דורון בראונשטיין, המשורר-הפילוסוף, חוקר ב"לכרות עץ זה כמו לכרות רחם" את מהות הקיום האקזיסטנציאליסטי. קובץ השירים בספר זה, אשר […]
אליס
וכל כך רציתי עוד.
עוד ועוד ועוד ועוד
עוד.
עד שהסתכלתי על עצמי במראה
וראיתי:
כלום וכלום וכלום וכלום ועוד-
כלום וכלום וכלום וכלום ועוד-
כלום וכלום וכלום
וכלום ועוד—-
והבנתי-
אין לזה סוף,
לכל העוד הזה.
והבנתי-
הגיע הזמן לעצור.
אז עזבתי את ניו יורק ואת
כל השעונים של טיימס סקוור
ואת כל השחקנים של ברודוויי
ואת כל הצבעים של האיסט וילג’
ואת כל הכסף של האפר איסט סייד
ואת כל הפסיכולוגים של האפר ווסט סייד
ואת כל הכושים, והפורטו-ריקנים והנרקומנים
של הארלם,
והגעתי לכאן.
לאיפה שהתחלתי.
לאיפה שהכל נגמר.
ומהחלון, בחדרי העלוב בפתח תקווה, אני רואה:
עוד ועוד ועוד ועוד.
אבל מסוג אחר,
ובצורה שונה,
מתקרב אליי יותר ויותר,
ובכל יום,
קורא לי לחזור…
הפרספקטיבה האחרונה
זה איש יושב בתוך חנות ספרים.
הוא מעשן סיגריה.
עוצם עיניים ואז פוקח אותן.
מחייך לעצמו.
מוצץ קצה אצבע.
זה איש סופר שטרות של כסף
בין אצבעותיו.
זה איש מוציא חתיכת בשר
עיקשת ומופרעת,
חולה בראש,
מתוך חריץ במכנסיו,
מחזיק אותה קצר,
עושה אותה בידו,
מנער: קדימה, אחורה, ושוב,
ושוב…
זה איש שופך משהו החוצה
מתוך החתיכת בשר הרפויה עכשיו,
הרגועה לרגע.
זה איש לוגם תה מכוס פלסטיק.
זה איש לופת צוואר של נערה.
זה איש נאנח,
כל כך איש נאנח.
אני מסתכל עליו במראה
ולוחש לו:
“איש מת
במסווה של איש חי.
אתה,
אתה אני.”
אוראל
הגוף, הגוף, הגוף, הגוף…
כמה אכזר הוא הגוף.
הגוף, הגוף, הגוף, הגוף…
כמה יפה יכול להיות הגוף
וכמה מכוער הוא.
הגוף, הגוף, הגוף, הגוף…
כמה זמני הוא,
כמה שנים הוא שורד?
הגוף, הגוף, הגוף, הגוף…
עד כמה שהוא בוגדני.
הבניין הזה קיים 80 שנה
והוא מתחיל להתפורר במקומות הכי
פחות צפויים.
אני ואתה,
עירומים במקלחת,
הכל עומד כל כך,
הכל חזק כל כך,
הכל רצוני כל כך ובלתי רצוני כל כך
ויפה כל כך
ומוזר כל כך
איך שאתה כל כך בכל הכוח כל כך
מסובב אותי וחודר אליי כל כך כל כך
באהבה כל כך
בשנאה כל כך
בכאב שהוא בעצם רכות שהיא בעצם, כל כולה, במהותה,
סימון על גוף,
שהוא גם גן של שושנים וגם שטן וגם מילה,
ואושר ונסיגה והתקדשות ומחילה,
והכל בתוך החדירה הזאת שלך
אליי…
אליי…
אליי…
בתוכי, בתוכי, בתוכי,
הגוף, הגוף, הגוף,
אני מנשק את אצבעות הרגליים שלך,
אני מוצץ לך את הבהונות,
את האמה…
עד שאתה גומר לי על השיער ובוחש,
“זה השמפו המיוחד שלנו,”
אני שומע אותך לוחש,
“הגוף, הגוף, הגוף המזוין הזה…
עכשיו תורך לנצח את הגוף שלי.”
נשימה מיקה. נשימה חיים.
מה אחרי הכל נשאר?
מזוזה,
שעון,
אפר.
הוא השאיר אחריו אינסוף כסף האיש הזה.
וילדים.
ונשים.
חי חיים טובים אבל קשים,
או אם תרצו:
קודם קשים, אחר כך טובים.
עשה מיליונים: לא אחד או שניים, או אפילו עשרות.
אלא מאות. ממש ככה.
מאות ובדולרים.
ראה עולם,
הסתכסך עם חברים ומשפחה…
עשה גם טעויות בדרך.
המון.
עכשיו אני מסתכלת לזיכרון בעיניים:
רואה אישה יפה,
מזוזה,
שעון,
אפר.
מה מכל זה שונה ממה שכל אחד אחר משאיר אחריו?
אישה או גבר?
עשיר או עני?
*
אני נכנסת למכונית האדומה
היקרה שלי.
מנסה לבכות- אבל לא מצליחה.
בסך הכל הוא היה אדם טוב,
אני אומרת שוב ושוב לעצמי.
בסך הכל כולנו טובים בסופו של דבר.
המזוזה מזכירה לי שהיתה לו אמונה.
השעון מסמל את משמעות הזמן הקיים, והזמן האוזל, והזמן הממהר,
הבוגדני.
האפר מסמל את גוף האדם ואת
מה שנשאר ממנו.
“מה יכול להיות יותר פשוט מזה?”
אני חושבת לעצמי בלילה כשאני מאוננת.
אני מביטה במראה- ומאוננת.
מושכת את הפטמה- ומאוננת.
חושבת ונזכרת- ומאוננת בלי הפסקה.
הוא היה אדם טוב,
אדם טוב,
אדם טוב…
אני לא מצליחה לגמור עד שאני
מוציאה אותו לגמרי מהראש שלי.
אני נושמת.
סוף סוף גם אני נושמת.
שורטבאס
אלוהים רוצה להאיר לי את הדרך.
תן לאלוהים להאיר את הדרך.
כשאני מסתכל בעינית אני רואה:
אתה עירום כולך,
בעירום שמעבר לגוף,
ממתין למשהו,
משהו קטן.
אולי לרמז.
על משקוף הדלת קבועה מזוזה
ובתוכה הקלף המסמל.
ונקודת הדם.
והריר.
“בזיכרון הכל טמון,”
אני לוחש לג’ון קמרון מיטשל
בשירותים של בית הקולנוע ‘סאנשיין’
באיסט וילג’, בערב הבכורה של ‘שורטבאס’.
אחרי שאנחנו משתינים במשתנה
אני מסמן לו אל עבר השירותים.
אני מאונן.
הוא מאונן.
עד הסוף והכתמים.
“זה מאוד מסמל את מה שרציתי
לספר דרך הקולנוע שלי,”
הוא אומר לי אחר כך,
מושב אחד על יד.
“זאת דרך חיים,”
אני מסכים איתו לגמרי.
“אתה בחור טוב,”
הוא לוחש,
“בסך הכל בחור טוב.
בכלל לא כמו מה שכל האחרים אומרים.”
אחרי ארבע שנים,
ב-2010,
אני נזכר במבט, בתחינה,
בכאב הצרוף.
“הכל טמון בזיכרון,”
אני לוחש לעצמי,
עד הסוף, והכתמים,
בעירום שמעבר לגוף
בו קבועה המזוזה.
ובתוכה הקלף.
הנקודה.
הריר.
אלוהים רוצה להאיר לי את הדרך.
בדרכי המשונה,
אני נותן לו להאיר.
אין עדיין תגובות