"אני יְשֵנה ולבי ער. כל כך הרבה שנים חלפו ועדיין אני לא בטוחה שמדובר באהבה." כך מתחיל לכי, רצפי את […]
1
אני יְשֵנה ולבי ער. כל כך הרבה שנים חלפו ועדיין אני לא בטוחה שמדובר באהבה. זה לא מעניין את השעון המעורר: הוא מקים מהומת אלוהים, רוטט ומצרצר, מטלטל את ריבוע איבריו מצד לצד, עד שהוא כמעט נשנק: עלמא, תתעורררי! היום־את־נוסעת־לראות־את־לוטם־קומי־כבר! אין ספק, אני מקצרת את חייו. גם הוא מצדו עושה נזקים: לבי הולם במהירות, קמה בו בהלה, הצלצול העקשני העיר אותי בחתף, פקח בי עין פתאומית, מנע ממני את הגלישה האטית, ההכרחית, מן השינה אל הערות. חבטתי בראשו חבטה קצרה וכשהשתתק התהפכתי על גבי.
אם כן אני ערה. זו רק אני כאן.
אל תירדמי.
אל דאגה. לא אירדם.
קמטים לבנים חוצים את הסדין באלכסון. חזֶה עולה ויורד. פטמות זקורות. ריר שקוף שנזל מפה פעור אל לחי ונספג בכרית. גו ארכני. ציפורניים קצוצות עד הבשר: אני. לבדי. ומהתקרה הגבוהה משתלשל אלי מחומש קני הברזל של המנורה השחורה כעכביש רע, זע על החוט השחור שנמתח מבטנו, מתבונן בי מלמעלה כבטרף קל.
עיני סבוכות עדיין בחוטי שינה, שמיכת הטלאים שלי כרוכה סביב איברי כתחבושת הדוקה מדי; אני שוכנת בתוך מעיו של לווייתן: מעלי הקימורים הלבנים העגלגלים של התקרה הגבוהה ואליהם ממוסמרים מרישי העץ הקעורים, המחוברים משני צדי התקרה כצלעות ענקיות. "לילה טוב," הייתי שולחת את קולי אל בן זוגי, "אני עולה לישון תמיר, אתה בא ללווייתן?" או "יורד גשם, סגרת את החלונות בלווייתן?" זמן רב הרגשנו כאילו אנחנו מובדלים מן העולם. לא זקוקים לו. נלפתים זה בזה, מלאים באהבה. עכשיו, משנותרתי לבדי, שב החדר וקיבל את ממדיו הראשונים. רק לפעמים אני עוד חשה בבטנו כמו דג עַפְיָן קטן המשייט בתוכו, עוד מעט ישטוף אותי גל גדול.
אני עוצמת עיניים.
אל תירדמי. אל דאגה, לא אירדם.
נשימתי נרגעת לאט. אני מיישרת רגליים, מצמידה את קרסולי זה לזה ומניחה את כפות הידיים על החזה כמו שתי חמסות בגודל טבעי.
אל תירדמי.
מן העבר האחר אני שומעת את היונים האפורות הומות על רעפי הגג, מנקרות בגב הלווייתן כנקאים צייתנים. את פיסת השמיים שתמיר ואני מסגרנו בחלון זכוכית ענקי חוצה טיסת הדררות. הן נוֹרות כחיצים ירוקים מענפי עץ הפקאן המרשרש ברוח, פולטות צווחות רמות ושבות ונוחתות על הענפים, מתמזגות בן רגע בירוק המתבדר.
אל תירדמי.
אני מגיפה את עיני עוד, על כורחי אני מוכנה למסע. נשימותי נעשות עמוקות, שרירי רפים, הכרית חופנת את ראשי ככף יד מנחמת ואני נחטפת אל השינה, נופלת אל מעמק הבור המרופד בעלים יבשים, וכבר מפציע בי חלום והוא מטריד מאוד: משהו מצמית אותי אל גופי, מגלם אותי למקשה אחת, כופת אותי כמו בכתונת משוגעים. עורי פתאום כתמתם, שערותי מוריקות, אני מכה שורש באדמה, גדלה בכיוון הפוך לגמרי, האדמה מכסה אותי עד צוואר. אני רוצה להעמיק שורשים אבל משהו מושך אותי החוצה בכוח. כמה מוזר. בהתחלה זו אני שמושכת את עצמי. איך זה יכול להיות, משמיע בי קול את הגיונו. אין בעולם גוף, נואש ככל שיהיה, שיכול למשוך את עצמו למעלה, אבל אני מושכת. בהתחלה אני מושכת לבדי, אחר כך אני־ורגשות־האשם־שלי, וּ־מְשוך; אחר כך אני־ורגשות־האשם־שלי־וגעגועים־מפלחים, ו־משוך; אחר כך אני־ ורגשות־האשם־שלי־וגעגועים־מפלחים־וחרדה־סתומה שמא קרה משהו ללוטם בני, ופני כבר אדומים ממאמץ. אבל אין בכוחם של רגשות האשם, והגעגועים, והחרדה לשלוף אותי מהאדמה העיקשת. ורק כשתמיר מחייך אלי מעומק שנתי, תלתליו מתפתלים על ראשו כנחשים דקים והוא שולח אלי זרועות שורשי הדס ריחני ששתלנו יחד בגינה ומושך בשערותי הפרושות כמניפה ירוקה – רק כשהוא מצטרף לטור המתאמץ של האוחזים זה בזה ומושכים חזק, רק אז אני חורגת החוצה בכוח ומתמלטת מפי צווחה קצרה ואני פוקחת עיניים.
כל גופי כואב. אבל זו רק אני. לבדי. לבי מפרפר. מלמעלה מעי הלווייתן. העכביש השחור מהדס מעלי על קורו היחיד. היונים הומות על רעפי הגג ופורחות במשק כנפיים ושבות ונוחתות על הרעפים האדומים.
אם כן, אני ערה. כבר שמונה ועשרים.
את צריכה לנסוע ללוטם. קומי.
השעון מושך כתפיו, לא יצלצל עוד.
אני בולעת רוק מר. טוב להיות ערה, וקמה מהמיטה. מותחת את הסדין המסובך בקפליו לחלקות סתומה והולכת לחדר האמבטיה. כבר לא כל כך אכפת לי מה היה טיבו של החלום. די לי שאני מצליחה לנער מעלי את טעם השיתוק שאחז בי בשנתי. מרצפות האבן בחדר האמבטיה קרות. גם אני גם בבואתי סתורות שיער, ומהקרע בחולצת הטריקו שלי מציצים כתף חיוורת ופלח שד. כמה עוד את יכולה להשתהות?
אני מקרבת את אפי אל אפי שבמראה. הבוקר איני מכירה את האישה שמביטה בי עין בעין.
אני מתלבשת, תנועותי מוכניות. תחתונים, חזייה, מכנסיים שחורים הדוקים, חולצה בהירה. לתנוכי האוזניים אני עונדת את עגילי הזהב עם אבני המוּן הרושפות. בלי עגילים אף פעם איני לבושה לגמרי. וכשבבואתי ניתקת מהמראָה, אני יורדת במדרגות אל הקומה התחתונה, אוכלת משהו בעמידה, וזהו. אני מוכנה. עד כמה שאפשר להיות מוכנים. רק אשתה משהו חם.
עמוק בלבי אני יודעת שלעולם לא אתרגל לבור האפל שבעיני לוטם או לשתיקה שלך, תמיר. באחרונה, כמו להכעיס, תמיר בוקע הרבה במחשבותי. הוא דוחס את גופו הגדול אל תוך ראשי, מבקש לשוב ולדון אתי בתנועות ידיים בהולות בסיבות שבגללן עזב את הבית ואותי, ואת שני ילדיו, "תביני כבר שלא יכולתי יותר. פשוט לא יכולתי יותר! אם את רוצה לראות בזה חולשה אז בסדר, אני חלש, אבל אין לי כוח יותר. וכן, בטח שאני עוד אוהב אותך, לא זה העניין. את יודעת טוב מאוד שאני אוהב אותך. אבל את חייבת להבין אותי!" גם במעבה ראשי התזתי אליו בחזרה, "אם אתה אוהב אותי אז למה השארת לי את הכול על הראש והסתלקת כמו כלב עם הזנב בין הרגליים! איך אתה מעז לדבר על אהבה? כמה זמן האהבה שלך יכולה להיות עלה תאנה?" והקאתי את דמותו מתוכי בכיווץ עמוק של הוושט.
צחוק גס מרעיד את סרעפתי. לרגע שבה ועולה בי בְּלִילה של כעס וגעגועים, למרות שעברו ימים רבים מאז הפרידה החפוזה שתמיר נפרד ממני – ואני לא מצאתי בי כוח או צידוק להתנגד – כאילו אסף ממני את ימיו בבהילות כמו שאוספים חפצים לבריחה, ונס מהבית שלו, מחייו; מהבית שלנו, מחיינו. כמו תמיד, גם הבוקר מתנקזים בי כל הגעגועים וכל הכעס לתרעומת חמוצה שעוד מעט תזדכך בבטני לכדי בוז דק. השאיר אותי לבדי עם לוטם. השאיר גם את רננה, והלך.
באמת, מה קורה עם רננה? כבר כמה ימים שהבת שלי לא שלחה לי שום מייל מאוסטרליה. טוב שנָנָה עצרה קצת את השיטוטים החקרניים שלה בחופי היבשת ונסעה ל־outback, לאזור העצום והשומם במרכז היבשת, ועכשיו היא עובדת בחווה מבודדת ומתכוונת להישאר שם עד שיימאס לה או עד שתחסוך מספיק כסף להמשיך את הטיול, או להאריך אותו.
רננה, אהובתי.
אני לוגמת בעמידה מהתה, דוחקת ממחשבותי את ריח גופו של תמיר, את התשוקה שהוא מעורר בגופי בקצה הזרת שלו, בלשונו, בעירומו, מחליפה אותו באנחה וכמעט בלי משים בדמותו של אלי: איש אחר, דק ושקט, שננשב אל חיי כמו רוח פרצים, הרעיד את גופי ונעלם. לאן הוא נעלם, אלי? איפה הגבר השחרחר והשתקן שנכנס לחיי כמעט בגניבה והסתלק מהם כמו רוח ששינתה את כיוונה? מאז שנעלם אני מנסה להדוף מעלי את מראה פניו, את תנועות גופו המהוססות ואת דיבורו המגושם, את הדֵי האורַח המוזר שבו כמו שמר את נפשו מפני ואת עצמו לעצמו, לפני שהתפוגג כצלליתה של חיה חמקנית. את שניהם שטמתי. גם את תמיר שאותו אהבתי אהבה עזה וגם את אלי שממנו לא הספקתי לטעום כמה שרציתי, ונשארתי ותאווה בגופי. תחילה רתחתי, כי מה כל כך פגום בי שגם הוא וגם הוא נסו ממני, זה בבהלה וזה בלי הסבר? אבל אני כבר לא מחפשת אשם בעצמי. גם שני הגברים האלה נמצאים בסיפור הזה, לא רק אני.
בדקתי שהחלונות סגורים, שיש אוכל בקערית של טָאוֹ, המזדקנת מיום ליום, תהיתי רגע אם להתקשר להורי לשאול לשלומם וּויתרתי. ובסוף, באין ברירה: אני מוכנה. התיק שארזתי לנסיעה כבר תלוי על כתפי, כבד מהפעם הקודמת. ארבע חולצות טריקו חלקות קניתי ללוטם בחנות צרה וארוכה, בקניון. דוגמאות רועשות וצבעוניוּת מודגשת מעוררות בבני חרדה סתומה, והחרדה הסתומה מעירה בו אי שקט, ואי השקט מעיר בו כאב שרק הוא יודע את טיבו, ואת הכאב הזה הוא נוהג להשקיט בנשיכות עמוקות שהוא נושך את גב כף ידו או בחבטות הקצרות שהוא חובט ברקתו. תמיד באותה רקה, כאילו רק לה הוא נוטר טינה עמוקה. כשהיה קטן ואנחנו עדיין לא עיכלנו את משמעות ההתנהגות שלו וההבעה הסתורה שבפניו, לוטם היה תולש מעליו את החולצות הצבעוניות שקניתי לו ובעיניו ועל שפתיו תיעוב וכאב, כאילו דבק בו עור לא לו והוא צורב בבשרו.
בתיק הנסיעה הנחתי גם שני זוגות מכנסיים חדשים. דקות ארוכות עמדתי בחנות מול המדף הגדוש בג'ינסים, ולא הצלחתי להחליט אם המכנסיים שבידי הם במידה הנכונה. "למה שלא תביאי את הבן שלך לפה שימדוד בעצמו," הציעה המוכרת בחיוך גס. הפניתי אליה את גבי. אני כבר לא מסבירה שום דבר לאף אחד.
מביקור לביקור אני שוכחת מה גובהו של בני. גופו גדֵל פרע. בכל פעם שאני מגיעה לביקור מתייצב מולי ילד – נער – אחר, ובכל פעם עלי להתוודע אליו מחדש. ואם קלעתי באבחנה שלי וזיכרוני לא תעתע בי והמכנסיים שקניתי לו הם במידה הנכונה, עדיין אין לדעת אם יאהב את מרקמם או את ריחם, או אם לא יהיו הדוקים מדי על מותניו, שאז יתפתל תחת ידי ויסרב בתוקף למגעי, ויפרוץ בצווחות כחיה לכודה, כאילו מי יודע מה אני – אמו – מעוללת לו, וייאספו סביבנו אֶתי וסווטלנה המטפלות וגם המטפל החדש יעמוד שם רגע במרחק מה מהמהומה, וכולם ייצרו מעגל קטן ודאגני סביב בני וידי כולם יושטו אל הנער המתפתל ששפתיו כבר מכחילות, ואתי תלאט אליו, "הנה, לוטם חמודי, הנה. לא קרה כלום מתוקי. רק תמדוד. לא טוב? לא טוב? אבל איך נדע אם לא תלבש? נו, לא צריך להתפרע. תכניס רגל. יופי. יופי. הנה, רק נסגור לך את הריצ'רץ' ואם לא טוב נוריד. דקה. דקה. בבקשה -"
כוחי שלי לא יעמוד לי כנגד התפתלויותיו של בני, ואני אסוג מעט לאחור, לבי יוצא אליו, ודוק שקוף יטשטש לי לרגע את הראייה. ולוטם ימשוך בכוח את גופו לאחור וישלח אל האוויר עוד צעקה קצרה וידמה בעיני לחיה שמרסנים באפסר, ואני אעצום את עיני וארגיש בכף ידה הטובה של אתי האוחזת במרפקי ואומרת לי ברחמים, "הנה, הנה, אימשֶלוטם. זהו. גמרנו." וכשאפקח את עיני בני יעמוד מולנו ברגליים פשוקות, מותש, פיו פעור וחושף שתי שיניים קדמיות גדולות ובולטות, מייצב עצמו כנגד הנשים הסוגרות עליו מכל עבריו, כנוע ומובס, ולא ינסה עוד לגרד את עורו מבעד לבד.
גם הפעם אני מביאה בשבילו מראת כיס קטנה, כפולה, אחת מגדילה ואחת מקטינה. לוטם אוהב להתבונן בילד, בנער, בזר הנשקף אליו ממנה, באור הנלכד על פניו וניתז. בהיחבא אני נותנת לו את המראות הקטנות, והוא מאבד אותן. אולי הוא מחביא אותן ושוכח היכן החביא, אולי המטפלות לוקחות לו. אבל אף על פי שאסור להביא חפצים שבירים להוסטל – תמיר ואני קראנו לו 'הכפר' – איני עומדת בפיתוי לראות בעיניו האפלוליות של הילד ולו זיק זעיר, כי אני כל כך גאה להעיר בו את זנב האור הזה, גם אם יכבה מיד. אולי בעוד מאה שנה, אני חושבת בעצב, אולי בעוד מאה שנה ימצא ארכיאולוג חד עין מטמון של מראות, שמסגרות העץ שלהן נאכלו ביד הזמן ועיגולי הזכוכית הטבועים בהן נעשו ירקרקים־כחלחלים מן השהות הארוכה בחומצות האדמה, והוא, שלעולם לא יידע מי טמן אותן, יישב ויכתוב את סיפור חייה של בעלת המראות, שאין לו כמובן דבר וחצי דבר עם האמת.
כמה ימים אחרי שתמיר ואני השארנו את בננו בפעם הראשונה בהוסטל ופחות או יותר נמלטנו על נפשנו – לא לפני שישבנו אתו שעות ארוכות שבהן אפסו דמעותי וכלו כוחותינו – לוטם שמט את ידו העיקשת מבד חולצתי והתנפל על המיטה ושכב, ברכיו רוקעות את מצחו. לא, לא נטשנו אותו, ניחמנו זה את זה כשנסענו לדרכנו. לא ברחנו משם, מה פתאום. אנחנו, אמו ואביו, עשינו בשבילו הכול ורק כשלא יכולנו עוד, חזרנו הביתה בלעדיו כשני ילדים נטושים. אחותו הגדולה של לוטם, רננה, ניחמה אותנו ככל יכולתה. וכשנסענו אליו בבהילות, כעבור כמה ימים, שמנו לב שהוא לובש בגדים של ילד אחר.
"בבקשה תבינו. כאן אף אחד לא שם לב מה של מי. אי אפשר. העיקר שזה נקי ומתאים במידה," אמרה תקווה המטפלת שבינתיים כבר לא עובדת שם. אבל אנחנו התעקשנו, הגענו עד למנהלת הכפר, ומאז לוטם לבוש רק בבגדים שלו.
עכשיו הוא גדֵל כאילו ניתן אות סמוי. גופו צומח כענפים צעירים אבל נפשו כמו נסוגה מפניו ביחס הפוך לצמיחת איבריו.
"לבן שלך יש תיאבון של שלושה ילדים, ברוך השם," אומרת בכל פעם ויקי, טבחית הכפר, ושביעות הרצון שלה מתאבונו גלויה. עיניה של ויקי זריזות כידיה ורואות הכול.
שכחת את הקיקלופית. טוב שעוד לא יצאתי מהבית. אני עולה לחדר השינה ומוצאת את המצלמה על השידה, קשורה ברצועה ועינה היחידה עצומה בפסקנות, תולה אותה על כתפי ויורדת. טוב שנזכרתי בזמן. גם אם לא אצלם כלום, אני לא יכולה לנסוע ללוטם לבד.
בביקורים המשותפים שלנו אצל הילד, תמיר היה מחנה את המכונית, מדומם את המנוע ונשאר לשבת קצת, מצחו שעון על ההגה. אני כבר הייתי בחוץ, מצלמת.
"זה מה שאת מתעדת? את הנוף?" הזדקף ושאל אותי בחיוך מר ועיניו בשער המוגף, לא יודע שצילמתי אותו בהיחבא וכבר כלאתי באישונה של הקיקלופית את שיערו הבהיר השזור חוטי שיבה שהקדימה את זמנה, את אצבעותיו הארוכות השעונות על ההגה, את אפו הישר ושפתיו הצרות החשוקות. רק צבע עיניו – כחול ים המשתנה לפי טיב האור – לא הועתקו הפעם, כי עצם אותן כשגחן רגע אל ההגה, ושתק.
"זה מה שאני יכולה," עניתי ומיקדתי את עדשת המצלמה בצמח הירקה ששלחה בקשת זרועות ארוכות, והתינוקות החדשים שלה התנדנדו עליהן עם כל משב רוח; אחר כך התבייתי על שיח מרווה שדגלי פרחיה כחולים וריח עליה כריח נחל. תמיר נעל את הרכב והתחיל ללכת.
"בואי, לוטם מחכה," קרא אל מעבר לגבו. פתאום הוא גיבור. ולא, לוטם לא מחכה. בכל בוקר אני מודה בפני בבואתי שבראי: אני רק צל עובר בחייו.
"טאו!"
איפה הכלבה הנשרכת שלי? אילו היו מניחים לה, היתה ישנה כל היום. אני שורקת שריקה חדה מבין שפתיים קמוצות ולא חדלה עד שהציפורניים הקצוצות טופפות על הרצפה, נוקשות עליה בכל צעד.
"טאו צאי," אני פוקדת ופותחת לה את הדלת, "תסתובבי בשכונה עד שאחזור."
בתחילה הכביש פקוק והנוף צהוב אבל ככל שאני מצפינה, נצבעות הגבעות בצדי הכביש בגווני הירוק של העשב – היורה ירד מוקדם השנה, אחר כך שב החום – ואני לוחצת קלות על הבלם ומאטה כדי להכיל בתוכי את המראות: עצים ממהרים, צמחי טיון דביק, חרציות מאחרות – עץ זית עבות ולמרגלותיו אסלת חרסינה, מרסל דישאנית להחריד, הפוכה על צדה, לא צפויה ומעוררת בי חיוך. גלגלי המכונית דורסים את האספלט, נושאים אותי במהירות אל הפגישה הבלתי נמנעת עם לוטם שלי. אני נושמת עמוק. לשון הכביש המהבילה מתעתעת בי מבעד לשמשה הקדמית, פאטה מורגנה של לא כלום.
אני מגיעה באחת־עשרה בדיוק. במגרש החנייה המבוקע חונות רק כמה מכוניות, ביניהן הוולוו של אתי והסובארו החבוטה של סווטלנה. אני משעינה את ידי על ההגה ואת סנטרי על כפות ידי. הרגשות הנובטים בי בכל פעם שאני מגיעה אל השער המוגף – עצב, חרדה, ייאוש – מעמיקים בי עוד את שורשיהם. מחר ומחרתיים יהיה חם מן הרגיל לעונה, אומר קריין החדשות. לבי נחמץ. עוד שניים שלושה גלי חום כאלה וכל שדות הבר יתייבשו. אני מכבה את הרדיו. שואפת אוויר, מרחיבה את הריאות כמו לפני שאני צוללת לעומק הבריכה העירונית ושוחה מתחת למים בלי להוציא את הראש אפילו פעם אחת, ויוצאת החוצה עם התיק הכבד, נועלת את המכונית ופוסעת אל השער.
גדר צפופה שחוריה משושים קטנים כמו גדר לולים, נמתחת ימינה ושמאלה, חובקת את השטח הגדול חיבוק פסקני. כנפות הברזל של השער מוגפות בכוח כסוגר של צמיד ענקים. מחוץ לגדר משתפלים ענפי עץ ערבה, מסתירים שלט שכתוב עליו, 'אין חנייה מול השער'. משמאלה שיח מטפס נאחז בקנוקנותיו בגדר, כמבקש להימלט.
הפעם זו ליאורה שבאה לקראתי, עייפה מחייה כמו תמיד, עיניה טרוטות, אין לה אף רגע מנוחה. היא קרֵבה ודמותה גדֵלה עד לגודלה הטבעי.
"מה שלומך," היא מקרקשת במנעול ובשרשרת המלופפת סביב סובכי הברזל, זורקת מבט באיזו תקווה מופרכת בתיק התפוח שהאישה הארכנית מחזיקה בידה. לבסוף השער נפתח באי רצון.
אני מגניבה לעברה מבט קצר, שמא גם הפעם אקרא בפניה תוכחה מרומזת, ומחייכת אליה במאמץ. אבל מבטה כן ועייף, וגופה מאותת לי בשפתו שזה לא העניין שלה כמה פעמים הורה מבקר את הילד שלו, כמה שיבקר זה בסדר, מי אני שאגיד משהו. אני, ברוך השם, יש לי שלושה ילדים בריאים, אבל שלה – לא עלינו…
חלפו שבועות מאז ביקרתי את בני. אני מיטיבה את אחיזתי בתיק המעיק על כתפי. ליאורה צועדת לפני בצעדים ענייניים. השביל מתפתל בין מדשאות מקריחות, עולה בין ביתנים יוקדים בחום. מרגע שהשער הוגף מאחורי, קורסת בתוכי שמחת הפתאים שנבטה בי כשנהגתי בין השדות. היא מרימה את ידה לגרש זבוב, אבל רק מנפנפת בה חלושות, "להתראות, אימא־של־לוטם," ופונה לדרכה.
מרחוק, אני רואה את המטפלות והמטפל החדש, כולם פעלתנים, נמרצים, לא נכנעים לייאוש לא להם, רוחשים סביב הילדים בשמחה שמקורה אינו נהיר לי. רק איבריה של ליאורה המתרחקת מכבידים כמו שדה בגל חום.
ילדים רבים מפוזרים בחצר. שניים יושבים בכיסאות גלגלים ממונעים. שקט מעיק מרחף מעליהם. אתי לבושה בחצאית כחולה מיושנת ומעליה סינר מוכתם. היא מסמנת לי בידה שאתקרב ופונה אל אחד הילדים ונוזפת בו, "תפסיק למרוט את האוזן שלך חמודי." אני מאהילה בידי על עיני, מחפשת בבהילות את לוטם בין צברי הילדים. נשימתה החמה של אתי מכה בלחיי.
"מה נשמע, עלמא. רזית קצת, לא?" היא שואלת־קובעת ומוחה פיה של ילדה מכונסת כתפיים בפיסת בד ומחזירה אותה לכיס החצאית. ראשה של הילדה חבוש בקסדה מבריקה. איפה לוטם? פתאום אני מבחינה בבני בפינת הגן: נער שתלתליו עקשניים ובהירים כתלתליך, תמיר, רכון אל תלולית עפר, לבוש בחולצה ירוקה שאינה מוכרת לי ובמכנסי הג'ינס שקניתי לו בקניון. אני מאיצה את צעדי. הנער נושא את עיניו, מבטו האטום חולף דרכי לא ממוקד, שיניו בולטות מתוך העוויית השפתיים שהוא מחווה לעברי.
כף ידי נעצרת באוויר.
"שלום חגי," אני ממלמלת אל הנער וחיוכי נבוך.
אתי מאותתת לי בידה. "אני חושבת שלוטם בביתן ארבע, בחוג מלאכה. לכי, לכי, את יכולה להיכנס."
לוטם לא אוהב חוג מלאכה. הוא לא אוהב לעשות כלום, רק לנגן. אני הולכת לביתן ארבע. ציורי פרחים מעטרים את קירותיו.
"ילד עם טמפרמנט בריא וריאות חזקות, זה מה שיש לכם," התלוצצה רופאת הילדים כשלוטם היה תינוק. "רק שיש לו תיבת תהודה טובה, זה הכול," והרגיעה אותנו, וליטפה מעט את ראשו הבהיר, "תינוק מקסים אתה. גבר רציני ייצא ממך!"
חזרנו אתו הביתה, עטוף בחיקי; זמן מה עוד לבלבנו יחד: אימא ואבא, ילדה וילד. איש לא יכול היה אז לנחש.
החצץ נגרס תחת פסיעותי. קרן שמש אוחזת בעורפי שלא אפול. הדלת פתוחה. המטפל החדש נושא אלי פנים מופתעים ואומר בחגיגיות: "לוטם, תראה מי בא לבקר!" וממהר ללחוץ את ידי ואומר לי את שמו. רק שלושתנו שם.
אני מביטה בבני. איך יכולתי לטעות ולחשוב שחגי הוא לוטם? אותם תלתלים, אותו גובה מתעתע, לא יותר. בני יפה עד כאב. אני הוגה חרישית את שתי הברות שמו הקצר. לו־טם. בני מרים ראש כבד אל הקול הקורא אליו ועיניו הפעורות עדויות ריסים ארוכים, וכבויות. מבטו חודר דרכי. אני נסוגה מעט, ירויה באקראיות מבטו.
"את יכולה לקחת אותו לחצר," אומר המטפל ומחייך, "ממילא הוא לא אוהב את מה שעושים כאן."
פני האישה החיוורים שמולו – ארכניים, מסוגפים מעט, עיניים ירקרקות אפלות מקובעות מתחת למצח רם, שפתיים דובדבניות – נוקשים ורציניים ומבטה נוקב. גם אני בוחנת אותו: יש לו משקפי ג'ון לנון עגולים מוזהבים, כמוהם לא ראיתי שנים, וצוואר רך במקצת שצומח מתוך חולצה מקומטת. כשחייך, נִבעו גומות בלחייו.
לוטם יושב בפינה. גופו דרוך. לא גוזר מגזרות נייר, לא צובע את החלקים הגזורים, לא מדביק אותם זה לזה.
"נצא לחצר?" מדבר אליו המטפל כמו שמדברים לגור כלבים, בקול רם וחם, שמעיר בי התנגדות. לוטם לא מגיב אבל אני יודעת שהוא שומע הכול. השמיעה שלו אבסולוטית. בסולמות הצלילים המוזיקליים הוא עולה ויורד כלוליין מיומן, רק המילים מתדפקות על אוזניו לשווא.
"אז מה אתה אומר," טופח המטפל על כתפו, ולוטם קם והולך אחריו כברווזון מוחתם. אני הולכת אחריהם את כברת הדרך המוליכה אל החדר, שגם שֵם בני כתוב על דלתו באותיות רבועות ומבקשת, "חכו לי רגע," ומניחה על המיטה של לוטם את התיק ואת השקית ובה הבגדים שקניתי לו וממהרת לצאת אל האור המסמא. תנועותיו של בני כבדות ולא יציבות. אולי נתנו לו היום מינון גבוה מהתרופה שלו. מצד הגב, תלתליו דהויים. עורפו הבהיר חלק וקשה.
המטפל מנפנף בידו לשלום והולך.
אני מצביעה על ספסל. "לוטם, בוא נשב."
הספסל מחוספס וחם. הוא מתיישב לצדי בצייתנות. צייתנותו מעירה בי חרדה שכבר אין בכוחי להכיל. מי יודע מה הם עושים לו כשאני לא כאן. אני מלטפת את ראשו. מטביעה נשיקה ארוכה על שיערו החם. הוא מושיט את כפות ידיו המעוטרות בפרסות אדומות של רמזי שיניו הנושכות בבשר, ומתחיל לרפרף באצבעותיו באוויר. אחר כך מטה את ראשו כאילו הוא נתון בהקשבה גדולה. גם היום ציפורניו כסוסות. אני אוספת את אצבעותיו אל כפות ידי, ממלמלת מילים רכות אבל הוא נחלץ מאחיזתי ומעווה את שפתיו להעוויה רבת הקשב שלו שדומה לחיוך, אבל אני יודעת, אין לה דבר עם חיוך.
פתאום אני מבחינה במטפל החדש. הוא עומד על השביל, ידיו על מותניו, מתבונן בשנינו מרחוק במבט ממוקד וקודר. עלבון מר בוטש בי: איש זר שומר עלי מפני עצמי ובשרי. אני מפנה אליו את צד גופי ומוציאה מהתיק חפיסת שוקולד חלב. ידי מתעסקות בנייר המרשרש, ולפני שאני מספיקה לשבור את טבלת השוקולד לריבועים, לוטם חוטף אותה מידי ודוחס את העיסה המתוקה אל פיו.
המטפל הולך.
"הכול בסדר?" אתי מחייכת. כל הזמן אתי מחייכת. בתוך כל העולמות השבורים שסביבה, האסופים למקבץ מעורר חמלה, עולמה של אתי איתן. אני על סף התפרקות: כל הרסיסים בתוכי מוכנים לנפילה. עיניו הכחולות של בני נעוצות בי כלהב. פיו ואצבעותיו דביקים משוקולד. אני מקנחת את פיו בממחטת נייר. לוטם מרתיע את ראשו. חותם שפם מרומז מעטר את שפתו העליונה. הצמיחה עושה בגופו כבשלה, עושה בו שמות: מעמיקה את קולו ומדקקת את צרחותיו, מגדלת את גפיו, פניו הולכים ומתארכים, שיער מצמח על ערוותו ותחת בתי שחיו. אני מלטפת את ראשו, שולחת אליו חבלים דקים, תאבה לשמוע את קולו, האם אכן עבָה.
אנחנו יושבים ושותקים. ריח מתוק של שוקולד תלוי בינינו. אני מתיקה ממנו את עיני והן נודדות אל חלון חדרו, שם אור הסתיו והשמיים הכחולים נחבאים מאחורי הווילון. עיני רוחי נודדות אל השיח המטפס שמנסה להימלט אל העבר האחר, מסתבך בגדר, מוותר. אד עולה מן האספלט במגרש החנייה, שם ממתינה לי המכונית שלי רותחת, אך מוכנה לזינוק. השמיים עזים. התכלת העמוקה שלהם נעשית לי לגלים קטנים מזדעזעים במי בריכה. אם מביטים לתוכם רואים מקלות אור שהתנועה הרכה שוברת לכפיסים קטנים, מתעוותים חליפות. אני עוצמת את עיני ובזינוק מרהיב אחד, ידי שלוחות לפנים, רגלי צמודות ומתוחות היטב לאחור, אני קופצת ראש לתוך הבריכה, פני המים נסוגים מפני, קולטים אל תוכם את נפח גופי, מזמינים אותי לטבוע בקרירותם המתעתעת. קרני אור נשברות מציירות ציורים לבנים מתנדנדים על הקרקעית ובועות קטנות ננשפות מנחירי כשאני מניעה את זרועותי מעלה ומטה, הודפת את המים לאחור, צפה ועולה למעלה ונושמת אוויר, ופתאום אני רואה את לוטם שלי גורר את רגליו בשביל החצץ, גורף בדרכו שברי אבנים שניתזות מסוליות סנדליו. המים עוד ניגרים על פני כמי שפיר עכורים כשאני מנערת את שערותי וקמה בצייתנות והולכת בעקבותיו.
"לאן אנחנו הולכים?" אני לוחשת באוזנו, אף על פי שקל לנחש את הכיוון. אני גאה בו כל כך: לוטם יודע למצוא את החדר שלו. אבל הוא חולף על פני חדרו וחולף על פני ביתן נוסף ונכנס אל חדר המוזיקה.
שלושה דיוקנים מצוירים תלויים על הקיר בחדר המוזיקה. אני מזהה רק את בטהובן. החלונות בחדר הגדול מוגפים, מלבד אחד. לוטם מזיע. רונית, המטפלת בדוּדי שאני כבר מכירה מביקורים קודמים, מקדמת את פנינו במנוד ראש קצר. "המזגן מקולקל," היא מציינת ושבה להקשיב לצלילים השבורים שיוצאים תחת ידו של דודי שפניו מחוטטים ורציניים. הוא מכה בכוח במלבני קסילופון. אם מחברים בזהירות את הצלילים שהוא מפיק, תו אל תו, מקבלים את 'יונתן הקטן'.
"שלום אימשֶלוטם," אומר דודי בכבדות. קנאתי עולה על גדותיה. דודי מדבר. קצת. לפעמים. הבעה אימהית פושטת על פני המדריכה. "באמת מה שלומך, אימאשֶלוטם, את רואה כמה יפה דודי מנגן? לוטם, גם אתה רוצה?" ועד שהיא מסיימת את המשפט, רירו של דודי הלך ודק, נעשה לחוט שקוף תלוי על בלימה, עוד רגע יינתק מסנטרו.
הנקישות החלולות פסקו. דודי שם את כף ידו בכפה של רונית ועומד, מחכה. גל חום גולש פנימה מבעד לחלון הפתוח והדלת נטרקת בחוזקה. לוטם מתיישב בכבדות אל הפסנתר, ומתחיל לנענע את גופו לפנים ולאחור. הכיסא חורק תחתיו. פתאום הוא עוצר את תנועותיו, מרפרף באצבעותיו על הקלידים והם מפיקים צלילים חלושים. הקשבה גדולה עוטה על פניו. במהרה הוא כה שקוע בה שאינו רואה אותי עוד, אינו רואה איש. פניו עוטים ריכוז דק – רטייה קרירה על מכאובי הלב – והצלילים ניתזים מהפסנתר כאילו הם ניצוצות, פנינים בוהקות על חוט תודעתו הסתורה, אולי הפסוקים היחידים הסדורים בראשו. בבת אחת פורצים הצלילים מתיבת התהודה השחורה כמו יללת חתול סמור, מתמתנים על פי חוקים סתומים המובנים רק לו, עולים ויורדים. החדר הדחוס כמו נעשה צר מלהכיל את שפע הצלילים. ואני – אמו – מתחילה לפקוע מבפנים, יודעת היטב: אין כוח בעולם שיפסיק את בני באמצע נגינתו ואותי, מהתנפצותי הבלתי נמנעת. המנגינה כובשת אותי. פעם אחת לוטם היה כה שקוע בנגינה, שלא הרגיש איך פקעה בו שלפוחית והשתן ניגר ממכנסיו אל הרצפה עד שיצר שלולית עכורה, וריח רע עז פשט באוויר.
לילה אחד חלמתי שכל גופי היה דחוס בתוך ראש גדול. התרוממתי בחשש אל אדן העין והצצתי מבעד לארובה. ונחרדתי: בכל מקום ראיתי רק ראש גדול ומארובת העין הציצו אלי פני שלי המבוהלים. התעוררתי מתנשמת. אפי מלַא ריר. שמעתי את נשימותיה הסדורות של טאו, שישנה על המחצלת לרגלי המיטה. כל אותו יום נעתי בחדרים באי שקט, ובדמיוני ראיתי רק אסון, אסון. בלילה לא העזתי להירדם שמא ישוב לוטם ויתגנב אל לבי ויכבוש לו בתוכי את כל המקומות. אולי מאז החלום הזה התחלתי להגיף מפניו את לבי ולא ידעתי את נפשי.
אין עדיין תגובות