ליל הנשים השרות

זו פעם רביעית שאנו זוכים לראות בעברית עד כמה לידיה ז'ורז' – הסופרת הגדולה של פורטוגל – פשוט יודעת לכתוב. כוחה הלשוני, המנעד הרגשי שלה, החשמל של ההתרחשות, אוחזים כאן בקוראים בעוצמתם הטהורה.
במרכז הספר עומד סיפור התהוותה ב-1988 של להקת נשים אמביציוזית, השרה ורוקדת פּוֹפ-סְווינג, להקה שה"מָאֶסטרה" המנהיגה שלה היא ז'יזֶלָה. בכספים הלא-מוגבלים של אביה החורג – שמקורם באפריקה – היא יכולה להשיג כל מה שעולה בדעתה. את הסיפור מספרת סוֹלַאנז', התמלילנית בפועל של כל שירי התקליט של הלהקה, שאיתה בחבורת הנשים גם הסוֹפּרָניות האופראיות המוּסָבות, האחיות נאני ומארייה-לואיזה, והאפריקנית השחורה מאדאלֶנה, אשר קולה המָהַאלְיה-גֶ'קסוֹני העמוק והאדיר שולט בתקליט, אך בהופעות החיות שנועדו לקדמוֹ היא כבר נעדרת, ואומרים עליה ש"ארצה קראה לה בחזרה".
דומה שמעולם לא תוארה בחיות מרתקת כזאת היווצרות של להקת נשים – חוויה ממחוזות המוחלט, שהזמרות פועלות בה באובססיה, בהתבטלות גמורה בפני ז'יזֶלָה, המנהיגה הכריזמטית המוליכה אותן לכבוש את העולם, ובפני הכוריאוגרף המהולל, רקדן הבלט הבינלאומי לוּסֶנָה. הן מקריבות הכל, עוצרות את החיים, אפילו נשבעות להתנזר מגברים – שבועה שסולאנז' תפר בסתר לטובת חוויה אחרת ממחוזות המוחלט: האהבה התמה שלה ושל הכוריאוגרף לוּסֶנָה.
שתי פרספקטיבות מאירות את האירועים באור אחר, מלפנים ומאחור. הספר נפתח ב"לילה המושלם" המתחולל ב-2008, כעבור 21 שנה. ז'יזֶלָה משתתפת בהופעת נוסטלגיה טלוויזיונית (תחרות עם זמרות אחרות, שהיא זוכה בה, לפי "מד מחיאות הכפיים של הקהל"). בתוכנית צץ במפתיע, בתפקיד "הדמות המסתורית" שההפקה הזמינה, הכוריאוגרף לוּסֶנָה, ומצבו – שמתברר לקראת סוף הספר – מבהיר שמה שחשבנו על אהבתם של לוּסֶנָה וסולאנז', ואף מה שחשבה היא-עצמה, זקוק לתיקון רציני. ובכלל, הפער בין מראית-העין והתדמית השקרית לבין המציאות הולך ומתגלה כמרכזי ברומאן.
הפרספקטיבה האחרת המבליחה שוב ושוב היא זו של אשמה עתיקה. ב-1975 קרסה האחיזה הקולוניאלית של פורטוגל באפריקה וכרבע מיליון פורטוגלים נמלטו. הנשים השרות, שהיו אז ילדות, באו כולן מחלקים שונים של אפריקה, וכספים שמקורם במוזמביק ובאנגולה מאפשרים את אורח חייהן ואת ההרפתקה המוזיקלית שלהן. את סולאנז' רודפת תמונה: הצעיר האפריקני שאביה טיפח רצה להימלט יחד איתם ונאחז בדופנות המשאית הנוסעת, אך אביה הניף סכין והיה מוכן לכרות את ידיו. זו המטפורה העוטפת את כל הספר. האקלים של כובשים ונכבשים הוא קללה השולחת את גרורותיה הרחק בזמן. ארבע הזמרות הלבנות שבלהקה כמו דרכו על גווייה, הבינו שלחיות פירושו לבגוד.

מקט: 4-31-5871

לאתר ההוצאה הקליקו כאן

זו פעם רביעית שאנו זוכים לראות בעברית עד כמה לידיה ז'ורז' – הסופרת הגדולה של פורטוגל – פשוט יודעת לכתוב. […]

---

לילה מושלם

במשך יומיים הצליפה הרוח בעצים שבכיכר הפרחים, הקרקע היתה זרועה עלים וזרדים, ועל המדרכות התגוללו חפצים שהיו מוסתרים לעד במעמקי שקיות פלסטיק ושבו והתגלו בפעם האחרונה. אבל הבוקר ירדה עובדת הניקיון מהמשאית, מצוידת במטאטא ארוך, וטיאטאה אל תוך עגלת אשפה מפח כל מה שהיה בדרכה. ברגע שחלפנו זו על־פני זו, שמעתי את צליל צעדיה שהציע הסבר לָעולם – שִׁכחה, שִׁכחה.

בכל אופן, זה אינו הכלל היחיד אשר מנחה אותנו. לפני כשלושה חודשים ישבתי באחד המעברים בְּאולם אשר זה עתה הסתיים בו שידור של מופע קיץ ארוך, ואיש לבוש לבן עופף לקראתי בזרועות פתוחות – "את זוכרת אותי?" שאל. התחבקנו. גופו היה כה קל, עד שבלי משים התחלנו לרקוד, והקלילות הזאת התבלטה עד כדי כך שהמצלמות התמקדו בנו ונעצו בנו עין זערורית גדולה, פעם בגבי פעם בגבו, בעודנו מסתחררים. הכל התרחש באופן סימולטני, וכמה אנשים קראו סביבנו – "תסתכלו, תסתכלו! תראו איך ז'וּאַוּ דְה לוּסֶנָה רוקד עם סוֹלאנְז' דְה מאטוּש…" ושורה דקה של אותיות, שהסתמכה על דבריהם, גלשה על צלליותינו שהוקרנו על המסך. האיש קל המשקל שב ושאל – "את זוכרת אותי?" ואז ניגשה אלינו ז'יזֶלָה בָּאטישטָה, גיבורת הערב, וקראה – "נפלא, כל־כך נפלא, כל האנשים האלה לא ישכחו אתכם לעולם. כמה שאתם יפים, כל־כך יפים! אל תעצרו בבקשה. תראו איך ההפקה מרעיפה עליכם ים של כוכבים…" וז'יזֶלָה בָּאטישטָה פרשָׁה ממרכז הסיפור של אותו ערב, סיפור שהיא ורק היא היתה אמורה לככב בו, פתחה את זרועותיה ואמרה באדיבות ובהתפעלות – "אלוהים אדירים! איזה זיכרון יפה יהיה לנו…" ורבים מחאו לנו כפיים. אבל אנחנו הסתחררנו אדישים לניצוצות שהוקרנו על בגדינו, כי ידענו שאנחנו חוגגים מפגש במסגרת אימפריית הרגע, לאחר עשרים־ואחת שנה שבמהלכן למעשה לא נפגשנו.

אז מה לעשות בזיכרון הפרטי שלנו נוכח הקהל הזה? לאן נלך כדי לשחזר את הימים שהפרידו בינינו? ברגע ההוא, בניגוד למלים שהתרוצצו סביבנו, לא החשבנו את הנימה החגיגית שהסובבים אותנו ייחסו לפגישתנו. שום דבר לא הצדיק את הפיכתנו למרכז תשומת־הלב. זה היה סתם ליל קיץ, הסצנה שהשתתפנו בה היתה חלק מתוכנית אחת מני רבות, תחרות קיצית הבונה על השפעת השידור החי, שיכְרון הבלתי־צפוי המשתלט על הנסיבות, וזה עתה, מחוץ לבמה, רק שאל אחד המשתתפים את אחת המסייעות – "את זוכרת אותי?" ובמקרה שני אלה היינו אנחנו, סוֹלאנְז' דְה מאטוּש וז'וּאַוּ דְה לוּסֶנָה. האם יכלה להיות סיבה מיוחדת לכך שהקהל יתעניין בצעדינו? כמו רבים אחרים רק רקדנו בין השורה הראשונה לבמה.

וכך, כשכבו האורות העזים יותר, יצאנו החוצה כמו השאר, אל המדרכה הרחבה שהיתה צרה מלהכיל את המון האנשים שעמד עליה, ושנינו נפרדנו לכמה רגעים, ובפרק הזמן הקצר הזה נטשה ז'יזֶלָה בָּאטישטָה את הקבוצה שלה והתקדמה לקראתי. דאגתה היתה כנה. היא אחזה את כפות ידי ועיניה טרפו את פני, "סוֹלאנְז', את בסדר?" הבטחתי לה שכן, שאני בסדר, אבל ז'יזֶלָה לא האמינה לי. עיניה הוסיפו לטרוף אותי – "אל תשקרי. ראית יפה מאוד באיזה מצב הטיפוס הזה הופיע לנו. תשמעי, סוֹלאנְז', אני נשבעת שלא אני הזמנתי אותו, זאת ההפקה. ולא בגללי הוא בא, הוא בא בגללֵך. את לא מאמינה? תשאלי את פֶרנאנְדוּ סאנטוּש…"

"פֶרנאנְדוּ! בוא הנה בבקשה, ספר מה אמר לך לוּסֶנָה כשהתקשרת אליו לאמסטרדם. סַפֵּר, סַפֵּר, חביבי…"

והמפיק, ממשש ושב וממשש את המפתחות בכיסו, פתח ואמר – "זה נכון, ז'יזֶלָה, בכל פעם שלוּסֶנָה ניגש לטלפון הסברתי לו שהמתחרָה היא מִימִי, אבל הוא רק שאל על סוֹלאנְז', רצה לדעת אם לסוֹלאנְז' יהיה איזה תפקיד במופע, אם היא תשיר, תרקוד, תדבר. בקיצור, אני כל הזמן אמרתי שלא, שהמוזמנת היא ז'יזֶלָה בָּאטישטָה, מִימִי, אבל הוא העמיד פנים שהוא לא שומע…" והאיש הקרוי פֶרנאנְדוּ טילטל את המפתחות, ואף שנחפז מאוד להגיע למכונית שהחנה בחניון התת־קרקעי בשדרה, הוסיף ואמר – "ערב אדיר, הצלחה אדירה! בהחלט היית ראויה לניצחון הזה, ז'יזֶלָה, בהחלט היית ראויה לו. זה היה ערב פיצוץ. כבר הרבה זמן לא היה סיום כזה לערב. רק שהניצחון שלך בא גם בזכות הקטע של לוּסֶנָה. הרעיון להזמין אותו היה שלי, אבל אני מודה שלא ידעתי מכלום. מי היה יכול לנחש שהוא במצב כזה? מי היה יכול? צירוף מקרים אדיר, הצלחה אדירה…"

המלים שהגה המפיק בקעו מהירוֹת ומַבהירוֹת, והיה נדמה לי שהן חגות סביבי במהירות האור. על המדרכה עמדה ז'יזֶלָה בָּאטישטָה לבושה כקלֵאופטרה, כאילו היא עדיין על הבמה. ברגע זה כבר נסוגה שתי פסיעות, כבר התכוננה לפנות לאחור, ואני חיכיתי שהיא תסיק מסקנה. זו תהיה קולעת, כמו תמיד. וכך היה. ז'יזֶלָה לחצה את ידי, מילמלה מלים בלחש, ולפי כמה מהן היה ניתן לקלוט את המשמעות – "לא אמרתי לך? הכל התרחש מאחורי גבי. איך יכולתי לדעת? רק רציתי שתראי שלא היה לי שום קשר לעניין הזה. הוא בא מרצונו החופשי, ומפני שהרעיון עלה על דעתו של מישהו אחר, לא מפני שאני הזמנתי אותו…"

וכאילו היא מסיימת לערוך מסמך שהיא מצהירה בו על חפותה ומטביעה בתחתיתו את חתימתה ואת התאריך, עפה ז'יזֶלָה בָּאטישטָה, המָאֶסְטְרָה לשעבר, הנוּמֶרוֹ אוּנוֹ של הלהקה שלנו, אל עבר החבורה הרעשנית שחיכתה לה בפתח אולם המופעים. ובתוך כך הניף ז'וּאַוּ דְה לוּסֶנָה את ידו מעבר לכביש כדי לעצור מונית. לידו עמדו שני גברים לבושים באוֹרצֵל, והיה נדמה לי כי בעיצומו של ליל יולי לוהט שלא זכור כמוהו שואלים אותי השלושה – "את זוכרת אותי?"

רצתי לעברם, נכנסתי למונית והצטנפתי במושב האחורי, ליד ז'וּאַוּ דְה לוּסֶנָה, בתחושה ודאית שאם כבר חדרנו בלי כוונה לממלכה של אימפריית הרגע, מוטב שנישאר בה. וָלא – ברגע שנצא מעולמה הערטילאי וניסחף בַּטבעיות של השעות יסתכם הכל בגלישה אטית לעבר הריצוף הרדוד ברחוב, גלישה במערבולת של עלים, זרדים, פיסות נייר עם חצאי משפטים, קליפות תפוזים, תצלומים קרועים, ושנינו בתוך מונית, מוקפים אנשים זרים, כמו תמיד, כעבור עשרים־ואחת שנה.

אבל מה נעשה עכשיו, אחרי שנכנסנו למונית?

למען האמת, הערב הרגעי היה ארוך, נמשך שעתיים־וחצי. היו מעורבים בו עשרים־וחמישה טכנאים, שש מצלמות, מנחה אחד, חמש זַמָרות נבחרות, חצי שעת שידור לכל אחת מהן, ונוסף על כך שורת המלווים שלהן, ועוד מושב בצורת סירה באמצע הבמה, ובסירה הזאת מד מחיאות כפיים מחובר לנורות אדומות, שאליהן התנקזה עוצמת הקול של מחיאות הכפיים והפכה לאימפולס כרונומטרי. אני תפסתי מקום במעבר הצדדי, אבל לא ידעתי שעשויים לקרוא לי כאשר ז'יזֶלָה בָּאטישטָה תעלה לבמה, רק התיישבתי ליד האחיות אַלסידֶש, כפי שתואם מראש, ולא היו לי שום ציפיות אחרות.

ולא היו לי ציפיות מאחר שבעבר, כאשר אימפריית הרגע בקושי החלה להתגבש, בשלהי שנות השמונים, היינו אנחנו, ז'יזֶלָה בָּאטישטָה, מארייה־לוּאיזָה ונאני אַלסידֶש, מאדאלֶנָה מיקאיָה ואני־עצמי, חמש חברות בקבוצה ששרה ורקדה, ואפילו הקלטנו תקליט, ובתחרות עם שאר המועמדות הגישה המָאֶסְטְרָה לקהל את הזיכרון הזה באופן שהערב הרגעי יהפוך לרצף של רגעים רווּיֵי נוסטלגיה. רגעים כה דחוסים, שאף־על־פי שנמשכו יותר מחצי שעה היתה ההופעה אמורה להיתפס בעיני היושבים באולם כאילו אינה נמשכת יותר משנייה. את ההסבר הציעה ז'יזֶלָה עצמה. כמו בעבר הודיעה יומיים קודם־לכן – "אל תתפלאו על מה שעלול לקרות. בתחום הזה, כל דבר שמועיל להישג מושלם מוכרח להיות מהיר ביותר. לפעמים מי שמדבר בכלל לא יודע מה הוא אומר…" כך הזהירה ז'יזֶלָה בָּאטישטָה, שכבר כשנתיים היתה מורגלת לקצב הנוקשה של אותה אימפריה שהיא התנהלה בה כמו דג במים.

אם נסכם, כך עברה מחצית השעה שהוקצתה לה – לאחר הופעת ארבע הזמרות שקדמו לה, והפסקה אחרונה שלא נמשכה שנייה, הגיחה ז'יזֶלָה אל מרכז הבמה, רוקעת ברגליה לצלילי השיר בת־מזל, והרצפה סביבה רעדה. רעדה כאשר התקדמה וצירפה למנגינה המוקלטת את המלים שזיהו אותנו בעבר – "הא! בת־מזל, בת־מזל / מזלה גָבַר / ואין לה שום דבר…" רעד גם אותו סוג של זוהר צפוני, שהופיעו עליו לרגעים, רשומים בסילונים של אור, שמותינו כפי שהיו פעם, וכן פנינו הילדותיות, החלקות כחרסינה, כפי שהיו לפני עשרים־ואחת שנה. והמנחה, שלאחר התמודדות עם ארבע זמרות בינוניות ניצב סוף־סוף לפני מתחרה ראויה לשמה, צהל מרוב שמחה. הרגע היה מבטיח. האיש נכבש. ז'יזֶלָה בָּאטישטָה טרם הספיקה להושיט לו את ידה והוא כבר השתחווה אפיים ארצה במסירות של עבד נרצע. כפות הידיים של הקהל, שמילא את האולם עד ליציעים, התנועעו במרץ רב יותר. אלא שאותנו, שלוש הנשים שמוקמו במעבר הצדדי, לא הפתיע שום דבר ממה שהתרחש על הבמה. כיוון שהכרנו את ז'יזֶלָה ואת העבר שלה, וכן את התרומה שלנו, ששימשה אותה בתחרות, היינו רגועות, חשבנו שנצפה במשהו צפוי לחלוטין. אך העניינים התגלגלו בכיוון שונה. האיש הצעיר שאל – "אז איך זה היה, מִימִי, איך היתה ההרגשה לעמוד בראש להקת הנשים המדהימות?"

"הו הו! זה היה משהו מופלא, יקירי".

ובאותו ליל קיץ, בִּמקום שז'יזֶלָה בָּאטישטָה תדבר על עצמה, כפי שהיה צפוי, היא העדיפה לציין את שמות חברותיה, זה אחר זה, והציגה אותנו כקבוצה ללא רבב, העלתה על נס כל אחת מאיתנו, שילבה את עצמה בתוך הכלל במין הצטנעות מתגאה, שחיבבה אותה עד מאוד על הקהל. המָאֶסְטְרָה התרווחה בַּכורסה דמוית הסירה ותיארה אותנו כחמש בחורות נהדרות, שונות זו מזו בסיפור חייהן ובארצות מוצאן, שנמשכו בעת ובעונה אחת מחלקים שונים של אפריקה אל צליליו של פסנתר. חמש בחורות שנולדו וגדלו באזורים שונים ובכל־זאת הוקסמו כולן מאותה מוזיקה. אלה היו צליליו של יָמאהָה נאה, פסנתר כנף שנשכח בְּמוסך מול נהר הטֶז'וּ, והמקלדת שלו היא שקראה לנו, אחת־אחת, מקישה במערכת השיניים הפלאית, יום ולילה, בלי הרף. פריט נאה מבהיק כפנינה שחורה בין הגרוטאות, ללא מגע יד כלשהי. פסנתר המבצע בעצמו פרטיטורה שתוויה האחרונים גוועו רק ברגע שאנחנו, החמש שהגיעו בדרכים שונות, התלכדנו סביב כלי הנגינה. כעבור כל השנים הללו היא עדיין זוכרת, כאילו קרה הדבר באותו בוקר עצמו, את הרגע שבו הגיעה לַמוסך החברה האחרונה בלהקה, נשענה על גוף הפסנתר ואמרה – "הנה אנחנו. אני הלכתי על מֵימי האוקיינוס ובאתי…"

זה מה שסיפרה ז'יזֶלָה, בניגוד לכל מה שהיה צפוי. והסיפור הנשגב, שהתפלח לתוכנית וסופר להפליא, נגע ללבו של הקהל, והוא דרש שיציגו אותנו, ובן־רגע התגלינו שלושתנו במקומותינו באולם ומילאנו את מלבן המרקע למלוא רוחבו, בלי שום תכנון מוקדם. וזה היה נעים למדי. ז'יזֶלָה בָּאטישטָה הציגה אותנו כנצר לקרעי אימפריה ישנה שאבדה ועדיין מכאיבה פה־ושם, והיה עלינו לקום כדי להודות על מחיאות הכפיים. מחיאות כפיים שהלמו במד מחיאות הכפיים, ומד מחיאות הכפיים שיגר את המֶסר הנמדד אל הנורות המחוברות לסירה, והנורות נדלקו, כבו ושבו ונדלקו, שפכו אור על רוב תושייתה של המתחרה, והתלהטות הנורות התבטאה בסְפרות אדומות גדולות. השתלשלות מופלאה. המנחה לא ידע מה לומר, הוא היה המום. הוא חזר והעלה את הנושא – "פסנתר שקרא יום ולילה לחמש בחורות שהיו פזורות על־פני כדור־הארץ?"

"כן, הוא הזמין אותן, ליכד אותן, ריתק אותן אל אַריָה בלתי־נגמרת בביצועה של יד נעלמה…"

"יפהפה!" – אמר הבחור, שאף הוא התנהל בזריזות של דג במֵימי אותה אימפריית רגע.

בדיוק אז שב ונשמע השיר המוקלט, הצליל במלוא עוצמתו בקע מן הבמה והלם בקצווי האולם – "בת־מזל / יש לה דיוּר, אין לה דירה / יש לה אהבה, אין לה אהוב / יש לה תעוזה ואין לה תהילה / ובגלל כל זה / השיר הזה נותן לך הכל / ואינו מבקש דבר…" אחר־כך התגלגל ההד מקצווי האולם, התגבר ומילא את מרחבי הבמה. המתחרָה לא הניחה לרגע הזה להתפוגג. ז'יזֶלָה בָּאטישטָה נשענה על המַנחה, שמן־הסתם תואמו אתו כל הצעדים מראש, והעלתה עניין חדש. נושא שהיה מוגבל לקבוצה הקטנה שלנו, סוד שלנו בלבד, ששמרנו עליו יותר מעשרים שנה, ובגלל סיבה כלשהי, ששורשיה נשגבים מבינתי, בער למתחרָה לחשוף אותו בדיוק ברגע ההוא. אין ספק שזו היתה השפעת ממלכת הארעיות, הוודאות כי לְמה שמתרחש בכל רגע נתון לא יהיו תוצאות מעֵבר לו. ז'יזֶלָה בָּאטישטָה לא ביזבזה זמן, היא התקרבה לשפת הבמה ומצלמה עוקבת אחריה ושאגה לעֶברי – "רק עכשיו אני יכולה להגיד את האמת. היא…" זרועה היתה מושטת אלי – "סוֹלאנְז' דְה מאטוּש, זו שיושבת כאן, היא שכתבה את כל המלים בתקליט שיר על בת־מזל. את כולן, את המלים לכל השירים, מהראשון עד לאחרון, אם כי רק אחרי כל הזמן שעבר אנחנו יכולות לגלות את זה…"

"אלוהים אדירים!"

המנחה היה מוכה תדהמה.

אז בסופו של דבר סוֹלאנְז' דְה מאטוּש חיברה את השירים והשתמשה בארבעה הֶטרוֹנימים? ארבעה שמות לאדם אחד בלבד? – "איך זה?" שאל הבחור כאילו הפתיעו אותו בגילוי שבא באיחור רב, כאן, לעיני כולם. אבל המינימום שאפשר לומר על האנשים שבקהל הזה הוא שהם היו רגישים למדי, רגילים להתמודד עם הצגתם של רסיסי הנפש, שכן ברגע ששמעו את ההתייחסות להֶטרוֹנימים השתגע האולם. עינה של אחת המצלמות נחתה על השורה שלנו, האחיות אַלסידֶש רוּאיינו, בניגוד למה שנקבע מראש, אני הייתי צריכה לעלות לבמה, ובמשך דקה הופיעה סוֹלאנְז' דְה מאטוּש כפזמונאית בין פזמונאים דגולים. בשיחה שהתפתחה צוינו שמות מפורסמים. אפילו שמות אגדיים, הקשורים לרגעים לא פחות אגדיים, כמו שמו של מישֶׁל ווֹקֶר, רֵיי אֶוואנְס וגם וִיניסְיוּס, וִיניסְיוּס די מוֹרַָאִיס הגדול, בכפיפה אחת עם סוֹלאנְז' דְה מאטוּש. ובמעמד זה היה על סוֹלאנְז', הפזמונאית, שהפכה להיות האסיסטנטית של המתחרָה, לשחזר את כל המלים של בת־מזל, ואחר־כך בית קטן בניו־יורק, והסוד הזה של חיינו, שנשמר שנים כה רבות, סיפק רגע של התגלות. אני לא ידעתי איך לנהוג, הייתי מאושרת בשל הגילוי, ובו־בזמן מודאגת בגלל האופן שבו נעשה, אבל במלוא הכֵּנות, לא הספקתי לערוך את המאזן בין החדווה למבוכה. כי עוד אני מאשרת באוזני אותו קהל שאכן זו אמת, שאני־עצמי כתבתי את חלק הארי של המלים לשירים, והנה כבר נשטף האולם במנגינת היכן נמצא בית חם, כאילו כדי להמחיש כל מה שלא נאמר. ובמלים אחרות, עוד אני מתאוששת מאותה הסתערות על התסבוכת שאני מסתירה זה שני עשורים, וכבר הלם קולה המוקלט של מאדאלֶנָה מיקאיָה בקירות המבנה הגדול, קימר אותם ברוב עוצמתו, בעיקר כאשר שרה את המלה האחרונה בשאלה היכן נמצא בית חם / בתשוקה או בים, והקֶצב נָשַׁק לְעִרסול מבושם בניחוח של בְּלוּז. כאב ראש עז. או במלים אחרות, אחד הקטעים האינטימיים בחיי נחשף בפומבי, מבלי לציין את הסיבה למעשה ואף לא את השלכותיו, וכעבור שתי שניות, כאשר כבר צעדתי לעֵבר מקומי במעבר, שמעתי מנגינה נוספת מתנפצת על גבי. הרגשתי מותקפת. ואף־על־פי־כן, לא היה לי על מה להתלונן.

שלושה מתוך הרגעים הנדירים שהרכיבו את מחצית השעה שהוקדשה לז'יזֶלָה בָּאטישטָה עסקו בפריעת חוב שנגע אך ורק לי. במקרה זה, לא נותר לי אלא להודות לז'יזֶלָה על העלאת הפרטים הללו מן העבר, מאחר שהיא־עצמה לא הפיקה מכך שום תועלת. פשוט רוחב־לב מצידה. לא היה לז'יזֶלָה צורך לספר דווקא את הסיפור שלי כדי שהנורות יידלקו כפי שהן נדלקו ברגע זה ותירגמו את ההתלהטות למספרים שטיפסו למאות. כל סיפור אחר היה מפיק אותה תוצאה. תנו לקיסר את אשר לקיסר. התחושה שהותקפתי במקום כמוס של נשמתי היתה אותנטית והפיצה כאב שהתפשט בכל חלקי גופי, אבל לא היתה מוצדקת. בסופו של דבר קיבלתי פיצוי על חוב ישן. ההוכחה לכך היא שהאחיות אַלסידֶש, ממש לידי, הביטו בי, ואפילו הן חשו מפויסות. שמעתי אותן צוחקות ומתלחשות בשביעות־רצון. "יָצא טוב, לא?" שאלה מארייה־לוּאיזָה בקול חנוק. שנייה קודם־לכן הייתי עונה לה – איום ונורא. אבל עכשיו, אחרי שהירהרתי, ואִפשרתי לרגע העצום הזה לחלוף, יכולתי לומר רק – "יצא נפלא, אין ספק".

לְמה עוד יכולתי לייחל באותן נסיבות?

אבל אולי לא זה היה הרגע המפתיע ביותר באותו ערב. כי כאשר סיים קולה המוקלט של מאדאלֶנָה מיקאיָה, הקול הכי עמוק שלנו, הקול האדיר באמת, את המשפט האחרון בפזמון, מלוּוה בפיזום של ז'יזֶלָה בָּאטישטָה והמקהלה של הקהל, קלטנו, גם אני וגם האחיות אַלסידֶש, שחדרנו למגרש של אימפריית הרגע ולא נוכל להיחלץ ממנו. זה היה ככה – ז'יזֶלָה בָּאטישטָה, שקראו לה כאן מִימִי והמנחה דחק בה להסביר את היעדרה של מבצעת הסולו הנהדר הזה, פתחה ואמרה שמאדאלֶנָה מיקאיָה, הקול של הלהקה, הקול שלנו, אינה נוכחת במקום אך ורק מפני שהיא חזרה ליבשת שלה לפני זמן רב. ז'יזֶלָה אפילו סיימה ואמרה – "יש כוח רב לַקריאה שארצך קוראת לך. זה הרי ידוע לְךָ, נכון?"

והיא הוסיפה ואמרה עוד.

היא אמרה שבעלת קול הג'אז היפה הזה חיה כעת בשולי עיירה באפריקה, בְּמקום שאין בו מים, אין בו אור, אין בו טלפון, אין בו חשמל, אין בו אנטיביוטיקה, אין בו תזונה ראויה לשמה, אין בו שום דבר שיש בחיים שלנו, מקום שעל כל צעד ושעל מתפשטות בו מָלַריות ישנות וחדשות, וזאת הסיבה היחידה לכך שהיא לא נמצאת על הבמה הזאת. היא חיה שם, רחוק מאוד, מרוחקת מהכל. אם כך, איך אפשר להזמין אותה? איך אפשר להגיד לה, בואי, תעלי על מטוס, אנחנו מחכים לך? בואי, כי לא תתחרטי? אולם שיש בו אלף מושבים רוצה להריע לך? איך? כן, איך אפשר לבשר לה על הערב הזה שמצפה לה? איך אפשר, אם המרכזייה בכלל לא מקשרת בין כאן לשם? – כך הסבירה ז'יזֶלָה בָּאטישטָה, והבהירה הַבהֵר היטב שנבצר מן הקול להימצא ברגע זה כאן, במקום שבו למעשה היא אמורה להיות. הזמן טס. המנחה, שנראה עצוב מאוד, תבע בקול רם שיריעו לנעדרת, המוקפת כוֹלֶרָה ואֵיידס, אי־שם, בעיירה חשוכה ונידחת בנויה מפחים, קרטון וקליפות עצים.

עצבותו גברה – "הריעו למאדאלֶנָה מיקאיָה, שחיה בבקתה באפריקה, וסביבה רק אֵיידס וכוֹלֶרָה. הריעו לה. כי ייתכן שהיא אפילו שומעת אותנו ורואה אותנו, אם במקרה התמזל מזלה ונמצא בקרבתה מקלט טלוויזיה, כי אנחנו משדרים לכל העולם".

"לכל העולם" – אמרה ז'יזֶלָה בָּאטישטָה.

והמָאֶסְטְרָה רמזה למצלמה, פנתה אל מאדאלֶנָה מיקאיָה, מאחר שהעולם הוא חלל נטול גבולות, ובתוכו כדור־הארץ העגול, ובמקום כלשהו על פניו כנראה חיה בצניעות הבחורה בעלת הקול הנהדר. כאלה החיים. היא כנראה שם. אבל כיוון שאני ידעתי שמאדאלֶנָה מיקאיָה אינה נמצאת על־פני האדמה, ולא תימצא עליה לעולם – וארבעתנו ידענו זאת – שאלתי את עצמי למה בכלל נכנסה ז'יזֶלָה בָּאטישטָה לְפינה כזאת כעבור עשרים־ואחת שנה. מה היא מנסה להשיג? השאלה הזאת ריתקה אותנו למקומותינו.

שתי הסוֹפּרָניות, שישבו כמוני במעבר, גם הן לא זזו, הן היו משותקות, אבל לא היה טעם לטפח איזה רגש של תדהמה. הכל התרחש מולנו כאילו איננו נמצאות כאן. סירת הנורות שאליה שודרה הפעימה הבו־זמנית של מד מחיאות הכפיים הפכה לִמְכַל גחלים מובער באדום. כפי שהתבקש משלהבת הסולידריות עם אפריקה שניצתה בהעלאת דמותה הנעדרת של מאדאלֶנָה מיקאיָה. בשלב זה כבר ידעו כולם שז'יזֶלָה בָּאטישטָה, הידועה מבין המתחרות, היותר מצוידת בכל מה שנדרש, זו שבאה ובאמתחתה תקליט סנטימנטלי שהוקלט בשנת 1988 ומסוגלת להפוך את שעת הנוסטלגיה למערבולת של שמחה וניצחון, זו שיודעת לנוע במגרש של אימפריית הרגע כאילו הוא חדר־השינה שלה מאז ומתמיד, הצליחה להשיג ציון גבוה מהסכום שצברו יחד כל הזמרות הקודמות, ואני נשביתי כליל בכישרונה. אחרי שהתגברתי על ההלם הראשון היתה הערצתי למי שהיתה המָאֶסְטְרָה שלנו עזה כמו הערצת המנחה והקהל. וכך כנראה הרגישה גם

מארייה־לוּאיזָה האילמת והמשותקת. אבל לא בדיוק כך חשה נאני אַלסידֶש.

נאני, שישבה לצדי, התמידה בהפגנת זלזול. לא להאמין עד כמה הצעירה בין האחיות אַלסידֶש לא השתנתה כמלוא הנימה. עד לרגע זה ישבה ושתקה, אבל עכשיו, בדיוק כמו בעבר, היא התכוונה להתערב, התכוונה לעורר משהו, לחולל תנועה, צְעקה, איזושהי הפרעה. הרצון הזה שתוקף אנשים מסוימים להשהות את מה שאי־אפשר לעצור. אני מכירה את זה. ברגע זה חישבה נאני במוחה חישובים והגיעה למסקנה שבנה של מאדאלֶנָה מיקאיָה בטח בן עשרים עכשיו, וככל שז'יזֶלָה הוסיפה לומר את אותן מלים, היא ראתה אותו יוצא מבעד לדלת הפחון עם תת־מקלע צמוד למותניו, זוג כנפיים כהות על גבו, ראתה אותו עף מעל ליבשות, מחריב פה־ושם ערים מן השמיים המעוננים. ומשום כך דיברה נאני, שישבה במעבר קרוב מאוד לבמה, בקול רם הרבה יותר מן הראוי. היא שאלה, נסערת – "למה שלא נעלה לבמה, למה שלא נגיד את האמת? למה שלא נספר מה בדיוק קרה? למה שלא נחסל פעם אחת לתמיד את הצביעות הזאת?" נאני לחצה את ידי הימנית עד כאב. בעלת קול הסופרן אפילו קמה ממקומה, אפילו עוררה סביבנו איזה רחש, כמה ראשים נפנו כדי להביט בנו, המצלמות הסתובבו אלינו, מנהל הבמה עשה סימן שאיתר בעיה בקהל, ובחור אחד החל לרדת לעֶברנו, אבל לא היה טעם לנקוט איזשהו אמצעי זהירות. אני הכרתי את הטמפרמנט של נאני אַלסידֶש כבר יותר משני עשורים, ולפיכך הכרתי את הדחפים המתפרצים שלה ואת הנסיגות שלה, וידעתי שאין שום סכנה שהיא תעשה צעד מעבר לגבולות המקובלים. כזאת היתה נאני. והיא שבה והוכיחה זאת. כשם שקמה ונופפה את זרועותיה ואיימה להפר את שלוות הרגע, כך גם שבה נאני והתיישבה במקומה.

בצדק.

במחשבה שנייה, בניגוד למה שהסופרנו גימגמה לצדי, ז'יזֶלָה לא שיקרה, העבר לא היה מושלם, וכדי שהאירועים שבו יותאמו להבנה בהווה, נדרש שינוי באופן תיאורו. זה הכל. אפילו אי־אפשר לדבר על פנטזיה. לא, זו לא היתה פנטזיה. זו היתה בסך־הכל אמת אחרת. בסיכומו של דבר, התיאור של ז'יזֶלָה היה אמת אחרת, שתרמה להווה את הקוהרנטיות שחסרה לו, ובכך שיגרה לעתיד את התקווה, שאחרת אולי לא היתה קיימת. ואם הסיפור הזה התאים להפליא לדבר שהיה בו צורך, למה לנו לחלץ מתהום הנשייה את הגִרסה האמיתית? אילו פורטו האירועים כפי שהתרחשו, היה העבר עלול להפוך לאִיוּם. מטורף יהיה מי שינסה לשחזר אותו. שיקול־הדעת הוא יצור רב עוצמה. כתוצאה מדבריה של ז'יזֶלָה בָּאטישטָה היה כל־כך ברור שכך היה, עד שממש ברגע זה אפילו נאני אַלסידֶש כבר ודאי סבורה כמוני. שז'יזֶלָה אינה אשה, היא קוסמת. וכך התקררה דעתה של נאני, היא נרגעה, ואנחנו ישבנו, כמו לפני עשרים־ואחת שנה, אוחזות ידיים, יד לוחצת יד, שקטות מאוד במקומותינו, ותמונות מטורפות חולפות במוחותינו, קרעי זיכרון מסתגלים, מתאימים את עצמם למציאות החדשה, ונכנסים, אט־אט, לתחום היציבות והמנוחה. אין חוכמה שאינה מַנחה בכינון המנוחה. עצם הזהירות היא כבר אחד הסוגים שלה. המתים אינם מספרים על כך, אבל יודעים. למעשה, זה בדיוק הדבר, או משהו דומה לו מאוד, ששבתי והסקתי ברגע הבא, כאשר המנחה הציג את הקטע האחרון של הערב. המנחה עשה סיבוב על עקביו והכריז עליו נוכח עיניהן הקטנטנות הגדולות של המצלמות – "הנה הוא לפניכם!" ושאל – "ועכשיו, גבירותי ורבותי, מה יקרה עכשיו?" ידענו יפה מאוד מה עומד לקרות. המתחרות היו שונות, אבל ההזדמנויות היו שוות. הבחור הצביע לעבר החלק העליון של הבמה, והיה ברור לנו שהגיע הרגע של הדמות המסתורית.

כי היתה דמות מסתורית.

הדבר עדיין לא צוין, אבל לאמצע הבמה ירדו המדרגות התחתונות של גרם מדרגות. המדרגות העליונות נשארו מוסתרות, או לפחות לא הבחינו בהן עד לרגע שבו עמדה לרדת הדמות המפתיעה, אבל כאשר הואר גרם המדרגות מלמעלה עד למטה, התגלו מדרגות שבלוליות כמו בימי מחזות הזמר של ג'ורג' קיוּקוֹר ורוברט וייז, עיקול אסטרטגי שסיפק מראה מרהיב מלוא העין. זו היתה תמונת הסיום. פתאום הואר לגמרי גרם המדרגות, והוא התמסר כליל למתחרה ז'יזֶלָה בָּאטישטָה. ובתוך כך שרו כמה נערות בקדמת הבמה מלים שאני כתבתי פעם – "אין למי שרוצה, יש למי שיכול / בית פורטוגזי קטן בניו־יורק…"

הנערות היו דקיקות, כמעט עירומות, והן קירטעו בניתורים מקוריים מאוד ושרו את השיר שאנחנו שרנו בעבר, עד שנעלמו בצעדי מתעמלות, אבל בשלב זה כבר היו מספיק חילופי דברים בין ז'יזֶלָה בָּאטישטָה למנחה, ולכן ידעתי מי יֵרד במדרגות המסתוריות. שם אחד הצטייר מן המלים שאמרה – ז'וּאַוּ דְה לוּסֶנָה.

לא היה שום ספק, הייתי בטוחה שהדמות שתרד במדרגות לצלילי האקורדים האחרונים של בית קטן בניו־יורק, שהתמשכו כעת בגרסה אינסטרומנטלית, תהיה ז'וּאַוּ דְה לוּסֶנָה, מי שהיה בעבר הכוריאוגרף של הלהקה שלנו. ידעתי, זה היה כל־כך ברור, כל־כך צפוי. הנה הוא בכבודו ובעצמו, מחליק על רקע המוזיקה – "הוא קיים, הוא קיים / העברתָּלשם את הבית הפורטוגזי / ובו אתה חי, ישֵׁן / יוצר, שב לתחייה, מת / יום־יום…" הנה הוא. היו כאלה שלא זיהו אותו. ז'יזֶלָה בָּאטישטָה, כה קרובה לגרם המדרגות, זרועותיה פשוטות לקראת גילוי הדמות המסתורית, לא זיהתה אותו. האחיות אַלסידֶש לא זיהו אותו. אני זיהיתי אותו. ראיתי את הנעליים המוארכות שלו, את בגדיו הרחבים, רחבים מדי, רוקדים על גופו, וגם הוא־עצמו רקד, ראיתי את הז'קט הארוך מדי. מי קנה תלבושת כזאת בשביל ז'וּאַוּ דְה לוּסֶנָה? מי? – שאלתי. עכשיו הגיע תורי לרצות לקום ממקומי, אבל לא זזתי. האחיות אַלסידֶש, מופתעות מאוד, לא זזו גם הן, מה שהן ראו על הבמה נגע להן. בסוף קמו כולם כאיש אחד. גם חברוֹתי הצליחו להיחלץ מהמושב. אני המשכתי לשבת. לא היה טעם לעשות מה שלא יהיה. החגיגה סביבי היתה שלמה, מד מחיאות הכפיים העניק ניצחון מוחץ לז'יזֶלָה בָּאטישטָה, ושמחת הקיץ חיברה מנוצחים ומנצחים, הן על הבמה, הן בערבוביה לאורך המעברים. המצלמות הרחיקו אל מֵעבר לְמרחבים מקובלים, רדפו אחרי העקֵבים של האנשים, הלכו אחורנית לפני ז'יזֶלָה בָּאטישטָה, ופתאום, כפי שכבר סיפרתי, אירע אותו מעוף של ז'וּאַוּ דְה לוּסֶנָה לעברי – "את עדיין זוכרת אותי?" והחיבוק שלנו, וההסתחררות שלנו, התזוזה שלנו תוך כדי ריקוד עד לפתח, מטר הניצוצות והאותיות שחלף על הגב של בגדינו המוקרנים, וקריאת הסובבים – "תראו את ז'וּאַוּ דְה לוּסֶנָה רוקד עם סוֹלאנְז' דְה מאטוּש! תראו תראו!"

אחר־כך ניגשה אלי ז'יזֶלָה, ולי אזלו המלים, לאחיות אַלסידֶש אזלו המלים. בממלכה של אימפריית הרגע פורסמו החוקים זה עתה, ואנחנו עדיין לא הכרנו אותם, עדיין היינו אנאלפביתיות במה שנוגע להלך־הרוח הזה. מבולבלות נפרדנו, כל אחת לדרכה, כבר על המדרכה של שדרת ליבֶּרְדאדֶה.

"סוֹלאנְז', את בסדר? אל תשקרי…"

דאגתה של ז'יזֶלָה בָּאטישטָה היתה כנה. כבר אמרתי. אני לא יכולה להתלונן. אחר־כך עברה סופית לקבוצה שלה, אחרי שניסחה את סעיף חוסר־האחריות שלה למה שקרה, רשמה את התאריך והטביעה את חתימתה. ז'יזֶלָה לא הזמינה את ז'וּאַוּ דְה לוּסֶנָה. לא היא התקשרה פעמים אינספור לאמסטרדם, ל־Het Muziektheater, עד שהוא ניגש לטלפון. האחריות מוטלת על ההפקה. היא נשבעה עם יד מונחת על החזה, ותוך כדי כך ביצבצה רגלה השמאלית מבעד לפתח בשמלתה הארוכה. היא נשבעה שלא היתה מסוגלת לצייר בדמיונה שהכוריאוגרף הוא הדמות שיורידו במדרגות המסתוריות. דבר כזה כלל לא עלה על דעתה. כן, היא נשבעה. ז'יזֶלָה נפרדה, בצער, בכאב, בהתרגשות, בדמעות בעיניים, ברגש היאה למנצחים היודעים שיפסידו משהו אם ישתהו עוד שני רגעים כדי לומר מלה למנוצחים. אסור להם לעשות זאת, ז'יזֶלָה לא עשתה זאת. הערָצתי לז'יזֶלָה נותרה בעינה. בעצם, הערָצתי לדמותה גברה ככל שראיתי אותה מתרחקת על המדרכה לעבר הקבוצה הפטפטנית למדי. כולם יכלו ללכת בשקט. הלילה הזה לא היה חלק מן היום, הוא היה תחנה בשעת ההגעה. מוניות רבות עמדו מול מלון טיבוֹלי, הן הגיעו ולא נסעו, כי איש לא הצליח לגלות באיזו מסעדה מגישים סעודה לילית ראויה־לשמה בשעה כל־כך מאוחרת. ובאורח נס צצה מרחוב צדדי מונית פנויה. שני גברים לבושים לבן ובלייזר שחור הצליחו לעצור אותה. אני ראיתי זרוע מנופפת. כשהתעשתי, הייתי מצונפת במושב האחורי. היה נעים. במונית שררה שמחה יוצאת־מגדר־הרגיל. בית־המלון היה ממול, אבל לשלושת הגברים לא היה חשק לפרוש, הם התכוונו לחצות את ליסבון, בקולי קולות, אם אפשר. אחד מהם, הכי צעיר, דיבר פורטוגזית במבטא דרום־אמריקאי, והוא רצה שהנהג יצפור תוך כדי נסיעה, כפי שעשו המכוניות שהסיעו את הפמליה של ז'יזֶלָה בָּאטישטָה בדרך לסעודה. הצעיר אמר – "תלחץ על הצופר, אחי, לא תצטער!" והוא הניח חופן יוּרוֹאִים מעל לוח המחוונים.

אני לא זוכרת אם הנהג הפעיל את הצופר או לא. לא חשוב לאן נסענו, הלילה הרגעי רדף אחרינו, אנחנו היינו בתוך־תוכו. אילו יצאנו ממנו, היה מתחיל ליל הימים, החודשים, השנים. היה מתחיל הלילה הלא־מושלם של מאות השנים. זכור לי שלכיכר הפרחים הגענו כבר עם שחר, יצאנו מהמונית, והם לא רצו לחזור למלון, ולי לא התחשק להיכנס הביתה. עמדנו מול עצי התרזה, עצי הדולב, המגנוליה הירוקה מאוד בתאורת הרחוב. רגע ההיסוס היה כה מכריע, עד שהאנגלי, שהיה מנתח, אמר בשפתו – "יש רגעים כאלה, כשאנחנו לא כל־כך יודעים, ובהם אנחנו בין החיים למוות. אין אִזמל שיכול להפריד ביניהם…"

הבניינים הערוכים בשורה הביטו בנו וציפו שנחליט. איך נחלצים מהמבוי הסתום?

"אני הייתי רוצה להעיף מבט בבית שלָך, להתנחל בו, אפילו בניגוד לרצונך, ובהתנגדות המשטרה…" – אמר ז'וּאַוּ דְה לוּסֶנָה, שלא איבד את חוש ההומור שהיה לו בעבר.

כך היה, אבל כשנכנסו לקומת הקרקע, עדיין היינו בתוך הלילה הרגעי. מעטים יוכלו להתפאר שחוו רגע כזה. לא חשוב לאן הבטנו, הכל סביבנו היה שלמות והרמוניה.

סיפורה של סוֹלאנְז'

ליסבון, 16 בנובמבר 2009