רִיל פוֹס וארבעת אחיה גדלים על סירת מגורים קטנה שבנה אביהם. נוף ילדותה הוא נהר המיסיסיפי, והמים הם מגרש […]
הקדמה
בולטימור, מרילנד
3 באוגוסט 1939
סיפורי מתחיל בליל אוגוסט לח, במקום שלעולם לא אראה. החדר מתעורר לחיים רק בדמיוני. רוב הזמן הוא גדול, כשאני חושבת עליו. הקירות לבנים ונקיים, המצעים פריכים כעלי שלכת. בסוויטה הפרטית הכול ממין משובח. בחוץ הרוח יגעה, והציקדות מצקצקות בעצים הגבוהים, ממקומות המסתור הירוקים שלהן מתחת למסגרות החלונות. הווילונות נעים פנימה כשהמאוורר בעליית הגג רועש מלמעלה ומניע אוויר חם שאין לו שום חשק לזוז.
ריח אורנים חודר פנימה, וצעקותיה של האישה פורצות החוצה כשהאחיות מצמידות אותה למיטה. זיעה מצטברת על עורה וזולגת על פניה, על זרועותיה ועל רגליה. היא הייתה נבהלת אילו ידעה זאת.
היא יפה. נשמה עדינה ושברירית. לא מהסוג שבמתכוון יחולל את הזוועה שברגע זה רק מתחילה. בשנות חיי ההפכפכות למדתי כי רוב בני האדם מתנהלים כמיטב יכולתם. הם אינם מתכוונים לפגוע באיש. זה רק תוצר לוואי איום ונורא של הישרדות.
זו לא אשמתה, כל מה שקורה אחרי אותה לחיצה אחרונה חסרת רחמים. היא מפיקה מתוכה את הדבר האחרון שהייתה רוצה בו. גוף שקט בוקע – ילדה זעירה, בהירת שיער, יפה כבובה ועם זאת כחולה ודוממת.
לאישה אין שום אפשרות לדעת מה עלה בגורל בתה. ואם היא יודעת, התרופות יטשטשו את זיכרונה עד שלמוחרת יישאר ממנו רק ערפל. היא מפסיקה לצעוק ושוקעת בשנת דמדומים בגלל מנות המורפיום והסקופולאמין שקיבלה כעזרה להתגברות על הכאב.
עזרה להשתחרר מהכול, וזה מה שהיא תעשה.
שיחה אוהדת נשמעת כשרופאים תופרים ואחיות מנקות את מה שנשאר.
״כל כך עצוב כשזה קורה כך. כל כך לא בסדר כשאין לאדם אפילו נשימה אחת של חיים בעולם הזה.״
״לפעמים זה מעורר שאלות… למה… כשילד הוא כל כך רצוי…״
צעיף יורד. עיניים זעירות מכוסות. הן לעולם לא תראינה.
אוזניה של האישה שומעות, אבל אינן קולטות. הכול חודר פנימה וחומק ממנה. כאילו ניסתה לתפוס את הגאות, והנה היא חומקת בין אצבעותיה הקפוצות, ולבסוף צפה ומתרחקת יחד איתה.
גבר מחכה בקרבת מקום, אולי במסדרון, מחוץ לדלת. הוא מרשים, מכובד. לא רגיל להיות כל כך חסר אונים. הוא עמד להפוך לסבא היום.
ציפייה הדורה נמוגה והפכה לעצב מייסר.
״אדוני, אני כל כך מצטער,״ אומר הרופא כשהוא יוצא מהחדר. ״עשינו כל מה שאפשר כדי להקל על סבלה של בתך ולהציל את התינוקת. אני מבין כמה זה קשה. מסור בבקשה את תנחומיי לאבי התינוקת כשתצליח ליצור איתו קשר בחוץ לארץ. אחרי כל כך הרבה אכזבות, למשפחה שלך הייתה מן הסתם תקווה גדולה.״
״היא תוכל ללדת בעתיד?״
״זה לא מומלץ.״
״זה יגמור אותה, וגם את אימא שלה כשהדבר ייוודע לה. כריסטין היא בתנו היחידה, אתה יודע. הקליק־קלאק של כפות רגליים קטנות… תחילתו של דור חדש…״
״אני מבין, אדוני.״
״מהן הסכנות במקרה שהיא…״
״חייה יהיו בסכנה. ומאוד לא סביר שבתך תצליח לעבור עוד היריון עד סופו. אם היא תחליט לנסות, התוצאות יכולות להיות…״
״אני מבין.״
הרופא מניח יד מנחמת על שכמו של הגבר שבור הלב, או שכך זה קורה בדמיוני. מבטיהם נפגשים.
הרופא מביט אחורה כדי לוודא שהאחיות אינן שומעות. ״אדוני, תרשה לי להציע משהו?״ הוא אומר בשקט, ברצינות רבה. ״אני יודע על אישה בממפיס…״
אין עדיין תגובות