד בבסיס מקבץ המסות […]
מבוא
בעצם דווקא כותרת המשנה, “חיבורים ייעודיים”, היתה אמורה לשמש כותרת ראשית לאסופה הנוכחית. אבל המו”ל שלי חשש שכותרת המצטנעת ברוב חגיגיות לא תמשוך את תשומת לבם של הקוראים, בעוד שהכותרת של המסה הראשונה עשויה לעורר סקרנות, וזה מה שהביא לבחירה הסופית.
מהם חיבורים ייעודיים ומהן תכונותיהם המיוחדות? הם עוסקים בדרך כלל בנושאים שאינם מעניינים את המחבר באופן מיוחד. אלא מאי? כל אחד מהחיבורים הללו נכתב לאחר שהמחבר התבקש להשתתף בסדרת דיונים או לחבר מסות בנושא מסוים. כתוצאה מכך המחבר החל להתעניין באותו נושא, מה שהניע אותו להקדיש מחשבה לתחום שאחרת היה כנראה מתעלם ממנו לחלוטין. וכפי שקורה לעתים קרובות, דווקא נושא שמוכתב מבחוץ מניב תוצאות מרשימות יותר מאשר נושא שנולד באקראי במוחו של המחבר עצמו.
לכתיבה הייעודית יש תכונה נוספת: היא אינה דורשת מקוריות בכל מחיר, אלא שואפת לשעשע הן את הדובר הן את המאזין. בקיצור, כתיבה ייעודית הנה תרגיל בסגנון מיופייף, כגון זה שרוֹקסָאן מצפָּה לשמוע מפי כְּרִיסטִיָאן (ובאמצעותו מפי סִירָאנוֹ), כשהיא דורשת, “דבר אלי על אהבה.”1
בין היתר אומר סיראנו בסגנונו המיופייף (מערכה 3, סצנה 10):
… ומהי, בעצם, נשיקה?
נדר שנלחש קרוב־קרוב, הבטחה מתוקה;
היא הבעה מתפרצת של רחשי הלב,
נקודה ורודה על החוֹלָם בפועל “אוֹהב”;
היא סוד שהשפתיים הן לוֹ אוזן קשובה,
רגע של נצח עם זמזום של דבורה שובבה,
היא התייחדות עם טעם של פרח מלבלב,
ניסיון לשאוף, ולוּ אך קצת, מניחוח הלב
ועל קצה הלשון לטעום מעט־קט מהנשָמָה!1
1 תירגם מן המקור הצרפתי אריה אוריאל.
בסוף כל מסה (שכולן נכתבו בעשור האחרון) אני מציין את תאריך האירוע. כדי להדגיש את אופיין הייעודי אני חייב לציין כי “מוחלט ויחסי” ו”יופייה של הלהבה” הוצגו במסגרת אירועי פסטיבל הספרות “מִילָנֶזִיָנָה” שהתמקד בנושא ספציפי. היתה זאת הזדמנות מעניינת לדבר על אודות המוחלט בתקופה שהפולמוס על אודות היחסיות הלך והתלהט. המסה על הלהבה שימשה אתגר ממשי, כי מעולם לא שיערתי שיהיה עלי להתמודד (בלהט) עם הנושא הזה.
“אין עוּבָּרים בגן עדן” מבוסס על הרצאה שנתתי ב־2008 בבּוֹלוֹנְיָה בכנס בנושא האתיקה של המחקר. אז המסה נכללה בספר בשם האתיקה של המחקר והזהות התרבותית האירופית, בהוצאת פרָנצֶ’סקוֹ גָלוֹפָארוֹ.2
ההרהורים על אודות ההפרזה הפיוטית אצל ויקטור הוגו הם שילוב של שלוש מסות והרצאות שונות. את החיבור המשעשע “אסטרונומיה דמיונית” הגשתי ברוב חוצפה בשני נוסחים שונים בשני כנסים שונים, האחד על אסטרונומיה ושני על גיאוגרפיה.
“ציד אוצרות” הוא אסופה של חיבורים מספר על אודות אוצרות בקתדרלות; “הנאות תוססות” הוצג בכנס על פּיֶרוֹ קַמפּוֹרֶזִי.3 ״צנזורה ושתיקה” הוגש כמעט ללא כל הכנה בכנס של האיגוד האיטלקי לסֶמיוֹטִיקָה ב־2009.
שלוש מסות משעשעות מאוד הופיעו בשלושה גיליונות שונים של שנתון חובבי הספרים4 בשלוש שנים שונות, ונכתבו כל אחת בהשראת הנושא המרכזי של השנתון שהופיעה בו: במסגרת הנושא “בחיפוש אחרי איים אוּטוֹפּיים” נכתבה המסה “לחיות לפי פתגמים”, ובמסגרת “הערות נוסטלגיות על חומר שנקרא בעבר” חוברה המסה “אני אֶדמוֹנד דָאנטֶס!” המסה הלפני אחרונה ברשימה דלעיל, “מדוע האי אף פעם אינו מתגלה”, הופיעה בגיליון 2011 של שנתון חובבי הספרים ומדובר בטקסט של הרצאה על איים שנתתי בכנס בסרדיניה ב־2010.
“הרהורים על אודות ויקיליקס” הוא עיבוד מחדש של שני מאמרים: האחד הופיע בעיתון הצרפתי “לִיבֶּרָסיוֹן” (ב־2 בדצמבר 2010) ושני בעיתון האיטלקי “ל’אֶספּרֶסוֹ” (ב־21 בדצמבר 2010). ולסיום אני חוזר למסה הראשונה באסופה הנוכחית, “להמציא את האויב”. הקראתי אותה באחת הפגישות בנושא הקלאסיקונים שאירגן אִיבָאנוֹ דִיוֹנִיגִ’י באוניברסיטת בולוניה.
הדפים המועטים הללו נראים עתה דלים למדי, לאחר שגָ’אן אַנטוֹניוֹ סטֶלָה פיתח את הנושא הזה בצורה מבריקה ביותר בניתוח בן יותר ממאה עמודים בספרו כושים, הומואים, יהודונים ושות’ — המלחמה הנצחית נגד האחר.5 אבל לא משנה. פשוט חבל היה לתת לעניין להישכח, בעוד הכול עוסקים ללא לאות בהמצאת אויבים.
אין עדיין תגובות