לקבל ברצון את הבלתי רצוי

מטרתנו היא לעורר לחלוטין את לבנו ואת תודעתנו, לא רק כדי להיטיב את מצבנו באופן כללי, אלא גם כדי להיטיב עם יצורים חיים אחרים ולהעניק להם שלווה ותבונה. איזו מטרה יכולה להתעלות על זו?
כאשר אתם פונים לקבל שיעורים רוחניים, כדאי שתדעו מהן כוונותיכם. למשל, אולי תשאלו את עצמכם, "מהי מטרתי בקריאת הספר החדש הזה, בעל הכותרת מעוררת החשש, לקבל ברצון את הבלתי רצוי?" האם אתם קוראים אותו משום שזוהי תקופה של חוסר ודאות ואתם מעוניינים לקבל הפניה לכיוון משהו שיעזור לכם לצלוח את יהיה אשר יהיה בהמשך? האם אתם קוראים את הספר כדי שיספק לכם תובנה כלשהי על עצמכם? האם אתם מקווים שהספר יעזור לכם להתגבר על דפוסים רגשיים או תודעתיים המערערים את רווחתכם? או אולי מישהו נתן לכם את הספר – בהתלהבות רבה – ועכשיו אינכם רוצים לאכזב אותו אם לא תקראו?
פמה צ'ודרון נזירה בודהיסטית ומורה רוחנית ממוצא מערבי, כתבה מספר ספרים על בודהיזם טיבטי, בינהם רבי המכר "כשהדברים מתפרקים" ו "המקומות שמפחידים אותך" The Wisdom of no Escape; Start Where You Are. פמה צ'ודרון היא המורה הראשית במנזר הטיבטי גָמפו אבי, אשר בנובה סקוטיה, קנדה. פמה מרבה לנסוע בעולם וללמד את גישתה לבודהיזם, ואף ביקרה בארץ פעמים אחדות.

מקט: 4-415-178

לאתר ההוצאה הקליקו כאן

מטרתנו היא לעורר לחלוטין את לבנו ואת תודעתנו, לא רק כדי להיטיב את מצבנו באופן כללי, אלא גם כדי להיטיב […]

---

1
החלו בלב שבור

מטרתנו היא לעורר לחלוטין את לבנו ואת תודעתנו, לא רק כדי להיטיב את מצבנו באופן כללי, אלא גם כדי להיטיב עם יצורים חיים אחרים ולהעניק להם שלווה ותבונה. איזו מטרה יכולה להתעלות על זו?

כאשר אתם פונים לקבל שיעורים רוחניים, כדאי שתדעו מהן כוונותיכם. למשל, אולי תשאלו את עצמכם, "מהי מטרתי בקריאת הספר החדש הזה, בעל הכותרת מעוררת החשש, לקבל ברצון את הבלתי רצוי?" האם אתם קוראים אותו משום שזוהי תקופה של חוסר ודאות ואתם מעוניינים לקבל הפניה לכיוון משהו שיעזור לכם לצלוח את יהיה אשר יהיה בהמשך? האם אתם קוראים את הספר כדי שיספק לכם תובנה כלשהי על עצמכם? האם אתם מקווים שהספר יעזור לכם להתגבר על דפוסים רגשיים או תודעתיים המערערים את רווחתכם? או אולי מישהו נתן לכם את הספר – בהתלהבות רבה – ועכשיו אינכם רוצים לאכזב אותו אם לא תקראו?

המוטיבציה שלכם כוללת אולי את כל הסיבות המוזכרות לעיל, או רק חלק מהן. כולן סיבות טובות (אפילו האחרונה) לקריאת ספר זה או כל ספר אחר. אבל במסורת המאהיאנה בבודהיזם, שאליה אני משתייכת, כאשר אנו לומדים שיעורים רוחניים, אנחנו קודם כל מעוררים בעצמנו מוטיבציה גדולה אף יותר, הידועה בשם בּוֹדְהִיצִ'יטָה. משמעות המילה "בּוֹדְהִי" בסנסקריט היא "לעורר", ו"צ'יטה" משמעה "לב" או "תודעה". מטרתנו היא לעורר לגמרי את לבנו ואת תודעתנו, לא רק עבור רווחתנו שלנו, אלא גם כדי להיטיב עם יצורים אחרים ולהעניק להם שלווה ותבונה. איזו מטרה יכולה להתעלות על זו?

בודהה לימד שכולנו, במהותנו, טובים ואוהבים. בשל הטוב הבסיסי הזה, באופן טבעי אנחנו רוצים להיות לעזר לזולת, בעיקר לאנשים הקרובים אלינו מכל ולאלו הזקוקים ביותר לעזרה. אנחנו מודעים בחריפות לכך שאחרים זקוקים לנו, ולכך שהחברה והעולם שלנו בכללותם זקוקים לנו, כיום במיוחד. אנחנו רוצים לעשות כל שביכולתנו כדי להקל על הפחד, על הכעס ועל חוסר היציבות המכאיב שרבים כל כך מאיתנו חווים בימים אלה. אבל מה שקורה לעתים קרובות כאשר אנחנו מנסים לעזור, זה שאנחנו מגלים שהבלבול, הנטיות וההרגלים שלנו מפריעים לנו. אני שומעת אנשים אומרים: "רציתי לעזור לבני נוער במצוקה, אז למדתי ועברתי הדרכות, ונכנסתי לעבודה סוציאלית. אחרי יומיים בתפקיד מצאתי את עצמי שונא את רוב הילדים! התחושה הראשונית שלי הייתה, 'למה אי אפשר פשוט להיפטר מכל הילדים האלה ולמצוא ילדים נחמדים יותר, שישתפו איתי פעולה?' ואז הבנתי שעלי לשפר קודם כל את ההתנהלות שלי עצמי."

בודהיצ'יטה, התעוררות הלב, מתחילה במשאלה להשתחרר מכל מה שמפריע לנו לעזור לזולת. אנחנו כמהים להשתחרר מהמחשבות המבולבלות ומהדפוסים השגורים המסתירים את הטוב הבסיסי שלנו, כדי שנוכל להיות תגובתיים פחות, חששניים פחות ותקועים פחות בדרכינו הקודמות. אנחנו מבינים שככל שנוכל להתגבר על הנוירוזות ועל ההרגלים שלנו, כך נוכל להתפנות למצוקותיהם של בני נוער, בני משפחתנו, חברי הקהילה שלנו או של הזרים שנקרים בדרכנו. אולי עדיין נתמודד עם רגשות עזים ועם תגובות פנימיות, אבל כאשר נדע איך לעבוד עם התחושות הללו בלי לפעול באופן המקובע הרגיל, נהיה מסוגלים לתמוך בזולת. ואפילו אם לא יהיה שום דבר מהותי שנוכל לעשות כדי לעזור, אותם אנשים ירגישו את תמיכתנו, וזה בפני עצמו עוזר מאוד.

בודהיצ'יטה מתחילה בשאיפה, אבל אינה מסתיימת שם. בודהיצ'יטה היא התחייבות. אנחנו מתחייבים לעשות כל מה שנדרש כדי לשחרר את עצמנו לחלוטין ממגוון הבלבולים שלנו, מההרגלים הלא-מודעים ומהסבל, משום שכל אלה מונעים מאיתנו לתמוך בזולת באופן מלא. בשפת הבודהיזם, המחויבות האולטימטיבית שלנו היא להשיג "הארה". מהותה של הארה היא ידיעה מלאה של עצמנו. כאשר אנחנו מוארים, אנחנו ערים באופן מלא לטבענו העמוק ביותר, שביסודו יש לב פתוח, תודעה פתוחה, ופתיחות מלאה לזולת. במצב מואר אנחנו יודעים שזוהי האמת, מעבר לכל ספק, באופן בלתי הפיך. במצב זה יש לנו, במידה הרבה ביותר האפשרית, תבונה, כישורים ומסוגלות, ובעזרתם נוכל להועיל לאחרים ולעזור להם להתעורר באופן מלא בעצמם.

כדי למלא את התחייבות הבודהיצ'יטה, נצטרך ללמוד כל מה שאפשר על לבנו ועל תודעתנו. זוהי משימה כבירה. סביר להניח שהיא תכלול קריאת ספרים, האזנה לשיעורים ומחשבה עמוקה על מה שלמדנו. נלמד הרבה מאוד על עצמנו גם בעזרת תרגול קבוע של מדיטציית ישיבה בסיסית. בסוף הספר הוספתי הוראות לטכניקת מדיטציה פשוטה שאפשר לתרגל בכל מקום. לבסוף, נצטרך לבחון ולהבהיר את הידע המצטבר שלנו על ידי כך שנתרגל אותו בחיינו, במצבים שיקרו לנו באופן טבעי. כאשר בודהיצ'יטה הופכת להיות הבסיס לחיי היומיום, כל פעולה שלנו היא בעלת משמעות. עצם הקיום שלנו נחווה במלוא עושרו. לכן הגיוני להזכיר לעצמנו את הבודהיצ'יטה תכופות ככל האפשר.

לפעמים המוטיבציה הנהדרת של הבודהיצ'יטה מתעוררת בקלות. אבל כאשר אנחנו מרגישים לחוצים או מודאגים לגבי עצמנו, כאשר הביטחון העצמי שלנו נמוך, בודהיצ'יטה עלולה להיראות כמו שאיפה בלתי מושגת. בזמנים כאלו, איך נוכל לרומם את לבנו ולחולל את הכמיהה האמיצה להתעוררות לטובת הזולת? איך נוכל לשנות את תודעתנו באופן מכוון כאשר נרגיש שהיא קטנה?

המורה העיקרי שלי, צ'וגיאם טרונגפה רינפוצ'ה, לימד אותי שיטה לשינוי התודעה, שאותה אני עדיין מיישמת. הדבר הראשון שצריך לעשות הוא להעלות על הדעת דימוי או סיפור עז רגש, כזה שבאופן טבעי מחמם את הלב ומקשר אותך אל המצב האנושי. אולי מישהו שאכפת לך מאוד ממנו אובחן לאחרונה כחולה בסרטן או במחלה קשה אחרת. אולי מישהי שאכפת לך מאוד ממנה, הסובלת מבעיית סמים או אלכוהול, הצליחה להתגבר על ההתמכרות במשך זמן רב, וכעת עוברת נסיגה. אולי חבר קרוב שלך ספג לאחרונה אובדן כבד. אולי ראית משהו עצוב במכולת, אינטראקציה מכאיבה בין הורה ובין ילד, או נזכרת באישה חסרת הבית שתמיד נמצאת שם בדרכך לעבודה. אולי הושפעת ממשהו שקראת בעיתון, כתבה על רעב או על משפחה שגורשה.

טרונגפה רינפוצ'ה אמר שהדרך לעורר בודהיצ'יטה היא "להתחיל בלב שבור". כאשר אנו מגינים על עצמנו מפני כאב – שלנו או של אחרים – אף פעם אין בכך תועלת. כולם רוצים להשתחרר מהסבל אבל רובנו מנסים לעשות זאת בדרכים שרק מחריפות אותו. הגנה על עצמנו מפני השבריריות של כל היצורים החיים – הכוללת גם את השבריריות שלנו עצמנו – משמעותה לנתק את עצמנו מחוויית החיים המלאה. עולמנו מתכווץ. כאשר המטרה הראשית שלנו היא להגיע למצב של נוחות ולהימנע מחוסר נוחות, אנחנו מתחילים להתנתק מאחרים, ואפילו לחוש מאוימים מהם. אנחנו מסתגרים בתוך מעטה של פחד. כאשר אנשים רבים ומדינות רבות בוחרים בגישה זו, התוצאה היא מצב גלובלי סבוך, מרובה כאב וקונפליקטים.

אנחנו נפגעים שוב ושוב כאשר אנחנו משקיעים מאמצים רבים כל כך בהגנה על לבנו מפני כאב. אפילו כאשר אנחנו מבינים שאין בכך תועלת, קשה לשבור את ההרגל הזה. זוהי נטייה אנושית טבעית. אבל כאשר אנחנו מייצרים בודהיצ'יטה, אנחנו פועלים כנגד הנטייה הזאת. במקום להירתע, אנחנו מעוררים בתוכנו את האומץ להביט בעצמנו ובעולם באופן ישיר. במקום לחוש מאוימים מעולם התופעות, אנחנו מאמצים אל לבנו את כל היבטי החיים המגוונים והשופעים.

אנחנו יכולים להתחבר אל הבודהיצ'יטה על ידי כך שפשוט נתיר לעצמנו לחוות את הרגשות שלנו כפי שהם, בלי להישאב לתוך המחשבות שלנו או אל הסיפורים שלנו על רגשותינו. למשל, כאשר אני מרגישה בודדה, אני יכולה להאשים את עצמי, או לפנטז כמה נחמד היה יכול להיות לבלות את זמני בחברה. אבל זוהי גם הזדמנות פשוט להתחבר לתחושת הבדידות ולגלות שהבודהיצ'יטה נמצאת ממש כאן, בתוך לבי הפגיע. אני יכולה להבין שהבדידות שלי אינה שונה מהבדידות שחווים כל האנשים האחרים בעולם. באופן דומה, הרגשות הבלתי רצויים שלי, על כך שלא הזמינו אותי או האשימו אותי על לא עוול בכפי, יכולים לחבר אותי אל כל מי שסובל כמוני.

כאשר אני נבוכה, כשאני מרגישה שאני כישלון, כשאני מרגישה שמשהו בי לא בסדר באופן מהותי, הבודהיצ'יטה נמצאת בכל הרגשות האלו. כשאני עושה טעות נוראית, כשאיני מצליחה לעשות דבר מה שהשתדלתי לבצע, כשאני מרגישה באופן צורב שאכזבתי את כולם – בזמנים כאלו יש באפשרותי להתחבר ללבה הער של הבודהיצ'יטה. אם אני מתחברת באמת ובתמים אל הקנאה, הכעס ואל הדעה הקדומה שלי, אני מוצאת את עצמי ניצבת בנעליה של האנושות. מהמקום הזה, הכמיהה להתעורר כדי להקל על סבל העולם נובעת בטבעיות.

ישנה היסטוריה ארוכה של אנשים שהצליחו לחשוף את הטוב היסודי ואת האומץ הבסיסי שלהם בעזרת מחויבות לתרגול. ביניהם נמצאות דמויות דתיות ורוחניות מפורסמות, אבל רוב האנשים האלה אינם מוכרים לציבור הרחב, כמו למשל חברי ג'רוויס מסטרז, שישב בבית-סוהר בקליפורניה במשך יותר משלושים שנה. לא תמיד מתעוררת בנו ההשראה ללכת בעקבות דוגמאות מסוג זה ולהיאבק באומץ בנטיות הטבעיות. הביטחון העצמי שלנו יעבור תקופות גאות ושפל. ההנחיות לעולם אינן מורות לנו לעשות יותר מכפי יכולתנו. אבל אם נעצים בהדרגה את היכולות שלנו להיות נוכחים בזמן שכואב לנו, לעמוד בסבל שמעורר בנו העולם, נופתע לגלות שתחושת האומץ שלנו גדלה וצומחת.

כאשר אנחנו מתרגלים טיפוח לב שבור, אנחנו יכולים לבנות בהדרגה כוח ויכולת להתמודד עם יותר ויותר מצבים. טרונגפה רינפוצ'ה, שהייתה לו יכולת אדירה להיות נוכח מול סבל בלי להירתע, נהג להיזכר באירוע שהתרחש כאשר היה בן שמונה, בטיבט. הוא היה על גג מנזר, כשראה חבורת בנים צעירים סוקלת למוות גור כלבים. על אף שהיו במרחק רב ממנו, הוא היה מסוגל לראות את עיניו המבועתות של הכלב ולשמוע את צחוקם של הנערים. הם עשו את זה סתם להנאתם. רינפוצ'ה רצה לעשות משהו כדי להציל את הגור, אבל היה חסר אונים. במשך כל חייו לאחר מכן, בכל פעם שנזכר באירוע, התעוררה בלבו תשוקה אדירה להקל על הסבל. זכרו של אותו כלב העניק תחושת דחיפות לתשוקתו להתעורר. יום אחר יום, הזיכרון הזה הניע את רינפוצ'ה לנצל את חייו באופן הטוב ביותר האפשרי.

רובנו מנסים לפעול בעולם בצורה טובה, באופן כזה או אחר. זוהי תוצאתו הטבעית של הטוב היסודי הנמצא בנו. אבל המוטיבציות החיוביות שלנו מתערבבות לעתים קרובות תחת השפעות אחרות. למשל, ישנם אנשים המנסים להיות לעזר משום שהם מרגישים רע לגבי עצמם. הם מקווים להיראות טוב בעיניי העולם. הם מקווים לשפר את מעמדם החברתי בעזרת מאמציהם, ובכך להעצים את תחושת הערך העצמי שלהם. מניסיוני הארוך בחיים בקהילות שונות, אני יכולה לומר שאנשים אלו מצליחים לעתים קרובות להשיג לעצמם הערכה מעוררת השתאות. יש כאלה שאומרים עליהם, "מריה שווה שישה אנשים", או "הלוואי שכולם היו כמו ג'ורדן". במובנים רבים הם בדיוק האנשים שהייתם רוצים בקבוצה שלכם. אבל בו בזמן נראה שאינם מצליחים להתקרב להתעוררות. סביר להניח שכולנו מכירים אנשים שאומרים דברים כמו, "אני נותנת ונותנת ונותנת ואף פעם לא מקבלת שום תודה!" תסכול כזה הוא סימן לעניינים בלתי פתורים.

יש אנשים שעובדים קשה, יום וליל, בתחום העזרה לזולת, אבל המוטיבציה החזקה ביותר שלהם היא להיות עסוקים כל כך עד שיוכלו להתעלם מתחושת הכאב שלהם עצמם. יש כאלו שמה שמניע אותם הוא הרעיון של להיות "טובים", שהוטמע בהם על ידי המשפחה או התרבות שלהם. יש כאלו המונעים על ידי תחושת מחויבות או אשמה. יש כאלו שעושים טוב כדי להימנע מבעיות. יש כאלו המונעים מתקווה לזכות בגמול, בחיים האלה או בקיום עתידי. יש אפילו כאלו המונעים מטינה, כעס, או צורך לשלוט.

אם נבחן את עצמנו היטב, כולנו ודאי נגלה שמניעים מסוג זה מעורבבים בתשוקה הכנה שלנו לעזור לזולת. אין צורך שנלקה את עצמנו בשל כך, משום שכל המניעים הללו נובעים מהנטייה האנושית הטבעית שלנו לבקש אושר ולהתגונן מפני כאב. אבל בו בזמן הם מונעים מאיתנו להתחבר אל הלב שלנו ואל הלבבות של אנשים אחרים. כך קשה לנו להיטיב עם הזולת באופן עמוק.

להבדיל, המניע של הבודהיצ'יטה מוביל אל תוצאות יציבות וארוכות טווח יותר, משום שבבסיסו עומדת ההבנה מאין נובע הסבל. ברמה החיצונית נמצא הסבל שאנו רואים אותו ושומעים עליו ואולי חווים אותו לפעמים – אכזריות, רעב, פחד, התעללות ואלימות הנוגפים באנשים ובחיות ובעולם עצמו. כל אחד מהם נובע מרגשות כמו תאוות בצע ותוקפנות, שבתורן נובעות מחוסר הבנה של הטוב הבסיסי של טבענו האמיתי. בורות זו מצויה בשורש כל הסבל שלנו. היא נמצאת מתחת לכל מה שאנו עושים כדי להזיק לעצמנו ולזולת. כאשר אנו מעוררים את הבודהיצ'יטה, אנחנו מתחייבים להתגבר על כל מה שמסווה את תבונתנו המולדת ואת רוחב לבנו, על כל מה שמנתק אותנו מיכולתנו הטבעית להזדהות עם אחרים ולהיטיב עמם.

התעוררות זו אל טבענו האמיתי אינה מתרחשת בן לילה. אפילו כאשר אנחנו מתחילים להתעורר ומגלים שאנחנו מסוגלים יותר ויותר לעזור לזולת, עלינו להשלים עם כך שלא תמיד יש משהו שניתן לעשות – לפחות לא באופן מידי. בלי תירוצים ובלי להיכנע לחוסר אכפתיות, עלינו להכיר בכך שזהו פשוט מצב הדברים. אינספור אנשים וחיות סובלים ממש ברגע זה, אבל עד כמה אנחנו יכולים לפעול כדי למנוע זאת? אם אנחנו נמצאים על גג מנזר, עדים להתעללות של נערים בגור כלבים, אולי כל מה שאנחנו יכולים לעשות באותו רגע זה לא להפנות את הגב, ולאפשר לטרגדיה המתחוללת להעמיק את הבודהיצ'יטה שלנו. אחר כך נוכל להתיר לעצמנו לבחון בסקרנות מה גורם לאנשים לפגוע בחיות מלכתחילה. במקום לחוש שההתנהגות של הנערים זרה לנו, אנחנו יכולים לחפש את שורשיה בתוכנו. האם התוקפנות או העיוורון הנמצאים בבסיס פעולות כאלו שוכנים גם בעומק לבנו? אם נוכל למצוא יסוד משותף, אז אולי בפעם הבאה שניתקל במצב דומה, נהיה בעמדה שבה ניתן לתקשר. וכאשר נהיה מודעים לגמרי לטבענו האמיתי, תהיה לנו יכולת גדולה יותר להשפיע על אחרים. אבל אפילו אז, יכולתנו לעזור תוגבל תמיד על ידי הנסיבות.

אם כן, כאשר אנו מעוררים את הבודהיצ'יטה, חשוב להבין שזהו מסע ממושך. נצטרך לצעוד בו זמן רב ולהקדיש לו מאמץ כביר וסבלנות. החזון העילאי של הבודהיצ'יטה הוא לעזור לכל אחד ואחת מהיצורים החיים להתעורר אל טבעם האמיתי. הסיכוי היחידי שלנו להגיע להישג הזה יתקיים אם ראשית כל נשיג הארה בעצמנו. לאורך הדרך, צעד-צעד, נעשה כמיטב יכולתנו לשמר את הכמיהה ואת המחויבות שלנו, בכל העליות והמורדות של חיינו.

כאשר אתם קוראים בספר זה, אנא נסו לזכור את ההקשר הרחב של הבודהיצ'יטה. קריאה כזאת תישא פרי, בניגוד לקריאה אינטלקטואלית בלבד. אם אתם יוצאים לדרך בלב שבור, לב שכמה לעזור לאחרים, אז אולי תמצאו כאן צידה לדרך. מתוך כל מילות הספר הזה, אולי פסקה אחת או משפט אחד – אולי משפט שכלל לא העליתי בדעתי שהוא חשוב – יזיזו בכם משהו בדיוק באופן הנכון. משהו אולי ישנה את האופן שבו אתם רואים את העולם ויקרב אתכם אל היכולת להקל על הסבל שבו.

השיעורים כאן אינם רעיונות שלי בלבד. הם הניסיון שלי לבטא את החוכמה שקיבלתי ממוריי, שקיבלו אותה מהמורים שלהם וכן הלאה, שורה ארוכה של חכמים, המשתרעת לאורך אלפי שנים. אם תקראו את השיעורים מתוך מוטיבציה של בודהיצ'יטה, אין גבול לתועלת שתמצאו בהם. ככל שנתחבר באמת לכמיהה לעזור לאחרים ונקדיש את חיינו למטרה זו, נוכל לראות את עצמנו בין האנשים ברי המזל ביותר בעולם.