להיפרד לפני שמכירים

בחמישה באוקטובר 1997, בהיותי בחודש התשיעי להריוני, נפטרה התינוקת שברחמי. במהלך ההתמודדות שלי אספתי חומר בנושא פטירת תינוקות ברחם, וחשבתי שאם לי חסרו מידע ותמיכה בתקופה הקשה, הרי בוודאי שהם חסרים גם לאחרים, במקרים דומים. אם אני הרגשתי שאין עם מי לדבר, אולי אני לא היחידה שחשה ככה. אם אני חיה בתחושה שהסביבה, ובכלל המערכת הרפואית, מתקשה לעכל אנשים שעוברים ארועים כאלו, אולי אני אוכל לעזור. כך נולד הספר. הספר נכתב במהלך 1998 והודפס ויצא לאור ב- 2002. עכשיו הוא יוצא לאור במהדורה דיגיטלית.

בסיפורי האישי, המסופר כאן, משולבים קטעי מידע שחשבתי שיעניינו את מי שעבר או עובר חוויה דומה: מידע מתחום הרפואה, הפסיכולוגיה, מידע על נוהלי עבודה, מידע מההלכה, עצות מניסיוני ומניסיונם של אחרים וכן כל מידע שחשבתי שיוכל לעזור. כמו כן הבאתי קטעים מסיפורים של אנשים נוספים, שחוו חוויה דומה.

מקט: 9-62840-799-0

מסת"ב: 978-1-62840-799-0

מאמר על הספר בעיתונות

מאמר שפורסם על הספר

בחמישה באוקטובר 1997, בהיותי בחודש התשיעי להריוני, נפטרה התינוקת שברחמי. במהלך ההתמודדות שלי אספתי חומר בנושא פטירת תינוקות ברחם, וחשבתי […]

---

פרק 1

חלומות מנותצים

כשהייתי ילדה, כשנשאלתי מה אני רוצה להיות כשאהיה גדולה, עניתי מיד: “אני רוצה להיות אמא”.

מאז שאני זוכרת את עצמי, רציתי ילדים. כשיוסי ואני נשאנו, היה ברור לשנינו שאנחנו רוצים לפחות ארבעה ילדים. רצינו אותם בהפרשי גילאים קטנים, כדי שיגדלו יחד וייהנו זה מזה. עמרי וענבר, שני הבנים, נולדו בהפרש של שנתיים ושלושה חודשים זה מזה. שלוש שנים וחצי לאחר מכן נולדה ענת. החלטנו ששנתיים ושלושה חודשים זה הפרש גילאים טוב בין הילדים ותכננו להביא לעולם בת נוספת. היה לנו ברור שזאת תהיה בת.

בינואר 1997, יום לאחר אסון המסוקים, שבו נהרגו 73 חיילים בהתנגשות שני מסוקים בגבול לבנון, יוסי נשאר בבית מאוחר מעט מהשעה שבה הוא יוצא בבוקר. באותו הבוקר שמענו ברדיו את השיר “ילדי חורף 73”. השיר הזה תמיד עורר בי צמרמורת, הייתה לו משמעות מיוחדת בעיני, אינני יודעת למה. אבל באותו בוקר החלטנו שזה זמן טוב ליצור את הילדה שעליה חלמנו, מתוך תקווה שבתקופת חייה כבר יקוימו ההבטחות על בואה של “יונה עם עלה של זית”. בחודש ההוא, כשגיליתי שאני בהריון, רשמתי ליוסי את מלות השיר על דף יפה וכתבתי לו משהו בדבר הבטחות שיש לקיים ועל כך שעוד מעט תהיה עוד מישהי במשפחה להבטיח לה הבטחות…

שמחנו מאוד בהריון ובילדה שתצטרף למשפחה. כמובן, שמחתנו הייתה מהולה בחששות מהלידה, מהצטרפות ילד נוסף למשפחה ומהדרך שבה יקבלו זאת הילדים בבית. חששנו גם מהעול הכלכלי והיומיומי הכרוך בגידול ארבעה ילדים. התינוקת הייתה אמורה להיוולד בסוף אוקטובר, לקראת החורף. במהלך ההריון דמיינתי את החיים אחרי הלידה וחשבתי על ההסעות של הילדים האחרים לחוגים. חשבתי שבכל פעם שהילדים יצטרכו הסעה, יהיה עלי לעטוף אותה היטב ו”להסחב” איתה בקור… חששתי גם מההתמודדות עם העבודה שלי, עם הלימודים – הייתה לי עוד שנה אחת לסיום לימודיי בנושא הטיפול המשפחתי – איך אעמוד בזה עם תינוקת קטנה? היה לי חשוב מאוד להניק אותה – איך כל זה יסתדר עם הלימודים והילדים? ו… בקיצור, היו לי חששות ומחשבות רבות על העתיד לבוא. אבל גם שמחתי מאוד שתהיה לי בת נוספת. תינוקת קטנה. התרגשתי מאוד לקראת בואה.

ההריון עצמו היה רגיל למדיי. בהתחלה בחילות, בסוף צרבות. היו לי גם דיי הרבה ורידים נפוחים ברגליים. הרגעתי את עצמי בכך שזו הפעם האחרונה שאני בהריון, כך שאוכל לעמוד בזה ועוד מעט הכול ייגמר.

כשענת הייתה בת שנתיים קנינו לה מיטת נוער ליום הולדתה ופינינו את מיטת התינוק שלה. פירקנו את המיטה הקטנה והורדנו אותה למקלט, כמו שעשינו כשעמרי היה בן שנתיים. ענת שמחה מאוד על המיטה הגדולה שלה ולא הצטערה על הפרידה ממיטת התינוק. חשבתי שדיי בשלושה חודשים כדיי לשכוח את המיטה הקודמת ושהפרידה המוקדמת תמנע ממנה לקנא באחותה הקטנה על שקיבלה את מיטתה. כשהייתי בחודש השמיני להריון, החלטנו יוסי ואני לרכוש כלי רכב גדול יותר כדיי שנוכל לנסוע עם כל הילדים על פי חוקי הבטיחות. החלטנו להחליף את ה”אונו” הקטנה ב”סטיישן”. מצאנו כלי רכב שנראה מתאים ולא יקר מדיי. קנינו אותו ומכרנו את המכונית הקודמת שלנו. מכיוון שאנחנו לא סוחרים גדולים, ובמכוניות אנחנו מבינים פחות מכל, קנינו כלי רכב שכבר בנסיעה הראשונה הושבת בו ראש המנוע, למרות הבדיקה שעשינו לפני הקנייה. עד הלידה החלפנו את הראש פעם נוספת וגם את הרדיאטור. קיווינו שעם הזמן המכונית תתפקד כראוי ותתאים למשפחה עם ארבעה ילדים.

הרכישה הנוספת היחידה שעשיתי לקראת הלידה הייתה קניית חזיות הנקה. החלטנו שהתינוקת תקבל “ירושות” מאחיה ואחותה הגדולים ואם יהיה צורך בדברים נוספים, נקנה עם הזמן. בעבר לא עשיתי כל הכנות לפני לידה וגם עכשיו לא רציתי להתגרות בגורל יותר מדיי. לא כיבסתי בגדים לתינוקת, לא סידרתי חדרים ולא העלנו ציוד מהמקלט. אבל בררנו לעצמינו מה נצטרך לעשות לאחר הלידה, יוסי לקח על עצמו להכין את הדרוש, כשיגיע הזמן.

חברתי הדס הייתה גם היא בהריון באותה תקופה. יחד תכננו את חופשת הלידה המשותפת שלנו. היא כיבסה את כל בגדיי התינוקות שהיו לה והכניסה אותם לשידת תינוקות. אני החלטתי שלא אעשה זאת טרם הלידה. לא שחשבתי שיקרה משהו מיוחד, אלא שכך נהגתי תמיד ולא רציתי לשנות דבר.

בשלב מסוים התחלנו לדון על שם לתינוקת. שלא בכוונה תחילה, מצאנו את עצמינו עם שלושה ילדים ששמם מתחיל באות ע’. לא רצינו לשנות סדרי עולם ומשפחה וחיפשנו שם לבתנו שיתחיל באות ע’. חשבנו על השמות עדי, ערבה ועוד שניים שלושה שמות. אני חששתי מעט מהקשר של השם ערבה לעץ “ערבה בוכייה”. מבחינת יוסי, השם המועדף היה עדי. אני לא הייתי בטוחה לגביו. אבל חשבתי לי שייתכן שזה יהיה שמה. בתחילת אוקטובר חגגנו את ערב ראש השנה, שחל ביום רביעי, אצל הוריי. כולם דברו על שני הארועים המזומנים בקרוב למשפחה: לידת התינוקת שלנו וחתונתו של אחי אייל. ערן, אחי הצעיר היה אז בחו”ל וחסר לנו מאוד בחג. באותו הערב דברנו רבות על הלידה: היכן אלד? מי ישמור על הגדולים?…. כולם איחלו לי שנה טובה ולידה קלה. התלוצצנו הרבה באותו הערב והאווירה הייתה שמחה.

בחג נסענו לאמא של יוסי, שם נפגשנו עם ציפי, אחותו, אורי, אחיו הגדול ומשפחותיהם. דורון, אחיו השני, עם מירה אשתו, שהו בחו”ל והיו אמורים לחזור ארצה אחרי יום כיפור. בשבת היינו שוב אצל הוריי והיה לנו יום נחמד מאוד. מכיוון שבראש השנה נוהגים לאכול דברים מתוקים, ניצלתי את ההזדמנות ואכלתי הרבה מתוק, דבר שגרם לתינוקת להיות פעילה מאוד. אני זוכרת שאמי החזיקה לי את הבטן ואמרה שהתינוקת הזאת תהיה דומה לה, אנרגטית מאוד ובעלת נוכחות חזקה. הצחיק אותי שהיא כבר מחליטה למי התינוקת דומה, עוד לפני שבכלל נולדה. היינו במצב רוח טוב וחיכינו לשנה הבאה עלינו לטובה בכיליון עיניים.

היו לי עוד כשלושה שבועות “לסחוב” את ההריון. בשבת בערב ילדה הדס חברתי את בתה ואני קיוויתי שלא יהיה עליי לחכות עוד זמן רב עד שאצטרף אליה לחופשת הלידה.

ההיריון היה תקין לחלוטין, עברתי את כל הבדיקות המומלצות. הייתי במעקב בטיפת חלב והכול היה בסדר. תכננתי לנצל את הזמן שנותר עד ללידה לקריאה, לבילוי עם הילדים ולהנאה מהשקט שלפני הסערה. באותה תקופה לא עבדתי. הודעתי באוניברסיטה, שם עבדתי כמרצה, שלא אתחיל את שנת הלימודים בגלל הלידה בחודש אוקטובר. במכללה שבה עבדתי עדיין לא התחילה השנה האקדמית וגם לא היה ברור אם ייפתח הקורס אותו לימדתי בגלל מיעוט נרשמים. יחד עם זאת עבדתי בנעמ”ת יום בשבוע, בהתנדבות, כיועצת משפחתית.

הייתה זאת שעת אחר צהרים, למחרת השבת החגיגית של ראש השנה, בהיותי בשבוע ה-37 להריון, תחילת חודש תשיעי. פתאום שמתי לב שמאז הבוקר לא הרגשתי את תנועותיה של התינוקת שלי. לא נבהלתי. ידעתי שזה קורה לפעמים, והחלטתי לעשות בדיוק מה שכתוב בספרים. אכלתי משהו מתוק, נשכבתי על הספה בסלון, על צדי השמאלי וחיכיתי לחוש בתנועות המוכרות. חיכיתי חצי שעה ומשלא חשתי כל תנועה, החלטתי לאכול סוכריות שוקולד M&M ושוב חיכיתי. עדיין לא חשתי בשום תזוזה בבטן.

“יוסי, נדמה לי שיש בעיה, התינוקת לא זזה”, אמרתי לבעלי שבמקרה היה בבית. “אולי כדאי לבדוק מה קורה”. יוסי נשאר עם הילדים בבית בעוד אני “קפצתי” למרפאה שלנו לבדוק אם יש להם מכשיר דופלר, המכשיר שאיתו ניתן לשמוע את דופק העובר. עדיין הייתי רגועה למדיי. “נו, זוזי כבר, תני סימן חיים”, דברתי בתוכי אל התינוקת שלי. כל כך רציתי להירגע. האחות במרפאה, שהייתה גם אחות טיפת חלב, הפנתה אותי למיון נשים.

כשהגעתי הביתה, כבר לחוצה לא מעט, יוסי ואני האכלנו במהירות את הילדים, הזמנתי שמרטפית ונסענו לבית החולים. בראשי התווכחו ביניהם שני קולות: קול אחד אמר שהכול בסדר, הרי לא יכול לקרות דבר. בבוקר עדיין הרגשתי תנועות והתינוקת בוודאי ישנה שינה עמוקה, או משהו כזה. הקול השני, היה הרבה יותר פסימי. הוא הציג באזני כל מני תסריטים איומים, אולי התינוקת הסתבכה בחבל הטבור, אולי יש בעיות בדופק ואולי… אולי היא… אבל הקול השני הזה היה מין קול, שאף פעם לא מאמינים לו…

בדרך לבית החולים יוסי נהג, היה כבר חשוך בחוץ. רוב הדרך שתקנו ומדי פעם שוחחנו בינינו. “אני מקווה שזו אזעקת שווא ושהכול יהיה בסדר בסופו של דבר” אמר יוסי. לא ירדנו למשמעות של ה”בסדר”. “אם משהו קרה, אני לא רוצה שינסו להציל ילדה שנפגעה”, זרקתי הערה פסימית אל חלל המכונית. יוסי שוב שתק. הדרך נראתה לי ארוכה מאוד. שקעתי בתוך עצמי וניסיתי לא לחשוב על הסיבות לחוסר התנועות.

הגענו לבית החולים וחיפשנו את מיון יולדות, משימה לא קלה בבית חולים שנערכו בו אז שיפוצים. לבסוף מצאנו את חדר הקבלה ונכנסתי לשם לבדי, כי הכניסה לחדר שבו ממתינים לנשים היולדות הייתה אסורה לגברים. יוסי חיכה לי בחוץ. בזמן שהייתי בפנים, יוסי דיבר במכשיר הסלולרי שלו עם אחי אייל. אשתו לעתיד, שרון, עבדה בבית החולים שאליו הגענו. הם סיכמו ביניהם שנהיה בקשר בהמשך, כדי שיוכלו לעזור לנו ככל שניתן.

חדר הקבלה היה ריק כשנכנסתי אליו. בחדר ניצבו שתי מיטות ריקות, הוילונות שביניהן מוסטים לרווחה והרצפה רטובה. המיילדת, פנינה, ישבה, קראה עיתון והאזינה לרדיו.

“מה קורה?” הפנתה את מבטה לעברי.

“באתי שתגידי לי שהכול בסדר…” עניתי בלקוניות.

פנינה הסתכלה עלי בעיניים שואלות.

“אני לא מרגישה תנועות”, חייכתי חיוך מבויש על שבאתי סתם כך, בלי צירים ובלי משהו מיוחד. קיוויתי שהיא תגיד לי שיש דופק ושהכול בסדר. עדיין הייתה בי תקווה טיפשית (שלא ממש נעלמה גם בימים הקרובים). היא ביקשה ממני לעשות בדיקת שתן, בדקה לי את לחץ הדם ואמרה “שכבי בבקשה על הגב וחשפי את הבטן”. שכבתי על המיטה והבטתי בתקרה הלבנה, בעוד פנינה, המיילדת מחפשת דופק במכשיר הדופלר. המכשיר לא נענה לתפילותיי, ולא נשמע כל צליל הדומה לדופק.

“אני לא יכולה עדיין לומר לך כלום”, אמרה פנינה לבסוף, “כדאי לעשות בדיקת אולטרא-סאונד”.

מעט התקווה שהייתה לי החלה להתפוגג. חרדה איומה החלה מחלחלת אל לבי. בינתיים הגיעה יולדת נוספת ופנינה ביקשה ממנה לשבת ולהמתין. אני הועברתי לחדר אחר, לבדיקת האולטרא-סאונד, ופנינה קראה לרופא. לאט לאט התחלתי להרגיש שאני נמצאת בתוך סיוט. הייתי מבולבלת מאוד ואובדת עצות. התחלתי להבין את משמעות הביטוי “צינה התפשטה בגוף”.

בדיקת האולטרא-סאונד נערכה מחוץ לחדר יולדות.

“האם בעלי יוכל להצטרף אלי?” שאלתי. היה לי קשה פתאום לבד.

“בינתיים לא, אנחנו נקרא לו בהמשך” ענו לי.

הבדיקה התמשכה זמן רב, ושום תנועות או דופק לא נצפו או נשמעו. איש עדין לא אמר לי דבר. גם לא כששאלתי. הרופא נראה רציני להדהים ומבטו היה מרוכז מאוד במסך. “אני בודק”, “אני מחפש”, הפטיר מדי פעם בתשובה לשאלותיי. הרגשתי איך הדופק שלי פועם בטירוף. הייתי בחרדה איומה. מרוב בלבול והלם אפילו לא ידעתי מה לשאול. גם לי, ואני מניחה שגם לרופא, היה ברור שאין סימני חיים. לא על המסך וגם לא במקום אחר. ואז הגיע בריצה רופא נוסף, ד”ר לב, בחדר הסמוך יוסי ראה אותו רץ והבין שהוא רץ אלי, ונכנס גם הוא לחרדה.

ד”ר לב (כשמו כן הוא) התבונן במסך בדאגה והחליף את הרופא הראשון ליד המכשיר. הוא סובב את המסך אלי כדיי שאראה טוב יותר, התיישב על המיטה לצדי והחל בבדיקה יסודית, שגם היא לא הניבה תוצאות. אני שכבתי לי שם, על המיטה, בודדה, ובראשי רצות המחשבות “זה לא קורה לי…. זאת לא אני… עוד מעט אתעורר והסיוט הזה ייגמר”. לא יכולתי עוד לעמוד במתח, הרגשתי שהלב שלי נקרע. נורא רציתי שיוסי יהיה לידי והדמעות עלו בעיניי.

“ספרו לי מה קורה…” ביקשתי מהרופאים כשלא יכולתי עוד לשאת את המתח.

“את בטח כבר יודעת מה קורה” השיב ד”ר לב.

“מה זאת אומרת?” סירבתי להכיר מפורשות בעובדות.

“הנה, את רואה? אין דופק, אין תנועות…” הוא הצביע על המסך בעודו ממשיך בסריקה.

ואז החלו הרופאים להמטיר עליי סדרת שאלות: האם ההריון היה תקין? איזה מספר הריון זה? מתי הרגשת תנועות לאחרונה? ועוד ועוד. “את בטוחה שהבוקר הרגשת תנועות, ולא גזים או משהו? אחד הרופאים שאל אותי. הכעס הלם בראשי. “רק רופא גבר יכול לשאול שאלה כזאת. זה ההריון הרביעי שלי ואני יודעת מה זה תנועות”, הוצאתי עליו חלק מהכעס שהתעורר בי. הייתה זאת שאלה מאוד לא חכמה בלשון המעטה.

שאלתי את ד”ר לב, “איך זה יכול להיות? איך קורה דבר כזה?”

“יעל, זה בדיוק כמו מוות בעריסה, אבל לפני העריסה, בדרך כלל לא ידוע למה זה קורה. אפשר לעשות נתיחה שלאחר המוות, אבל גם אז לא בטוח שיגלו ממה מתה התינוקת שלך”.

הוא המשיך לדבר ואמר שעל פי מכשיר האולטרא-סאונד לא רואים משהו לא תקין: כלומר השליה נראית תקינה וגם כל היתר. הוא הסביר את שכיחות המקרים, בסביבות תינוק אחד לכל חמש מאות מת בבטן אמו. ואז הניח את ידו על כף ידי ואמר משהו כמו, “את יכולה לבכות”.

“אל דאגה, אני עוד אבכה”, הבטחתי לו, בעוד דמעות חרישיות זולגות על לחיי.

שכבתי על המיטה בבטן חשופה, עדיין לא האמנתי שזה קורה לי. אלף מחשבות ושאלות התרוצצו במוחי, אך הרגשתי שאני לא מסוגלת לשאול ולא לשמוע את התשובות. זה היה כאילו אם לא אדע יותר מדי פרטים, אולי פתאום הכול יתגלה כטעות. יוסי היה עדייך בחוץ, שרוי בחוסר אונים ובחוסר וודאות. הרגשתי אבודה. חשבתי לעצמי, בעצם, אני לא יודעת מה עושים עכשיו, איך מתמודדים עם זה, האם האבחנה היא סופית, ואיך מסיימים את ההריון הזה. הרגשתי שאני בתוך סיוט.

בעודי שוכבת על המיטה נזכרתי איך כשהייתי בת שבע-עשרה וחצי, עברתי תאונת דרכים. המשאית שמולי התקרבה אלי במסלול הנסיעה שלי וכל מה שרציתי היה להכניס את האוטו להילוך אחורי ולברוח משם. כך הרגשתי גם עכשיו. החדר, עם הרופאים: רק להכניס להילוך אחורי, להשיב את הזמן שעות מספר לאחור, כשעוד שום דבר מזה בעצם לא קרה לי. להחזיר את הגלגל לאחור וללדת רגיל. כוחות אדירים בתוכי קרעו אותי לגזרים…

נהלי בית חולים לאבחון מות עובר[2]

לנשים המגיעות למיון יולדות, בשליש האחרון להריון, יש לעיתים תחושה שמשהו השתבש. בחדר הקבלה, המיילדת בודקת בדיקה שגרתית לאיתור הדופק העוברי, בעזרת מכשיר דופלר. כאשר לא מתגלה דופק, נעשים ניסיונות נוספים לאיתור הדופק על-ידיי מכשיר אחר או אדם נוסף. בהמשך נעשית בדיקת אולטרא-סאונד ובאמצעות הדגמת שריר הלב ללא תנועה מאבחנים את מות העובר. המיילדת היא האדם הראשון המתמודד עם הידיעה, ללא אפשרות לומר ליולדת דבר. על פי הנהלים ברוב בתי החולים, הרופא הוא האדם המודיע על מוות. בדרך כלל רוב הנשים מבינות את שקרה מתוך הדברים הנאמרים בין אנשי הצוות או מהמבטים והבעות הפנים. בדרך כלל לא נאמר להן מפורשות שתינוקן מת.

לגבי המשך הטיפול, הרי שיש שתי גישות: על פי גישה אחת מכינים את האשה מיידית ללידה ומתחילים בנוהל הכנה ללידה וזירוז לידה. הגישה השנייה היא להמתין עד להבשלת תנאים ללידה טבעית. הפעלת לידה תלויה בגורמים שונים כמו גישת בית-החולים, מצבה של האם מבחינה גופנית (משקל, מחלות, לחץ דם ועוד), מבחינה מיילדותית (המוכנות ללידה: פתיחת צוואר הרחם, צירים, וכו’) ומבחינה נפשית, תפוסת חדרי הלידה ועוד.

ההיבט הרפואי של מות עובר בבטן[3]

קיימות סיבות רבות למות עובר ברחם. חלקן סיבות הקשורות באם כמו: היפרדות שליה, מחלות בהריון, תרופות מסוימות שהאם נוטלת, סיבות גנטיות והתנהגויות חברתית כגון שימוש בסמים. סיבות אחרות קשורות לעובר כמו: תאונות הקשורות לחבל הטבור, הריונות מרובי עוברים, עיכוב בגדילה, מומים מולדים וזיהומים הנגרמים על ידיי חיידקים או וירוסים. למרות כל האמור לעיל ולמרות ההתקדמות העצומה ברפואה, עדיין לא נמצאו כל הסיבות למות עובר. כ- 60% מהמקרים נשארים לא פתורים.

השיטה המומלצת לאישור סופי של מות עובר ברחם היא בדיקת האולטראסאונד. רצוי ששני בודקים יאשרו סופית את החסר בפעילות הלב.

הגיע תור הבדיקה הפנימית הבלתי נמנעת, ובבדיקה התברר שאין תנאים ללידה. כך אמרו לי. לא הבנתי בדיוק מה זה אומר ומה המשמעות של זה לגביי. לי היה ברור שאם התינוקת מתה, צריך לחתוך ולהוציא עכשיו. אם אפשר להעלים את ההריון בלי לחתוך – עדיף.

“מה מעניינים אותי בכלל התנאים ללידה?” שאלתי את ד”ר לב.

“מאחר ואין אפשרות להציל את העובר” הוא הסביר לי, “צריך לחשוב על האמא, זאת אומרת שצריך להמתין להבשלת התנאים ללידה. אין טעם להתחיל לידה כשלא ידוע כיצד תסתיים, ובמקרים בהם אין עובר להציל, משתדלים לא להגיע לניתוח קיסרי”.

מה שרציתי זה שאיכשהו הוא יעלים את העובר מהבטן שלי. היה לי ברור שהוא לא יכול לעשות זאת, אבל המחשבה עברה לי בראש… ההתייחסות אלי כאל אמא הממה אותי. הרי תינוקת כבר לא תצא לי, אז מה פתאום “אמא”? אבל דבריו של ד”ר לב גם החזירו אותי לפרופורציה. נזכרתי שאני בהחלט אמא של שלושה ילדים שמחכים לי בבית. מחכים לי ולאחותם החדשה. התזכורת הזו הבהילה אותי. הייתי צריכה לחשוב גם עליהם ולא רק עליי… אכן נראה לי הגיוני לשמור על עצמי למענם. כי אחרת, מה הטעם?

ד”ר לב אמר לי שהוא מכיר את גיסתי לעתיד מבית החולים, (התברר לי שלמעשה היא זאת ש”שלחה” אותו אלי), ואני אמרתי שהיא ואחי אמורים להינשא בעוד חודשיים ואני מקווה שלא אהרוס להם את החתונה. המחשבה על החתונה גרמה לי להיות מודעת למצב המשפחתי המוזר שאני עומדת לקחת בו חלק. הערבוב בין רגש עמוק לבין מחשבה רציונאלית לחלוטין איפיין את כל התקופה ההיא. מצד אחד אני נמצאת בסערת רגשות איומה, מבולבלת, נפחדת ואפילו על סף היסטריה, ומצד שני אני חושבת על החתונה של אחי ועל כך שיהיה מוזר לחגוג שמחה משפחתית במצב כזה. חששתי שבגללי תוכניות החתונה עלולות להשתנות ורציתי לדאוג לכך שהכול יישאר כפי שהיה.

בנתיים יצאתי לחדר ההמתנה לבשר ליוסי את הבשורה. עד כה הדמעות זלגו על לחיי מעצמן, אך כשראיתי את אישי היקר, שלא היה לו מושג קלוש מה קורה, פרצתי בבכי. חיבקתי אותו חזק ונצמדתי אליו כאילו ממנו תבוא הישועה. מסביבי היו בני משפחה של נשים יולדות, שחיכו לבשורות משמחות. כולם נראו לי שמחים ורגועים, והרגשתי די מטופשת לבכות במקום כזה, המאגד יחד אישה שזה עתה ילדה והועברה עם תינוקת למחלקה, ואותי, עם כרסי הענקית והדוממת. ממש סוריאליזם.

“מה קורה?” שאל יוסי

“כלום לא קורה, אין כלום, הכול נגמר”, בכיתי.

“אני לא מבין…”

“התינוקת מתה…” ניסיתי להסביר לו מתוך דמעותיי. יוסי לא נראה כמי שקולט את הבשורה.

זזנו הצידה, רציתי רק להעלם משם. לא הבנתי איך ייתכן שנשים סביבי יולדות תינוקות כאילו דבר לא קרה, ואני במצב טיפשי כל כך, מסתובבת עם בטן ענקית שלא ייצא ממנה כלום. חוץ מהבכי שלי, שנראה כאילו לא שייך למקום ולמצב, נראיתי כמו כל אישה בהריון – אז למה דווקא לי לא ייצא תינוק? למה דווקא לנו?

הרופא ביקש שאערוך סדרת בדיקות דם. יוסי ואני רצינו להישאר יחד על מנת לעודד זה את זה. יש זמנים בהם אסור להיות לבד. אך מכיוון שבדיקות הדם נערכו באותו חדר קבלה שאליו אסורה כניסת גברים, נאלצתי לעשות זאת לבד. יכולתי להמתין עד שלא תהיה אף אחת בחדר הקבלה ואז היו מתירים ליוסי להיכנס איתי, אבל רציתי להסתלק משם מהר ככל שניתן.

“לא נורא” אמרתי ליוסי, “אני אכנס לבד, העיקר שנגמור עם זה כבר”.

המיילדת לקחה ממני דם והייתה נחמדה ועדינה דיה. השתדלתי לא לבכות יתר על המידה וגם לא ממש קלטתי שאין לי תינוקת. מחדרי הלידה הסמוכים שמעתי את זעקות הכאב והשמחה של יולדות אחרות, את בכי התינוקות שנולדו. לא הבנתי את הסיבה לכך שזה נמנע ממני. הרגשתי שאני נמעכת בפנים. בינתיים יוסי הודיע לאייל ושרון את הבשורה הקשה, והם אמרו שהם בדרך אלינו.

עכשיו היה עלינו להמתין שעתיים לתוצאות הבדיקות, על מנת לראות אם יש צורך ליילד אותי במקום או שיהיה עלינו לחכות. לא ממש הבנתי מה בודקים בבדיקות הדם וזה גם לא הטריד אותי במיוחד. פעלתי כמו רובוט ועשיתי מה שרצו ממני, העיקר שיתנו לי ללכת כבר והסיוט יעלם. ידעתי רק שאם בדיקות הדם יראו על בעיה מסוימת, יילדו אותי, אך לא ידעתי איזו תוצאה תהיה טובה יותר בשבילי: בדיקת דם תקינה שתראה שהכול אצלי בסדר, או תוצאה לא טובה, שתחייב לידה מיידית, כך שלא אצטרך לסחוב בטן ובתוכה עובר מת.

יוסי[4]: “יעל נמצאת בחדר הקבלה ואני ממתין בחוץ, מרגיש מוזר. הנה הבאתי את אשתי לבית היולדות בהריון, אבל ללא תנועות. אני חרד. זו הפעם הראשונה, אך לא האחרונה, שבה אני נתקל באטימות של צוות בית החולים. לא מבין מדוע הם לא מסכימים שאכנס עם אשתי, אף על פי שאני במצב של מצוקה, נתון בסערת רגשות ואובד עצות. אני יושב בחדר המתנה עם כל הממתינים הנרגשים לקראת צאת הוולד הוורדרד והצרחני. אני משתוקק לדעת מה קורה בפנים. מתיישבת לידי אישה מבוגרת, שבתה נמצאת בחדר לידה, ומתחילה לספר לי איך היא מתרגשת מכך שבתה יולדת, לידה ראשונה. היא מספרת איך היא סידרה שהבת שלה תקבל את הטיפול הטוב ביותר. אני רוצה לגרש אותה מעליי, ולא מצליח. נראה שהייתי אדיב מדיי. אני שומע בהכנעה את כל בליל הדיבורים שלה, שאורך אולי שלושת רבעי שעה. פער תהומי נפער בין מה שאני שומע לבין המתרחש במוחי. כל תנועה של רופא שנכנס ויוצא או של מיילדת שמסתובבת בחוץ “מקפיצים לי את הלב”. אני מנסה להרגיע את עצמי שאנחנו סתם היסטריים ושהכול יהיה בסדר. בנתיים יוצאות מיילדות עם תינוקות, מראות אותם למשפחה בשמחה, אחריהן יוצאות יולדות אחרי לידה, במיטותיהן, ואני לא יודע מה לחשוב. אני מנסה להיות אופטימי, אך זה לא קל.

ואז מגיע הרגע שבו אני רואה את יעל יוצאת מבעד לדלת. היא מתקרבת ואומרת לי שזה נגמר. אין כלום. אני לא מבין מה היא אומרת. שואל אותה והיא מתעצבנת ואומרת שנגמר וזהו, אין תינוקת. היא מתחילה לבכות, ואני לא יודע מה אני עושה קודם: מחבק את יעל או נכנס להיסטריה או מה…

הנה אנו עומדים חבוקים, יעל בוכה בפרץ של בכי אדיר, שהיה כנראה, אצור בה עד לאותו הרגע. אחרי מספר דקות אנחנו שוב נכנסים פנימה. יעל צריכה לעבור בדיקות דם כדיי להחליט על פי התוצאות מה יקרה בהמשך. אף על פי שאנחנו יודעים שהתינוקת מתה, אנחנו משתוקקים לדעת מה קורה הלאה. ושוב אנחנו נתקלים במחסום האטימות המגרש את הגברים החוצה. אני זוכר שעמדנו בכניסה לחדר האולטרא-סאונד, מתחננים להישאר יחד. שאלות רבות מנקרות במוחי: מה זה אומר שאין דופק? אחר כך יהיה דופק? איך מוציאים את התינוקת? מה עושים: מיילדים או לא? מה עכשיו? ואז אומרים לי שוב שעליי לצאת החוצה. ראשי סחרחר מסימני שאלה ואין לי תשובות.

אני מרגיש קרוע, יודע שאשתי במצב נפשי קשה מאוד, רוצה להיות לידה, אבל לא מניחים לי. מתחשק לי לצעוק צעקה של תסכול שמהדהדת בגופי, על האטימות ועל הטמטום המשווע. בחוסר רצון אני יוצא החוצה ואותה אישה שקודם לכן פטפטה איתי, “מתלבשת” עליי שוב ומתחילה לשאול אותי למה אשתי בוכה, הרי זאת רק לידה, היא אומרת. אני לא מספיק גס רוח לדחות אותה מעליי, וממלמל איזה הסבר לא מחייב.

אני יושב בחוץ, יודע שאשתי במצב קשה, גם אני לא במצב טוב יותר, ואני לא יכול לתמוך בה. מסביבי כולם מחייכים, שמחים, ואני בעולם אחר, לא מבין מה אני עושה שם, מרגיש כמו גולם גמור. יושב לבדי ולא מצליח לעכל שזה נגמר, שאין יותר תינוקת. אני לא חושב שעיכלתי זאת באותו הלילה או בימים הבאים. ברגעים האלה אני מחליט שמה שלא יהיה, עליי להיות זמין וחזק לטובת יעל, כי היא זאת שנשאה בנטל בחודשי ההריון, כי היא זאת שנמצאת במצב נפשי קשה. “אני אתגבר על זה” אני חושב לעצמי, “אני אסתדר”. ואז יעל יוצאת שוב ואומרת ‘הולכים’ “

תגובות הצוות המטפל[5]

המחקרים אינם עוסקים בתגובות הצוות המטפל, אלא מסיקים עליהן מדיווחי האמהות. התגובות הנפוצות שעולות מן הספרות (ברובה ספרות זרה), הן עוינות כלפי האם, התעלמות מצורכי האב, התעלמות מהתינוק המת והסברים שאינם עונים על צורכי הזוג. תגובות צוות הבריאות משפיעות על התמודדות ההורים עם האבל. תגובות האבל של הצוות שדווח עליהן בספרות הן: חוסר אמון והלם, עוינות וכעס כלפי ההורים, תסכול וחוסר תמיכה של חברי הצוות זה בזה המגבירים את תסכול הזוג, צער, אשמה ותחושת כישלון בתפקיד, וכתוצאה מכך הימנעות והתעלמות. נמצא שהתנהגויות הצוות כלפי התינוק לאחר היוולדו, מת או חי, היו: הימנעות ממסירת מידע על מצב התינוק, טיפול בתינוק ללא הסבר וללא התייחסות, הסתרת גוף התינוק שמת ללא מתן הסבר מה יהיה הטיפול בו.

כמו כן נמצא שהצוות מנסה לגונן על האם ולהחליט החלטות בשבילה, וזה כולל גם הימנעות מהעברת מידע והתייחסות כאילו לא קרה דבר. נמצא שגם הצוות, כמו הסביבה, נותן לזוג “עצות קסם” כמו, “תעשו מהר עור אחד”.

בעיה נוספת היא שהטיפול לא מרוכז בידיי גורם אחר. במציאות הרפואית הקיימת של תת-התמחויות, אין רופא אחד שלוקח על עצמו את האחריות לאיסוף כל המידע והעברתו להורים. המיילד מטפל ביולדת, אך לא מסוגל להבחין בין התסמונות השונות אצל העובר. רופא הילדים לא תמיד מגיע לראות את התינוק המת והפתולוג אינו מגלה עניין במקום שרופאים אחרים לא מגלים עניין.

משמעות בדיקות הדם

בדיקות הדם נועדו לבדוק אם יש שינוי בתפקודיי קרישת הדם של האם. הימצאותו של עובר מת בבטן האם יכול לגרום לשינויים בגוף. אחד השינויים הוא בתפקודיי הקרישה. אם יש שינוי בתפקודיי הקרישה, זה יכול להשפיע על מערכות שונות של הגוף וכן להוות בעיה בלידה עצמה. הפרעות בקרישת הדם יכולות לגרום לדמם לא נשלט, ו/או ליצירת קרישי דם. ניתן לטפל בתופעות אלו בעזרת תרופות, אך עדיף לא להגיע למצב כזה. אם הבדיקות מראות על שינויים בתפקודיי הקרישה, על הרופאים לקבל החלטה בהתאם למצב. במידה ואין שינויים אז יש המעדיפים לחכות להתפתחות לידה טבעית.

יוסי ואני הלכנו לטייל בחוץ ולחכות לתוצאות. ירדנו למטה, התיישבנו על שפת ארגז חול שהיה שם והחזקנו ידיים. ידעתי שאני צריכה להודיע לאמא שלי מה קרה. התקשרתי אליה, וזאת הייתה השיחה הקשה ביותר שניהלתי בחיי. מפאת השעה המאוחרת של השיחה, וכנראה שגם קולי הסגיר אותי, אמי הרגישה מיד שמשהו קרה.

“אמא, אני בבית חולים, אין דופק לילדה”. אמרתי בלקוניות, אך לבי בער.

“מה זאת אומרת אין דופק?”

“מה זאת אומרת ‘מה זאת אומרת אין דופק?!’ אין דופק, היא מתה.” הוצאתי עליה את עצבי ותסכולי. פרצתי בבכי בטלפון, ואמא בכתה מהצד השני. גם לה, כמו לאנשים נוספים, ואני בתוכם, לקח זמן לעכל מה קרה.

“איפה בדיוק את נמצאת? אני רוצה לבוא”

“אמא בבקשה, אין טעם שתבואי לבית החולים”.

“אני באה, אני מוכרחה”

“טוב, בואי אם את מוכרחה, אבל עדיף שתיסעי אלינו הביתה, שחררי את השמרטפית, ואנחנו נגיע הביתה מעט אחרייך”.

ישבנו לנו יוסי ואני על שפת ארגז החול, משחקים בחול בכפות ידינו ומשוחחים. ניסיתי לספר ליוסי כל מה שהיה כשהייתי לבדי בחדרי הבדיקה. הוא שאל אם ראיתי בעצמי שאין דופק. אני חושבת ששנינו ניסינו לשכנע את עצמנו שזאת המציאות, ומה שקרה לנו הוא אכן סופי. דיברנו על מה שלדעתנו יקרה עכשיו ועל מה שנספר לילדים. אבל כמעט לא נגענו ברגשות שלנו. הרגשות הציפו אותי, ולא יכולתי להעבירם במילים. דמעות זלגו על לחיי ללא הרף וגמרתי ליוסי את כל מלאי הטישיו שהיה לו.

חוץ מלאמא שלי, היה עלינו להודיע גם לשאר המשפחה. לא ממש היינו פנויים רגשית לנהל שיחות בטלפון, אבל בכל זאת רצינו לשתף עוד מספר אנשים על מנת לחלוק בנטל הכאב, וגם כי, בסופו של דבר, היה עלינו לעשות זאת.

יוסי: אני מתקשר לאמא שלי. מרגיש שאיני יודע מה לומר לה. איך אומרים למישהי שהנכדה שלה מתה? איך אומרים דבר כזה, ועוד בטלפון? אני לא יכול להגיע אליה, אז אני מדבר בטלפון. לא כל מה שאני מתכנן להגיד יוצא לי טוב. לוקח לי המון זמן לדבר איתה. כשהיא מבינה, היא מתחילה לבכות, ואומרת לי שהיא מאוד מצטערת. אני מבקש ממנה שתניח לי להודיע לציפי. אני רוצה לספר לאחותי בעצמי מה קרה לי, ולא כעדות שנייה מפי אמא שלי. אני מרגיש שאני חייב לאחותי את זה, שאספר לה בעצמי”.

בינתיים הגיעו אייל ושרון. היה לי חשוב לדון איתם בנושא החתונה. רציתי להבהיר להם שלא יחשבו לשנות משהו בתכניותיהם בגללנו. הם אמרו שלא חשבו לשנות ושמחתי לשמוע על כך, שמחה מהולה בתהייה, אולי בכעס, כי איך אפשר לא לחשוב על זה? הרי התינוקת שלי מתה. הם התיישבו לידינו בארגז החול ושוחחנו על נושאים שונים, לאו דווקא על סיבת היותנו שם. מבחינה רגשית הייתי ב”בלק אאוט”. אני לא לגמרי זוכרת איך עברו השעתיים הללו.

יוסי: אייל ושרון מגיעים, וזה מקל עליי, כי אנחנו מצליחים להסב את השיחה מנושא התינוקת שמתה לנושאים קלילים יותר, וגם חלק מעול הכאב נחלק ביני ובין אחרים. עכשיו הייתי בסביבת אנשים שמבינים את מצבינו. ולא מוקף רק ביולדות ובתינוקות שאך נולדו.”

נורא רציתי ללכת הביתה. חשבתי שאולי בבית הסיוט יעלם. בסופו של דבר אכן שוחררתי הביתה, ואייל ושרון נסעו לביתם. קיבלתי הזמנה להגיע בעוד יומיים לבדיקות נוספות. מטרת הבדיקות לא הייתה ברורה לי אבל זה לא הטריד אותי במיוחד. הייתי דיי בהלם, לא כל כך ידעתי מה קורה איתי ואיך אעבור את התקופה הקרובה. לא ידעתי גם כמה זמן תיקח ההמתנה ללידה, וזה תסכל אותי מאוד. הרגשתי כאילו ששמו את החיים שלי בהמתנה, בלי לדעת למה אני ממתינה. מבחינה טכנית הייתי עדיין בהריון, והבטן הגדולה בלבלה אותי ונתנה לי תחושה שאולי בכל זאת מישהו טעה, שאולי זה חלום ועוד מעט הכול יחזור לשגרה. אני חושבת שהבנתי שמשהו חמור מאוד קרה לי אבל לא ירדתי לעומקו של האסון. לא ממש התמודדתי עם הרגשות שלי.

יצאתי מבית החולים ובידי טופס שקיבלתי ובו רשום הסיכום של הביקור בחדר הלידה. בטופס היו כתובות בין השאר, תוצאות בדיקת האולטרא-סאונד: תנועות 0 (אפס) דופק 0 (אפס) טונוס 0 (אפס). אפס מזעזע, אפס שאחריו יש רק ריקנות.

מצבי היה מוזר למדיי, לא ידעתי מתי ייגמר רשמית ההריון שלי שבעצם כבר לא היה הריון של ממש. בכל הריון קיים אלמנט של חוסר וודאות. מתי תהיה הלידה? איך ייצא התינוק? אבל להמשך ההריון שלי התלווה גם צער אינסופי על כך שאין עוד חוסר וודאות לגבי כל הקשור לתינוקת שלי. ידעתי איך היא תצא. היא תצא מתה. לא חששתי שאולי יקרה לה משהו בלידה, דבר כבר לא יכול לקרות לה. הכי גרוע כבר קרה לה. לא ידעתי מה יקרה לי. איך זה יסתיים? כמה זמן אצטרך ללכת עם בטן שאין בה חיים? יום, שבוע, שבועיים? הרופא אמר לי שבדרך כלל זה לא לוקח יותר משלושה שבועות!!! איך אפשר להסתובב ככה שלושה שבועות?! ומה קורה בלידה? ד”ר לב הזכיר שלא לוקחים סיכונים עם האמא בלידה. על אילו סיכונים מדובר? ידעתי על כך מעט והייתי מבולבלת כל כך….

מה אמור בית החולים לעשות?

כמי שעברה אירוע של מות תינוקת ברחם, ושנאלצה להסתובב במשך תקופה מסוימת עם עובר מת בבטן, ומשיחות שקיימתי עם נשים שהיו במצב דומה, הייתי מצפה מהמחלקה לעשות את המרב כדיי להפחית ככל שניתן את חוסר הוודאות של בני הזוג.

נכון שישנם נהלים ברורים לגבי מקרים שכאלה, וברור לי מדוע רק מיילדת או רופא יחיד לא יכולים לספר ליולדת שהדופק לא קיים. יש חשש מטעויות, וחבל לעורר חרדה לחינם. אך גם ברור לי שהנוהל הקיים אינו מספק. מוסד שאמור לדאוג לרווחת האנשים שבהם הוא מטפל, יכול לשפר את השירות שהוא נותן.

הייתי מצפה שבמקרים שבהם מגלים שהעובר אינו חי או שמתגלים בו מומים או בעיה אחרת, יישבו עם בני הזוג, יסבירו להם מה קורה, מה ההשלכות ומה האפשרויות העומדות בפניהם. שיסבירו לאשה מה קורה לגופה במקרה שהעובר נפטר, כיצד תתרחש הלידה, מה המשמעות של מתן זירוז או אי מתן זירוז, מהן ההשלכות הגופניות של הימצאות עובר מת ברחם. כמו כן הייתי מצפה להסבר קצר על נוהלי העבודה בבית החולים במקרה זה וכן להסבר על נוהלי הטיפול בעובר לאחר לידתו. מעט מידע יעזור מאוד לזוג לעבור את הימים הבאים.

בשיחה שכזאת ניתן לערב את העובדת הסוציאלית או לפחות להפנות את תשומת לבם של בני הזוג לקיומה, ולאפשרות שלהם לפנות אליה. הייתי מעלה בפני בני הזוג את השאלות שאיתן יהיה עליהם להתמודד במהלך הלידה כמו: האם לראות את העובר? האם לאפשר נתיחה שלאחר המוות? ייתכן שזהו מידע רב מכדיי לקלוט מיד עם היוודע דבר האסון. הזמנה לשיחה למחרת היום עם העובדת הסוציאלית יכולה לתת את המענה הנכון. חומר כתוב על דברים עיקריים במקרה כזה יהיה הטוב ביותר, כי זה מאפשר לכל אחד לקרוא בזמנו החופשי, כאשר הוא מרגיש שהוא יכול ורוצה לקבל מידע. הייתי מפנה את הזוגות שרוצים עוד מידע, לחומר קריאה נוסף[6].