לצידו

לצידו — ספר הביכורים של עירית אבני כהן, הוא סיפורם של עודד, חזי, סימה, טליה, גאולה וכל הקורה בתוכם, ביניהם ובסביבתם.
למעשה, זהו סיפור עלינו.
עודד מתמודד עם הורות לילדה ״אחרת״, עם זוגיות נסדקת, עם מחלתו ואהבתו הישנה. חזי מתמודד עם החיבור החי לאמו המתה, ועם כמיהתו למשפחה ולאהבה. טליה מתמודדת עם צלקות פירוק הקן המשפחתי הראשוני שלה, ועם אהבה ישנה המבקשת אחיזה בחייה ומאיימת על שלמות הקן שבנתה.
גאולה מתמודדת עם אסון חייה ועם בריחתה התמידית ממנו ומעצמה.
בתוך נוף ארצישראלי מדלגת העלילה הלוך וחזור לאורך חמישים שנים מרתקות. פסיפס הדמויות נבנה לאורכן לכדי תמונה שלמה, לעתים אפופת מסתורין, לעתים מרגשת עד כאב.
סיפור על חברות ונדיבות, תשוקה, אהבה ארצית ואהבה שמימית, ילדות, בגרות, הורות, חיים וגסיסה.

מקט: 4-86-1210

לאתר ההוצאה הקליקו כאן

לצידו — ספר הביכורים של עירית אבני כהן, הוא סיפורם של עודד, חזי, סימה, טליה, גאולה וכל הקורה בתוכם, ביניהם […]

---

לצידו

בהתחלה רק חתכו את החלק הנגוע, אחר כך כרתו את כל האוזן. חשבו שיצליחו לעצור את הפולש מלזחול ולהרעיל את חלקת הראש הטובה. הוא שוכב שם, גדל גוף ורחב איברים, בהיר בחיוורונו. נושם נשימות שקטות ושלוות, החזה עולה ויורד בקצב אחיד.

ברקע קול נקישות מחוגי השעון הגדול הסופרות את הזמן. אפשר לחשוב שיד מיומנת של מנצח מפקדת על הקצב הנינוח.

חדר קטן ובהיר עוטף אותו במנוחתו. הקירות מבריקים מצבע שמן עד שאפשר למצוא בהם השתקפויות קפואות של הנגלה מולם. כיור דהוי, ומעליו מראה מיותרת המחלידה קלות בזוויותיה, מקשטים את הקיר המבריק. בצידו השני של החדר מלבין מאפרוריתו משקוף עץ רחב, שעליו נח בלאות מרובעת חלון המסגיר את העולם שמעבר. שני מלבני הזגוגית הצלולה, וידית הברזל ביניהן, המהדקת אחיזתם הקפוצה, כמו נדברו ביניהם לאטום את פלישת הצהוב, הירוק והכחול מהחוץ.

וילון תכלכל מוסט על קפליו הסדורים נח בצידי החלון. קרני שמש רועשות בצבעוניותן מתדפקות על הזכוכית, מנסות לחדור אל החדר הדומם.

חזי מועלם שומע בעיקר את הנשימות החורקות של עצמו.

בשקט הזה הן נשמעות לו כבדות ומעושנות, והוא מאשים בחריקת האוויר היוצא מריאותיו את חוסר המנוחה שבוחש בו ולא את הסיגריות.

עודד ששוכב לצידו מסומם ושליו, נושם חרישית. הדבר מחזק את השערתו של חזי, שנתמכת גם בעובדה ששניהם עישנו בערך את אותה כמות סיגריות. הוא הודף לשולי הרהוריו את הפרט הקטן — שהוא טעם סיגריה ראשונה בגיל שלוש־עשרה, ועודד התחיל לעשן בגיל שלושים.

לרגעים שוקע חזי בבהייה חסרת אופק, כזו שמתנפצת על הקיר המבריק שמולו. השכל הבריא אומר לו שהמחלה הגיעה כדי לחסל.

הוא מרגיש איך קרביו נבהלים בתוכו כשהוא חש במחול האורב של הסוף. רואה איך זה שולח קצות אצבעות מחוספסות בניסיון לדגדג את קצה חברו עודד, עודדי, דדי.

חזי מבין שתאי מוחו המשובחים של עודד כבים אט אט, וברגע אחד של בהייה רחוקה זה מזכיר לו את ארבע שורות עמודי התאורה מסביב לבריכת הקיבוץ, אלה שהם כל כך אהבו לכבות בתום ההתגנבויות הליליות.

איך היו משתהים בין מתג אחד לשני, מתזמנים באצבעותיהם את החושך עד לעלטה מוחלטת.

כל כך פשוט היה אז להחליט מתי ייגמר האור.

הגוף השקט השרוע לימינו רופס בתוך האיש החסון שהיה.

חזי רוצה להמשיך ולשבת שם, למרגלות הגסיסה.

שלא ייגמר. צריך לזוז, להיות חיוני.

מיישר קפלי שמיכה, מותח קצוות סדין, קם אל החלון, פותח אותו, ידית הברזל מחניקה יבבה, נעים לו הרעש, סוגר אותו, פותח שוב. נעמד כשפניו לחברו וגבו לשמש החורפית. הוא מדבר בקול, מנהל שיחה אילמת עם פחדיו כמו מתמקח על הרעש,

רק לא ללחוץ יד לדממה.

יותר מכול רוצה לדבר עם עודד, דדי שלו, להחזיר אותו לימים אחרים. רוצה להיזכר אתו בדברים הקטנים שרק הם יודעים, שרק הם חלקו.

“דדי, אתה זוכר את הלילה ההוא בקריית שמונה על הספסל מתחת לבניין של אחותי אהובה?” לוחש, בעיקר לעצמו. זה בטוח יגרום לו לעונג, חושב ומחייך, זה יעשה לו טוב.

הוא מטה מעט ראשו, מתרפק על הזיכרון ומישיר מבט בחברו העצום. נזכר איך ישבו שם כל הלילה עם בירות וגרעיני עפולה. דיברו, התווכחו, שכנעו ושוכנעו. עודד האיץ והוא האט, ידע שצריך לבלום שלא בבת־אחת, לאט, תוך כדי תנועה שקטה, כמו הבצק שאמא שלו היתה לוחשת לו בעודה לשה אותו בידיה העבות בעדינות מכל הכיוונים עד שיהיה חלק ושייעלם הגוש האחרון.

שעה לפני הבירות והגרעינים, בדירת השיכון הקטנה של אחותו אהובה, עודד נתקף אמוק פתאומי והכריז שחייבים לזוז. חזי נזכר בחיוך רחב איך תוך כדי לעיסת הקציצות ברוטב האדום, בלי להרים עיניו מהצלחת מלמל שזה רק שעה וחצי עד בית שאן, אם לוקחים בחשבון סיגריה בטבריה.

אבל כמו שחזי חשד, עודד לא התכוון לבית שאן וגם לא לסיגריה בטבריה. היא — זו שישבה לו בראש באותה שנייה של צורך.

היא בתל אביב והוא צריך להגיע אליה, עכשיו!

חזי הכיר את המומחיות של חברו להמשיך ולתדלק במוחו את הדחף המיידי, ולהדוף את כל השאר.

הוא מתקשה למצוא תנוחה שתסב מנוחה אמיתית לגבו הדואב. הכורסה שעליה הוא יושב משומשת מדי, מלאה שקיעות בריפוד. מעניין כמה לילות העביר פה התחת הקודם בלחכות… חושב ומחייך.

לא מעלה בדעתו שבלילות שטרם בואם הכורסה לצד מיטת חוליו נותרה ריקה, שזה שלפניו לא העביר את לילות הדממה במרחק אנחה מנשימת השרוע לצידו.

בימים האחרונים הוא ישן לצד עודד.

שלשום מצאה אותו האחות התורנית בחמש לפנות בוקר ישוב על הכורסה, רכון קדימה, מניח ראשו תוך נמנום קל על מיטת חברו. היא אמרה שזה יכול להיות ארוך, יכול לקחת ימים ושהוא לא חייב להיות פה כל היום, ובטח לא לישון פה בלילות.

“הוא שקט ורדום רוב הזמן, בגלל התרופות”, הוסיפה והרימה סנטרה לכיוון עודד.

חזי רתח על התנועה המזלזלת שלה, שהזיזה את האדישות שחש אליה כמה שניות לפני כן לכעס. כעס על שהגדירה את מכסת הימים כ’זמן ארוך’. תוך כדי שהרתיחה בתוכו הפכה לעלבון צורב, הוא הבהיר לאחות בהגיוניות תקיפה שהוא יושב פה וישן פה ומתעורר פה — כמה שייקח!
*

כשמצאה אותו אתמול בבוקר, שוב באותה תנוחה, הבינה שאין טעם בשכנוע והסברים. היא אמרה שאת הכורסה ניתן לפתוח למיטה, שלא יהרוס לו את הגב, ושיביא לו מצעים מהמחסן הקטן. “מימין לעמדת האחיות”, הצביעה לכיוון דלפק הקבלה במבואת הכניסה בעודה עומדת בפתח חדרם.

חזי, שגבו כבר היה הרוס משנים של גרירת רגל, ושרק רצה שתניח להם, הנהן לאות הבנה והסכמה. הוא ידע שלא יציע לעצמו מיטה ושלא יבלה את הלילות בשינה נינוחה. הוא ימשיך לשבת, ולהשגיח, ולשמור על ערנות החלטית תוך נמנום מהוסס.

אפילו התמונה שחייכה רק אליו עכשיו מצידה השני של המיטה, ובה שלוש בנותיו של עודד, שתי ילדות בפנים צמודים ושיניים חסרות ואחותן הגדולה בהבעה רחוקה, לא גרמה לו לתחושת חוסר שייכות.

צריך לדאוג לו לתמונה מעודכנת יותר, חשב לעצמו, הן כבר לא ילדות השתיים האלה, בנות חמש־עשרה התאומות.

בימים שלפני השקט המוחלט, כשעוד מרח משחה על האין אוזן של עודד השרוע לצידו, המפקיד את גופו הבוגד בידיו, היה עושה זאת לאט ובעדינות, לא מטעמי זהירות אלא בגלל שנגעל. ברגעים האלה היה תולה ידיו בחבלי מצנח מחשבותיו ומנווט לנוף אחר. “תמיד תברח למעלה, מגבוה אתה יכול לבחור לאן להסתכל ואיפה לנחות”, נזכר בעצות של אמא שלו, שראה מקרוב איך כל חייה נצמדה לסולם גבוה מכפי יכולתה, ולא יכלה לו בשלביו האחרונים.

הרטינה הפנימית לא לגמרי אפשרה לו להקשיב לעודד, שחש ברתיעת האצבעות שנגעו בו. חזי היה שקוע מדי בניסיון לשייט הרחק מהאזור החבול ובדק אתו לאן ‘היא’ נעלמה, ומה קרה שכבר שלושה ימים מלאים לא באה.

עודד אמר שנסעה עם הבעל והילדים לחו”ל.

חזי רצה להמשיך לשאול אבל עצר.

הוא סיים את המריחה ומיהר לשטוף ידיים משארית המשחה שנדבקה לאצבעותיו. דלת חומה הפרידה בין חדר החולה לבין חדר האמבטיה. היה שם מקלחון צר עוטה וילון ניילון שקוף. בתוך המקלחון עמד שרפרף פלסטיק לבן, ובצמוד לאסלה, על הקיר שמימין, תקועה היתה בחגיגיות ידית מתכת אלכסונית מבריקה.

חזי סרק את חדר האמבטיה שמאחוריו מתוך מהמראה שמולו, והמשיך דקות ארוכות לסבן ולשטוף את ידיו.

הוא העיף מבט נוסף בעזרים הנלווים ונאנח. הכיסא במקלחון הזכיר לו תמונה רחוקה, זיכרון ישן של שרפרף העץ באמבטיה של אמא שלו. כששאל אותה מה הוא עושה שם, אמרה שכואבות לה הברכיים. אחר כך, נוכחותו שם פשוט הסגירה את העובדה המתבקשת, הבלתי נתפסת אז: הזִקנה, התשישות, הסוף.

הוא ידע מהסיפורים כי אותו שרפרף מוכר ואהוב שימש את אחיותיו בילדותן, עוד הרבה טרם בואו, לתליית המגבות על חבלי הכביסה. מאוחר יותר שימש את “הגב ההרוס” כלשונה, של אמא שלו, כששלפה אותו מהאמבטיה הנמוכה תוך אנחת עייפות יומיומית.

נזכר בכאב איך עמד שם קטן ורטוב בתוך האמבטיה, בטן אדמומית, לחיים סמוקות, ופס של נזלת זוחל אל עבר שפתו העליונה. גופו העלה אדי חום כשליפפה סביבו את המגבת הגדולה, והרימה אותו בידיה המוצקות אל השרפרף. שם עמד, עטוף ומתמסר. אמא שלו ‘גיהצה’ את גבו ואת בטנו בידיה החסונות, אספה טיפות מפניו הקטנים בשולי המגבת המורמים, וכיווצה אותו אליה בכל גודלה בחיבוק חזק.
*

לרגע אחד יקר חזי מסתכל לעצמו בעיניים, ובתוכן רואה איך כתפיו מתכנסות למגע חיבוקה האוורירי של אמו, כמעט הרגיש. הידיים שלו האדימו מהמים החמים שהמשיכו לזרום עליהן. בן חמישים, ועדיין שורף לו הגעגוע לאמא שלו, שכבר הרבה שנים מחבקת את האדמה.

כשחזר לחדר שכב עודד כשחלק גופו העליון מוגבה, נשען על שתי כריות שהצמיד למשענת המיטה שמאחוריו. עיניו היו עצומות, אם כי עפעפיו לא נחו בנינוחות מלאה, בכסותן את עיניו הכחולות.

חזי, שידע שבריר זיז וניע בכל תא ועפעף בגוף חברו, הכיר בכך שהכאב מתעצם.

מתוך עיניו העצומות וגופו הדואב החל עודד לדבר עליה. בצל אנחת הכאב אמר שהוא כל כך חסר אותה עד שבא לו לפתוח את החלון ולצעוק לה שתבוא. והיא תשמע, כי כל השנים האלה שרחקו הם דיברו בעיקר דרך המחשבות, והיא שומעת כמו שהוא שומע.

אחר כך נרדם, וחזי יצא לנשום אוויר נקי של חוץ. הדליק סיגריה.

החוץ טבל בירוק של חורף שנשטף בשמש החזקה. גם בביתנים שמעבר לכביש שלט הירוק.

שקט. כולם פה מחכים, הרהר.

חשב על הזמן וסטה מהשביל הסלול שעליו צעד לתוך ערוגת אבני הטוף שמימינו. בעט באבנים. ענן אבק עלה לתוך הירוק. הזמן במקום הזה היה חבר צר מאוד באותה שעת כאב, דקת סבל, שניית דומייה.

כולם פה מחכים.

הוא התיישב מול הירוק וחיכה. הדליק סיגריה שלישית וחיכה. חיכה שגרגרי הבוץ בקפה השחור ישקעו בתחתית. הבין שהבוץ כבר לא ישקע וזה הרגיז אותו. שפך את הקפה ובדק את מצב החפיסה — שתי סיגריות. שלח ידו לכיס האחורי לפשפש אחר כסף קטן למכונת הסיגריות. אצבעותיו פגשו נייר מקופל. שלף, פתח, קרא.

בפעם המי יודע כמה קרא.

רק הבוקר חזר עודד וביקש שיקריא לו את שטליה כתבה.

ברכת יומולדת חמישים.

ידע כל מילה, פסיק, ונקודה, בעל פה. חזי ידע את הרוב:

מקדימה במקצת אבל רק מפאת בעיות טכניות ולא כי מאיצה בזמן!!!

הזמן, דרך אגב, הוא חבר טוב אם לא מלבישים עליו מספרים… כי מספר הוא רק מספר וגם בגיל חמישים אתה תינוק!!!

תראה את הזמן השובב הזה… חמש־עשרה שנה מאז דחפת את הלשון לתוך תדהמתי פעורת הפה… ולנשמתי.

בלי שום הכנה מוקדמת, באמירה אחת מרנינה: “באתי בגללך”.

לא ציפיתי ולא חשבתי ולא דמיינתי לאן ואיך נתגלגל. והתגלגלנו… כל אחד במורד ובמעלה התל שלו. והצטלבנו, והלכנו, ושבנו, וחוברנו בפסגה אחת רחוקה. לעד.

זו הפסגה היא רק שלנו. היא כמעט נוגעת בשמים, והיא גבוהה, מעל האדמה… לא מתגלגלים במורד ולא מטפסים בחזרה. רק נושמים אוויר פסגות, ביחד.

מפגש פסגה שכזה!!!

לא יכולתי לבקש מתנה נפלאה מזו… ורק יכולתי לתת לך מתנה מדהימה שכזו, ולבקש שתשמור על המתנה הזו.

הסיפור, הזיכרון, הפסגה — זו המתנה שאעניק לך כל יומולדת מחדש, וכל רגע שרק תבחר, לעצום עיניים ולהיזכר.

הזיכרון הזה, הסיפור הזה שומר אמונים לאושר, ואני שמחה שיכולנו להעניק מתנת חיים שכזו.

אני מחבקת אותך חיבוק פסגות ומדביקה לך נשיקה אוהבת ומתפללת לשלומך ומזכירה לך שלנצח זה לעד.

שלך, אני, טליה.