להתהוות

סיפור אישי עם מסר נפשי (ורוחני) ד"ר צחי ארנון הוא פסיכולוג קליני, פסיכולוגי רפואי, ומורשה לעסוק בהיפנוזה. עד לאחרונה לימד במכללת עמק יזרעאל בחוגים חינוך, פסיכולוגיה ומדעי ההתנהגות. כיום הוא ראש תחום גוף נפש בשירותי רפואה משלימה במרכז הרפואי בני ציון בחיפה.
בספרו פורש ד"ר צחי ארנון שלבים בתהליך צמיחתו כאדם וכפסיכולוג, ומשתף את הקוראים בדרך האישית שעבר, שהפכה אותו מילד שקט לפסיכולוג בעל תפיסה רוחנית הוליסטית.
"תמיד רציתי לפרוש ולכתוב את התובנות שצברתי במהלך חיי, את המסעות הפנימיים לעמקי הנפש, בהם חציתי תהומות ואוקיאנוסים של חוסר סיפוק ועליתי למרומי הגבהים של האושר שבתובנה".
אני מאמין שהלא מודע שלנו מכוון אותנו נכון.
אם אתה מחזיק עכשיו בספר זה, וקורא את המשפט הזה, נראה שנכון לך לקרוא אותו.
בתוך הספר תמצא את ההסבר לכך.
אני מאמין שמי שרוצה ללמוד וליישם את הרעיונות הפרושים בספר בתוך חייו, תימצא לו הדרך הנכונה בזמן הנכון.

מקט: 4-1293-38

לאתר הספר הקליקו כאן

סיפור אישי עם מסר נפשי (ורוחני) ד"ר צחי ארנון הוא פסיכולוג קליני, פסיכולוגי רפואי, ומורשה לעסוק בהיפנוזה. עד לאחרונה לימד […]

---

עם בוא גלי הקור של החורף, טפטוף הגשם בחלונות וריצוד להבות האש באח, ניכרת תזזית בחלל הבית, ההופכת בהדרגה לחוסר שקט המצריך קיום ישיבות משפחתיות, שכל תכליתן לקבוע להיכן נוסעים השנה, ומתי. יומנים דיגיטליים נשלפים, תאריכים מתואמים, ומתחילים חיפושים לקביעת האתר האידאלי לחופשה משפחתית.

מנהג לנו לצאת אחת לשנה לחופשה משפחתית בארץ או בחו”ל. שלושת הדורות במשפחה, שמונה מבוגרים ושמונה ילדים, יוצאים לחופשה משותפת, נופשים, נפגשים, נוגעים ומתרחקים, אוהבים ורבים, ומטפחים את קשרי הקרבה בין בני המשפחה. רעייתי ושותפתי לחיים היא יוזמת הרעיון ומנצחת על הביצוע.

חודשים רבים קודם לכן, לאחר תיאום כל הפרטים, יצאה ההודעה: אחרי ראש השנה נצא כולם לחופשה בכרתים, יוון. המבוגרים שריינו את התאריכים ביומנים, והילדים החלו לגלגל על הלשון וללמוד לבטא את השם המורכב “חֵרְסוֹנִיסוֹס”.

לקראת ראש השנה החלה התכונה. לתכנן את פרטי הנסיעה, לא לשכוח לקחת בגדי ים ובגדי ספורט, ספרי להגנה מפני השמש וכובע רחב שוליים. הילדים, אפילו בני השלוש, למדו להגות את המילה “חרסוניסוס” ללא כל קושי.

ביום השני של ראש השנה תכננתי לצאת להליכה הספורטיבית הקבועה שלי. אימצתי מסלול הליכה בגבעות הגליל התחתון הסובב את יישוב מגורי, ובימי הקיץ החמים אני נוהג להשכים קום ולצאת להליכה מאומצת בת שלוש שעות עם הכלבה שלי. שעות הבוקר הקרירות מאפשרות להפוך את מאמץ ההליכה לטיול מהנה, והשמש שזה עתה עולה מהמזרח זורעת קרני אור בין העצים.

והנה, לאחר כעשרה ק”מ, חשתי מכת כאב חזקה בשוק הרגל, ועצרתי את ההליכה. הבנתי שמתחתי שריר. התיישבתי על אבן לעשות מתיחות ולעסות את השריר, כדי להמשיך ללכת. הכאב החד הוחלף בכאב עמוק, שסירב לשכוך. נותרו לי שלושה ק”מ לצעוד כדי לחזור הביתה ועברתי אותם בקושי בצליעה איטית.

משחזרתי הביתה, התקלחתי ונחתי, זיהיתי שהכאב לא פוחת, והרגל הולכת ומתנפחת. שיחה עם רופא חבר הבהירה שלא מדובר בשריר שנמתח או התכווץ. מדובר בשריר שנקרע. אך לשריר קרוע לוקח כמה שבועות להחלים, ובעוד יומיים יוצאים לחרסוניסוס!

יש טעם לנסוע לנופש בחו”ל כאשר אני מדדה במהירות צב? יש טעם לבטל ולהישאר בארץ כאשר כל השבט יוצא לחו”ל? הפור נפל. אצא עם כולם ונקווה שההחלמה תהיה מהירה והכאבים יאפשרו השתתפות והנאה.

בשדה התעופה כבר ריחפה באוויר השאלה האם לא כדאי לקחת אותי אל המטוס בכיסא גלגלים, לא רק כדי להקל על כאב ההליכה, אלא כדי להגיע לשער המטוס בזמן. בני המשפחה ליחששו התלבטות זו מאחורי גבי, ולא העזו להעליב אותי בשאלה ישירה.

צלחתי את המרחק עד למטוס, ולאחר הנחיתה ממנו לרכב ההסעה, ואל מלון הדירות שהוזמן מבעוד מועד. והרגל בשלה: האזור נפוח, חם, כואב, הנפיחות מתגברת ומקיפה גם את כף הרגל, הכאב גורם להליכה לא מאוזנת וצליעה ואף לעומס לא סימטרי על הגב התחתון שמייצר כאב נלווה.

יום ראשון בכרתים. כולם בים, ואני בחדר. מחר מתכננים נסיעה לפארק מים, ואני אהיה בחדר. מה אני עושה פה? איך אני מתייחס למגבלה הזו, לכאב הזה? ברור שאני לא רוצה אותו, אבל הוא פה! ברור גם שאני לא יכול לבטל אותו. הרופאים הסבירו שכמה שבועות יחלפו עד שזה יירגע ויתרפא. עכשיו נשאר לי לשנוא את זה, לכעוס על עצמי שלא נזהרתי בזמן המאמץ הגופני לפני שבוע, לקטר על מר גורלי שזה קרה דווקא לקראת החופש ולא בשבוע רגיל, ומכל הגישות הללו לייצר לעצמי תסכול וסבל על כך שאין ביכולתי לשנות דבר. ומצד שני, ולמרות הקושי בדבר, אני יכול לקבל את העובדות כפי שהן, מבלי להפעיל חשיבה ביקורתית עלי או על חוסר המזל שלי. הנפיחות אומנם לא תקטן, הכאב אומנם לא ידעך, אבל הסבל הנפשי הנוצר מהתנגדות למציאות, מתוך הבנתי וניסיוני, אמור להיעלם.

ואז, ללא אזהרה מוקדמת או חשיבה מדוכדכת, צצה מאליה אפשרות שלישית: לשבת בחדר ולכתוב. תמיד רציתי לפרוש ולכתוב את התובנות שצברתי במהלך חיי, את המסעות הפנימיים לעמקי הנפש, שבהם חציתי תהומות ואוקיינוסים של חוסר סיפוק ועליתי למרומי הגבהים של האושר שבתובנה. לא ברור מה, לא ברור מדוע, אבל הרגשתי פרץ אנרגיה המבקש לצאת מתוכי ולהתבטא במילים, לספר את עצמי. וכך נולד סיפור שמתחיל בקרע בשריר.

והסיפור הפרוש בדפים הבאים סיפר את עצמו. לא תכננתי אותו, לא ביקשתי אותו. הוא פרץ לבד וניסח את עצמו במילים ובמשפטים.
***

בגיל 14 לערך שמתי לב שאני מרגיש “גדול”. שמחתי להרגיש שאני כבר גדול, אלא שנזכרתי שגם בשנה שעברה אמרתי לעצמי שעכשיו אני כבר גדול. אז רגע, שאלתי את עצמי, מתי אני באמת גדול, ואיך אדע שזה באמת? שמתי לעצמי תזכורת שעכשיו, בגיל 14, אני גדול. ובשנה הבאה אזכיר לעצמי שבגיל 14 כבר הייתי גדול.

מעל חמישים שנים חלפו מאז, אלפי זריחות ושקיעות, סתווים ואביבים, ובמהלכן למדתי להבין שני דברים חשובים:

הראשון הוא ש”להיות גדול” זה לא מקום או מצב ולכן לא מגיעים אליו לעולם. לגדול זה תהליך של תנועה מתמדת שלא פוסקת לעולם. תהליך הגדילה, ההתפתחות והצמיחה ממשיך לאורך כל החיים. היום אני יותר גדול מאתמול, ופחות גדול ממחר.

והשני הוא שלמעשה הדבר הזה נכון לגבי הכול. הדברים כל הזמן משתנים, אין דבר העומד במקום. החל מהיקום, שלפי המדענים הולך ונפתח מאז המפץ הגדול, המשך בתנועה המתמדת של הגלקסיות, של כדור הארץ סביב השמש ושל הירח סביב כדור הארץ, דרך מחזורי עונות השנה והיממה, מחזורי הגוף כמו הביוץ, שינויי הטמפרטורה הגופנית, מחזורי ערות ושינה, וכלה בשינויי מצב רוח והתבגרות גופנית, נפשית ורוחנית.
***

השמש מתחילה מסלולה אל השקיעה, הרגל מציקה, אני מכין לעצמי עוד כוס קפה ועוצר לרגע את הכתיבה. מה אני עושה עכשיו, ומדוע? לשם מה אני כותב את זה? והתשובה לא ברורה לי עד תום, ואפשר שהיא, כמו כל הדברים, תשתנה. אולם התשובה הנראית לי נכונה ברגע זה היא שאני עורך לעצמי סיכום ביניים של המסעות שערכתי בחיי, מסעות שעיצבו את ההתפתחות שלי, ואפשר שארצה לשתף אחרים בהבנות ובתהליכים הללו. אם אכן יתממש הדבר, זה יהיה כמו מזנון (buffet), או כמו סופרמרקט, שבו כל המטעמים מוצגים לראווה וכל אחד מוזמן לבחור להתרשם, להתנסות, לטעום ולאמץ על פי נטיות ליבו.
***