"לילות אוקטובר" היא יצירה המתארת את שיטוטיו הליליים והאחרים של המחבר עם ידיד פריזאי בטלן ברחובות מונמרטר ובכמה עיירות בעיבורי […]
א
הריאליזם
עם הזמן דועכת התשוקה למסעות גדולים, אלא אם נסעת לזמן ממושך מספיק ונעשית זר למולדתך. המעגל מצטמצם יותר ויותר ומגיע אט אט הביתה. מכיוון שנאלצתי לא להרחיק יתר על המידה בסתיו האחרון, הגיתי תוכנית של מסע פשוט אל מוֹ.
יש לציין שכבר ביקרתי בפּוֹנְטוּאָז.
יש לי חיבה רבה דווקא לעיירות המרוחקות כמה עשרות קילומטרים מן המרכז הזוהר של פריז, כוכבי לכת צנועים. ארבעים קילומטרים: רחוק מספיק כדי שלא להתפתות לחזור בערב, כדי להיות בטוח שלא אותה מצילה תעיר אותך בבוקר שלמחרת, כדי למצוא בין שני ימים מלאי טרדות בוקר אחד של שלווה.
ליבי על אלה התרים אחר השלווה וההתבודדות, ומקיצים לתומם באַנְיֵר.
כשעלה בי הרעיון הזה, עברה כבר שעת הצהריים. לא ידעתי שבאחד בחודש שינו את מועדי יציאת הכרכרות הציבוריות בדרך לשטרסבורג — נאלצתי לחכות עד שלוש וחצי.
אני חוזר במורד רחוב אוֹטְוִיל. פוגש בהלך שלא הייתי מזהה אלמלא הייתי בטל ממעש, שאחרי שיחת הבאי מקדימה נכנס עימי להתפלמסות על נקודה פילוסופית כלשהי. בעיצומם של טיעוני הנגד שלי החמצתי את הכרכרה של השעה שלוש. הדבר היה בבּוּלְוואר מונמרטר. אין פשוט יותר מללכת ללגום כוסית אבּסינְת בבית הקפה ואשֵט, ולסעוד אחר כך בשקט אצל דֵזירֶה ובּורן.
הפוליטיקה בעיתונים נגמעה מהר, והתחלתי לעלעל בפיזור דעת ברוויו בריטניק. העניין שעוררו בי כמה דפים מתורגמים משל צ'רלס דיקנס הביאו אותי לקרוא את כל המאמר ושמו: המפתח לרחוב.
אשרי האנגלים, שיש בידם לקרוא ולכתוב פרקי התבוננות נטולי זיקה לבדיון ספרותי! בפריז היו מחייבים אותנו לשבץ בהם מעשיות וסיפורי חשק — המסתיימים במוות או בחתונה. חוכמת הריאליזם של שכנינו מסתפקת באמת המוחלטת.
ואומנם, האם יוכל הרומן לשקף אי פעם את הצירופים המוזרים שמזמנים החיים? ממציאים אדם, ולא מסוגלים להתבונן בו. מהם הרומנים לעומת העלילות המשעשעות, או הטרגיות, שמגולל פרוטוקול של בית משפט?
קיקרו מתח ביקורת על נואם פטפטן, שבמקום לומר שמרשו הפליג באונייה, התבטא כך: "הוא קם, התלבש. פתח את הדלת, הניח את כף רגלו חוצה מהמפתן, צעד לאורך וִיָה פְלָמִינְיָה, והגיע אל כיכר המרחצאות," וכו' וכו'.
נשאלת השאלה אם הנוסע יגיע אי פעם לנמל. אבל הנה הוא מעורר בך עניין, ובמקום לכנות את הנואם פטפטן, הייתי ממשיך ודורש ממנו דיוקן של מרשו, תיאור של ביתו וצורת הרחובות; הייתי מבקש לדעת את השעה ומזג האוויר באותו יום. אבל קיקרו היה נואם בסגנון המקובל, וחברו לא היה נואם אמיתי מספיק.
אין עדיין תגובות