לחיות פתוח

הקדמה

בדצמבר 2014 פירסמתי באינטרנט את הפוסט הבא:

‘הנה. עשיתי את זה. שמי מאשה הלוי. בלב פועם ובידיים רועדות אחרי אינספור התלבטויות פתחתי עמוד רשמי. עם השם שלי והתמונה שלי ובלי להסתתר. למרות ובגלל הפחד. והפחדים רבים. מה יגידו השכנים? וההורים של הילדים בבית ספר? ואני הרי מחפשת עבודה וחברה טובה אמרה לי תבדקי היטב שבדף הפייסבוק שלך אין שום אזכור לזוגיות פתוחה אחרת לא יעסיקו אותך. יתייחסו אלייך כאל מופקרת, סכנה לחברה. מה את צריכה את זה? שלא לדבר על העובדה שעכשיו הקלתי לחלוטין על בעלי את העניינים אם יום אחד ירצה להתגרש ממני, ויש לכך גם השלכות כלכליות כמובן.

הדף הזה נפתח בגלל הפחדים הללו. הוא יציאה מהארון בראש מורם. יציאה מהארון כדי לקדם שיח ולעורר דיון על הבעיות שמעלה מונוגמיה במאה ה־21 ועל האלטרנטיבות הקיימות לזוגיות המונוגמית הרגילה.

מאוד קל לנו, האנשים החיים בזוגיות פתוחה למיניה, להצניע את העובדה הזאת. בעצם לרוב אין לנו שום צורך או חובה לצאת מהארון. לכאורה אנחנו חיים כאחד האדם ואין צורך לעורר סערות וגלים מיותרים שיכולים רק לפגוע בנו. אבל אם ברצוננו להוביל שיח, להציף בעיות, לשאוף לחברה שיקבלו בה את הדרך שלנו כדרך לגיטימית ומוסרית, אין בררה אלא לצאת החוצה, להזדהות ולהגיד ‘זו אני’.

הדף הזה לא שואף להפוך את הלא־מונוגמיה למיינסטרים, והוא לא יוצא נגד המונוגמיה. הוא פותח פתח לאפשרויות נוספות, לא חפות מבעיות ומקשיים. אין לי תשובה מוחצת ולא גיליתי את האור, רק עוד כמה דרכים שאפשר לצעוד בהן יד ביד… לפני שנתיים פתחנו אני ובעלי את הזוגיות שלנו לאנשים נוספים. הדבר הוביל לטלטלות לא פשוטות ולתובנות רבות על הזוגיות שלנו ועל זוגיות בכלל.

השמחות והאושר, הגילויים והקשיים והבעיות, כל אלו הובילו אותי לעיסוק נרחב בנושא: קריאה, שיח, מפגשים עם זוגות ובודדים שרוצים לצאת לדרך ופעילות בפורום ובקבוצות פייסבוק שעוסקים בנושא. מתוך הרצון לחלוק את המידע שהולך ונצבר והרצון לעורר דיון ציבורי, נולד הדף הזה’.

ככה יצאתי מהארון. אחרי אינספור התלבטויות וברגע אימפולסיבי אחד. יצאתי מהארון כי הבנתי פתאום מה זה להיות שוליים. משהו שאף פעם לפני כן לא באמת הבנתי. נורא פשוט. אני אשכנזייה, מעמד בינוני, סטרייטית, משכילה. אמנם בזמנו הייתי עולה חדשה מרוסיה, וכמו כל עולה חדש קיבלתי את המנה שלי של התעללות מילולית והצקות ומכות, אבל זה היה מזמן ובטח ובטח שלא הבנתי את המצוקה של אנשים שחיים בשוליים כי הדרך שבה הם בחרו לא מקובלת על ידי החברה.

למשל, לא הבנתי למה הומואים צריכים מצעד. אמנם לא אמרתי, אבל בהחלט הסכמתי בלב עם המשפט ‘שיעשו בבית מה שהם רוצים אבל למה צריך פרובוקציה?’ גם כשפתחנו את המערכת לא הרגשתי שאני שוליים. נכון, הייתי צריכה להסתיר את המערכת הנוספת שלי. אבל זה ללא ספק היה שיפור לעומת פתרונות אלטרנטיביים כמו בגידה או גירושים, אז לא התלוננתי.

ואז קראתי את הספר של ג’נט הארדי ודוסי איסטון The Ethical Slut, שהיה סוג של תנ’ך פוליאמורי (פוליאמוריה, בלועזית: אהבות מרובות, כינוי לאנשים שמנהלים בו־זמנית יותר ממערכת יחסים אוהבת אחת, ולרוב גם מינית) נכון לעד לפני כמה שנים, כי זה היה כמעט הספר היחיד בנושא.1 הספר נפתח באזכור של כל מיני קבוצות שוליים מיניות, שחלק נכבד מהן לא ידעתי שקיימות בכלל. הומואים ולסביות, קווירים, טרנסים, ג’נדרקווירים, פאן סקסואלים, א־מיניים, BDSM ו… פוליאמורים. זה היה רגע של התעוררות לא נעימה. אני, המיינסטרים הבורגני־החילוני, פתאום שוליים? עם כל ה… איך אמרנו שאומרים את זה? ג’נדרקווירים? שמתי לב כמה דעות קדומות יש לי בנוגע לנושאים הללו, ופתאום שמתי לב גם שבערך חצי שנה אחרי שכבר פתחנו את המערכת, עדיין התייחסתי לפוליאמורים כאל אנשים הזויים שמשהו בהם לא בסדר. אפילו שאני עצמי חייתי ככה. כוחה של הסטיגמה החברתית…

באותו הזמן התחלתי להבין לאט־לאט מה זה אומר לחיות בפחד. מה זה אומר לפחד להחזיק לחבר שלי את היד מחשש שמישהו יראה. מה זה אומר שאנשים מפחדים שיפטרו אותם, ילעגו להם, ישפילו אותם, ינתקו איתם את הקשר או יפגעו בילדים שלהם. שלעשות את זה בשקט, בסתר, בבית, לא נותן מענה לפחד התמידי הזה שמישהו יגלה. והבנתי כמה אנרגיה מושקעת בהסתרה הזאת.

הבנתי וחוויתי שזה מונע מאנשים את החופש הכי בסיסי שיש לכל סטרייט מונוגמי בעל משפחה או שחי בזוגיות; אנשים לא יכולים לשים תמונה משותפת שלהם במקום העבודה, הם צריכים לשקר לכולם לגבי מה הם עושים הערב, הם צריכים להסתיר מחברים טובים וממשפחה שינוי משמעותי שהם עוברים, להסתיר את בני הזוג האהובים והמהותיים להם, את האופוריה של ההתאהבות ואת הכאב של הפרֵדות. כשהם כבר מביאים את בן הזוג שלהם לאירוע משפחתי, הם משקרים לכולם לגבי אופי הקשר ונמנעים באותו ערב ממגע. את מה שלכולם יש באופן כל כך טבעי: שיתוף, תמיכה, אותנטיות והיכולת פשוט לחיות את החיים במלואם בלי לצנזר — לנו אין. זה להסתיר חלק עצום מהחיים. זה לא כיף לחיות בארון. וזה לא חתרני. זה כואב וזה מאוד מאוד בודד.

אז החלטתי לצאת ולבטא באמצעות הנראות שלי את הזכות של האחרים לחיות את חייהם במלואם בלי לפחד. דווקא כי ביתר התחומים הייתי כל כך מיינסטרים. ילדה טובה ירושלים, שבגיל שבע ירדה מהמטוס בלי כינור רק כי היא כבר ניגנה בפסנתר, שעשתה דוקטורט באוניברסיטה העברית, שהיתה מורת דרך ולימדה בקורסים של מורי דרך. ידעתי שאנשים לא יוכלו לטאטא אותי מתחת לשטיח בטענה שאני שוליים הזויים. אני לא. אני הם, אני אתם, אני השכנה ממול, והיה חשוב לי להראות את זה. שיש לא מעט אנשים בדיוק כמוני: מהנדסים, מורים, הייטקיסטים, גברים ונשים בכל הגילים, החל בשנות ה־20 המוקדמות ואף לפני כן וכלה בבני 80 שחיים בדרכים לא מונוגמיות.

לא ידעתי לאן זה יוביל אותי, ידעתי רק שזה בוער בי. אולם אפילו האנשים הכי קרובים לי זזו אחורה והשאירו אותי עומדת על הבמה בבדידות מזהרת. הם פחדו שיגלו מי הם, הם פחדו שירכלו עליהם, הם הרגישו שזה מיותר, הם היו אנשים פרטיים. הכול מסיבות לגיטימיות. גם זה היה מאוד בודד לפעמים.

ובכל זאת, המשכתי לכתוב עוד ועוד פוסטים והרהורים, שהלכו והצטברו למספר מכובד של דפי וורד. בה בעת פתחתי את האתר הראשון בעברית, ועד למועד כתיבת שורות אלו היחיד, העוסק ביחסים לא מונוגמיים בהסכמה ונותן מענה בסיסי הכולל הפניה לספרות, לאתרי אינטרנט ותמיכה, מגדיר הגדרות ראשוניות ועונה בצורה בסיסית על שאלות שנשאלות תדיר, כמו איך מתמודדים עם הקנאה או מה עושים אם מתאהבים (http://mashahalevi.co.il/). הפכתי לאקטיביסטית שמטרתה ליידע את האנשים דרך ערוצי המדיה השונים שיש עוד דרכים לניהול מערכות יחסים רומנטיות נוסף על הדרכים המוכרות לנו כיום: מונוגמיה, גירושים או בגידה. הופעתי בתוכניות בוקר ובכתבות בעיתונים, נדדתי מרדיו אזורי אחד למשנהו, הרציתי ברחבי הארץ ונסעתי לכל מקום שהזמין אותי.

עם זאת, הרגשתי שהפלטפורמות הללו אין בהן די. אי אפשר לחפש בפייסבוק כמו שצריך, כי קשה לגלול עוד ועוד אחורה כדי למצוא את כל הפוסטים הרלוונטיים לנושא ספציפי, באתר אינטרנט אי אפשר להרחיב מעבר לסביר, המדיה מתמקדת בצהוב ונמנעת משיח מעמיק יותר. אמנם יש הרבה ספרות בנושא באנגלית, אבל טרם נכתב משהו בעברית, שפונה לקהל הישראלי ושוטח בפניו את האפשרויות, הדילמות ודרכי ההתמודדות עם מעבר ממונוגמיה לאחד המודלים האחרים. וכך נולד הספר הזה. כדי לתת מענה לקהל דובר העברית. לקח לי זמן להבין שאני בעצם כותבת ספר, וכשהבנתי, התחלתי לפרסם חלקים ממנו בפוסטים ובפייסבוק, ובתמורה קיבלתי תגובות שהפנו אותי לעוד ועוד מקורות מידע, גרמו לי לחשוב אחרת והרחיבו לי את היריעה. למעשה, כתבתי את הספר הזה עם קהל הקוראים שלו, שזו חוויה מרגשת ומיוחדת במינה, ואני מודה לכל אחד ואחת מהם על האתגור, על השאלות, על חוסר ההסכמות ועל הרחבת הידע והמחשבה שלי.

וכך התחלתי לכתוב ספר הדרכה ליחסים פתוחים, ובאותו הזמן המשכתי לכתוב פוסטים בפייסבוק, שהלכו והתרחקו דווקא מעניין פתיחת מערכת היחסים, ונגעו בסוגיות משיקות כמו זוגיות, מוסר, כנות, צדק… עד שהבנתי שמה שאני כותבת עניינו לא רק מונוגמיה ויחסים לא מונוגמיים. אני כותבת בעצם גם על האפשרות לקחת כל אקסיומה ודוֹגמה תרבותיות שלמדנו והפנמנו מגיל אפס, ולבחון אותן תחת זכוכית מגדלת. לקחת את המובן מאליו ולתהות על קנקנו ומשמעותו בחיינו, ולשאול את השאלה, ‘האם הדוֹגמה הזאת משרתת אותי או לא? האם היא הופכת את חיי לטובים יותר או לא?’ אם התשובה היא ‘לא’, להתמודד עם התשובה הזאת באומץ ולשנות.

אז נעים להכיר. שמי מאשה הלוי. את הדוקטורט שלי עשיתי במחלקה לגיאוגרפיה באוניברסיטה העברית, כשבחנתי את הבנייה המחודשת של המקומות הקדושים הקתוליים בארץ בהקשרים אמנותיים, לאומיים, ארכיאולוגיים, פוליטיים ואחרים. אני אוהבת לספר שהגעתי לגיאוגרפיה במקרה, אחרי שהלכתי לאיבוד במסדרונות הפתלתלים וחסרי ההיגיון הניווטי של האוניברסיטה, ואחרי שהחלפתי בפעם השלישית חוג (משפה וספרות צרפתית ללימודים לטינו־אמריקניים, ומשם לגיאוגרפיה). במהלך לימודי המאסטר והדוקטורט שלי נברתי בארכיונים מלאי אבק בכמה מדינות ובכמה שפות, עקבתי בהתלהבות אחר חלקי הפאזל שהלכו התחברו לכדי תמונה המורכבת מסיפור ועוד סיפור, הסתובבתי מלאת פליאה בין ספרים עתיקים לכנסיות עתיקות יותר או פחות והייתי בטוחה שייעודי ומקומי בעולם ידועים והם באקדמיה.

הקריירה המובטחת החלה לדשדש אחרי הדוקטורט, בעודי מדלגת מפוסט־דוקטורט לפוסט־דוקטורט, כמעט מקבלת תקן נכסף באוניברסיטה העברית, ולבסוף מקבלת תקן במכללת אשקלון. עד מהרה החלו להיפער סדקים בתיאוריית הייעוד שלי, שהובילו אותי בסופו של דבר לעזיבת האקדמיה. אני לא יודעת אם זה חלק ממשבר גיל ה־40 — השינויים שחלו החל מהגיל הזה בזוגיות שלי ובקריירה שלי. אבל כמו שאומרת הקלישאה (וקלישאות לא סתם הפכו לכאלו, בדרך כלל יש בהן יותר משמץ של אמת), כל משבר הוא גם הזדמנות, והזדמנות זו לשינוי שנקרתה בדרכי הובילה אותי לדיוק עצמי גדול יותר במה נכון לי ביחסים ומה נכון לי בחיים.

ואז, תוך כדי חיפושי עבודה בפרט, וכיוון לעתיד בכלל, באימפולס של רגע, פתחתי את הדף בפייסבוק ואת האתר שעוסקים ביחסים פתוחים, והתחילו לזרום אלי פניות ובקשות לייעוץ ולעזרה. מכיוון שלא היו לי כלים לייעוץ מהסוג הזה, הלכתי ללמוד תחום חדש לחלוטין — התמקצעתי בטיפול ב־NLP, בלימודי גישור, באימון בשיטת תקשורת מקרבת, בעבודה של ביירון קייטי, בטיפול בטראומות וכד’. כיום אני מנחה זוגות ויחידים ועובדת הרבה עם זוגות לא מונוגמיים, מעבירה סדנאות שעוסקות בתקשורת ובהתפתחות אישית, מרצה על מונוגמיה ופוליאמוריה, והמסע לא נגמר, הוא רק התחיל. ואני סקרנית כמו ילדה קטנה איפה אהיה בעוד חמש שנים ובעוד עשור. העולם שלי פתוח, והכול עוד יכול להשתנות כל כך הרבה פעמים. אבל הכול היה צריך להתחיל איפשהו…

וכך הכול התחיל

ביום הולדתי ה־40, כשהייתי בטוחה שהחיים שלי נגמרו רשמית כי אני כבר נורא זקנה, ואחרי 15 שנות מונוגמיה מוחלטת בלי בגידות ובלי סטיות מהנורמה, לקחה אותי בת הדודה שלי יעל לסרט ‘סיפור מלכותי’. זה היה סרט דני המבוסס על סיפור אמיתי, על מלך דנמרק החולה במחלת נפש. בשל המחלה הביאו למלך רופא שהיה אמור לטפל בו ולאפשר לו לקיים את הממלכה. הרופא הממולח למעשה השתלט על הממלכה. הוא החתים את המלך החולה על רפורמות שהמלך לא היה מסוגל להבין, התאהב במלכה ואף עשה איתה ילדים. בסופו של הסרט הוא נתפס והועלה על הגרדום בעוד דמעות זולגות מעיניו. ואני… אני מצאתי את עצמי יושבת בסרט ומקנאה בו. מקנאה בו על התשוקה שהוא חווה עם המלכה, על מימוש של משיכה והתאהבות שהיה שווה לשלם למענן בראשו. כמובן, כמו כל אדם שמסתכל דרך הפריזמה של החסרים שלו עצמו, התעלמתי לחלוטין מהעובדה שבדרך הוא גם השתלט על הממלכה, ראיתי רק את מה שרציתי לראות, ועלו בי תחושות חזקות של קנאה ושל פספוס. לא רציתי למות ככה. לא רציתי למות בלי שהתנסיתי בעוד חוויות מיניות עם עוד אנשים ובלי שחוויתי עוד פעם התאהבות, בלי לחוות שוב את התשוקה הזאת שעוצרת את הנשימה, מסחררת את הראש ומרעידה את הגוף. אז נכון, ראשו מונח עכשיו על הגיליוטינה, אבל הי… לפחות הוא חווה את התשוקה הזאת עד זמן לא רב טרם מותו.

אם להודות על האמת, קנאה באדם שעומד למות מצביעה על צורך נואש וחזק מאוד, שעד אז לא הרשיתי לעצמי להיות מודעת לו, ועכשיו כשהוא עלה למודעותי, לא ידעתי מה לעזאזל לעשות איתו. עוד לא ידעתי אז, כשישבתי בסרט הזה וחשבתי שחיי נגמרו, שהשנה הזאת תשנה את חיי, תהפוך את הזוגיות הנפלאה שלי עם בעלי על פיה, תטלטל אותה, תנער אותה, תחזיר לחיי את התשוקה, ההתאהבות, סקס כמו בסרטים (רק יותר טוב), גילוי עצמי אישי ומיני בכל הרמות האפשריות, תגביר את המודעות העצמית שלי ותכוון אותי למקום אחר מבחינת קריירה.חמישה חודשים אחרי הסרט הזה יצאנו אני ובעלי ממונוגמיה לפוליאמוריה. חווינו תקופה סוערת של פתיחה, סגירה ופתיחה מחדש, מימשנו פנטזיות פרועות פחות או יותר ועלינו על רכבת הרים רגשית. התהליך הזה היה לא פשוט בכלל וכרוך בהרבה כאב לשנינו. לרגע אפילו עלו חששות אמיתיים שלא נצליח למצוא את הדרך שתהיה נכונה לשנינו ושניאלץ להיפרד. ואני זוכרת את ההחלטה שלקחנו בשיא המשבר שאנחנו לא עוזבים ידיים, שנמצא את הדרך ששנינו יכולים לחיות איתה, ושזוגיות כל כך טובה וחזקה לא תיהרס בגלל פתיחת היחסים. עם הזמן הדברים התאזנו ונרגעו, ומצאנו את המקום הנוח והבטוח אך בה בעת המרגש והפתוח שבו אנחנו נמצאים עכשיו, כשלכל אחד מאיתנו יש קשרים נוספים על המערכת הראשית שלנו. העתיד אף פעם לא ברור ולא ידוע, ואנחנו יכולים לדעת רק איך הסיפור שלנו מתחיל, ולא בהכרח איך הוא ייגמר. בהחלט ייתכן, ואני מייחלת לכך, שהוא ייגמר ב’הם חיו באושר ובעושר’; כמו שייתכן שבהמשכו של התהליך נמצא את עצמנו בנפרד (כי גיליתי בתהליך הזה ששום דבר לא ידוע, הכול דינמי, והכול אפשרי). ובכל זאת, החלטתי לא לחכות לסוף הסיפור (בעיקר לאור העובדה שאצלנו במשפחה הנשים חיות עד גיל 100+ ואני רק בת 45), אלא לכתוב את הספר הזה כבר עכשיו, לטובת האנשים שיצאו או שחושבים לצאת אף הם לדרך הזאת, ולטובת אנשים שרוצים להסתכל על זוגיות במבט חוקר וסקרן ולבחון מה מתוך מה שכתוב כאן נכון להם בלי קשר לדרך שבה יבחרו בסופו של דבר.

על מה הספר?

הספר מעלה שאלות על הטבעיות של מונוגמיה לבני האדם. מתאר את ההיסטוריה של המונוגמיה, כיצד התפתחה, מדוע הגיעה לחיינו, ומדוע רובנו בטוחים שככה אנחנו אמורים לחיות ושאין דרך אחרת. הספר בוחן את היתרונות והקשיים במונוגמיה, עוסק בבגידה, במיניות ובתקשורת זוגית. הספר גם מתאר את החלופות הקיימות למונוגמיה, תוך התמקדות בקשיים ובאפשרויות של זוג שיוצא ממונוגמיה ליחסים לא מונוגמיים, ונותן את זווית הראייה שלי על דרכי התמודדות עם הקשיים השונים שעומדים בפני האנשים שרוצים לפתוח את החיים, הגוף והלב לאנשים נוספים, כמו סוגיית ההתמודדות עם פחדים, קנאה והתאהבות של בן זוג או שלנו באדם נוסף.

אין בספר הזה משום המלצה ליציאה ליחסים לא מונוגמיים בהסכמה. רק אתם יודעים (או לא יודעים) אם זה מתאים ונכון לכם. כמו כל דרך חיים וכל סוג של יחסים, יש כאלה שזה מתאים להם ויש כאלה שלא. הכול לגיטימי והכול נכון כל עוד הוא מתאים לכם ולא פוגע באחרים.

הספר הזה נועד לפתוח את הראש לכיווני מחשבה חדשים בנוגע לזוגיות וליחסים, ולכן חלקו הראשון הוא סוג של ספר עיון. כמו כן רציתי שהספר יהווה גם מעין ספר הדרכה למי שיוצא לדרך חדשה ולא מוכרת, ובזה עוסק חלקו השני. זה לא ספר מחקרי, למרות שיש בו הסתמכות רחבה על מחקר. זה גם לא ממש ספר הדרכה ייחודי ליחסים פתוחים, כי כמעט כל מה שכתוב בו יהיה נכון בהתאמות קלות לכל סוג של זוגיות, גם מונוגמית. מדי פעם משובצים בו מכתבים שנשלחו אלי (המכתבים מופיעים בשמות בדויים כדי לשמור על אנונימיות ופרטיות הכותבים) וחלקי פוסטים שלי, כי חשוב לי להראות גם את הצד האנושי, ולא רק האקדמי או ההגותי של דרכי החיים הללו.

פעם ישבנו אני ובעלי עם בני זוג שרוצים לצאת לדרך הזאת וסיפרנו להם את הסיפור שלנו, ובעלי אמר דבר מאוד נכון: ‘אנחנו מספרים לכם את זה ממקום אחר, וגם מה שמאשה כותבת בדף שלה כבר נכתב ממקום אחר.’ אנחנו עברנו את כל הדברים שאתם עוברים עכשיו: את הפחדים, את חוסר הוודאות, את חוסר היכולת לדעת ‘איך זה ייגמר’ ואם הסוף יהיה טוב או מר, טעינו והכאבנו בדרך, ירדנו למקומות אפלים ונשמנו אוויר פסגות דליל. לקח לנו זמן להגיע למקום שבו אנחנו נמצאים עכשיו. וגם היום אנחנו עדיין לא יודעים ‘איך זה ייגמר’, רק שהיום כבר הרבה יותר ברור לי שאין בסיפור הזה סוף ‘רע’ או ‘טוב’. יש רק אפשרויות שונות בלי כותרת שיפוטית. עם זאת, חשוב לי להגיד כבר עכשיו לכל מי שקורא ואולי נמצא בתחילת הדרך — הייתי שם. חוויתי רכבות הרים, הייתי מאוהבת עד מעל הראש, פחדתי, כאבתי, הייתי בדיכאון, קינאתי. ואני גם לא יכולה להבטיח שלא אכאב או לא אקנא או לא אבהל שוב. אבל אני ללא ספק במקום אחר מזה שהייתי בו בהתחלה.

מאוד חשוב לי להבהיר: הספר נכתב מזווית ראייה הטרוסקסואלית ומדבר על מערכות יחסים בין גברים לנשים. אולם, מן הסתם, הוא נכון במידה רבה גם למערכות יחסים להט’ביות. כמו כן יש בספר חלוקה מגדרית, ולעתים אני מייחסת דבר־מה יותר לנשים או יותר לגברים, מכיוון שיש לזה ביטוי סטטיסטי במחקר. עם זאת, כולנו יודעים שהדיכוטומיה המוחלטת לא נכונה, ויותר מזה, שהחלוקה הזאת לגברים ולנשים לעתים קרובות מחטיאה את המטרה, מכיוון שלכולנו יש חלקים גבריים ונשיים במינונים כאלה ואחרים בתפיסות, בהתנהלות ובחוויה. חשוב לי להדגיש את זה, כי אני בטוחה שיהיו גברים שימצאו את עצמם בסיפור ה’נשי’ ולהפך. הרי כמו שהדגימה יפה פרופ’ דפנה יואל, יש בנו גם וגם.2 אני בטוחה שיהיו קטעים בספר שיקוממו אנשים עקב הייחוס של דפוס או תפיסה מסוימים רק לנשים או רק לגברים. הסיבה סטטיסטית בדרך כלל, ומטבעה מכלילה. אנא הפכו את המינים כרצונכם.

חשוב לי להדגיש שהספר הזה רחוק מלהיות האמת היחידה על מערכות יחסים. והגם שהוא מבוסס על קריאה נרחבת של ספרות פוליאמורית ומאמרים וספרות מחקריים, על מפגש חברתי וטיפולי עם לא מעט זוגות שבחרו בדרך האלטרנטיבית ועל ניסיון אישי, הוא בכל זאת סובייקטיבי ומייצג את התפיסות וזווית הראייה שלי. וזווית הראייה שלי לא טובה בשום דרך (מלבד אולי הניסיון) מזו שלכם. קחו מכאן את מה שנראה לכם מתאים ונכון והתעלמו ממה שלא מתאים ולא מהדהד אצלכם עמוק בפנים.

בהצלחה לכם בכל מערכת יחסים שתבחרו, and may the force be with you…