במשך שנים כתבה והרצתה הסופרת עמליה כהנא-כרמון (2019-1926) על האתגרים הניצבים לפתחה של סופרת, בייחוד בספרות העברית. כך ביקשה לבחון […]
עִם הספר
בין עשרות המסות והרשימות שעמליה כהנא־כרמון פרסמה בעיתונות ובכתבי העת, מתייחדת חטיבה אחת של שבע מסות, המוקדשות כולן לעמידתן של נשים בעולם הספרות — נושא שהיה משורש נשמתה. הסופרת סימנה את הקשר בין המסות השונות כאשר הפנתה מן המאוחרות שבהן אל המוקדמות, וכך התוותה למעשה את קו המתאר לספר זה.
המסות התפרסמו בשנים 1996-1984. במובן מסוים זוהי כרוניקה של מאבק ובה־בעת גם קריאה למרד, לשׂידוד מערכות. עמליה כהנא־כרמון מדמה עצמה באחת המסות לאישה דון־קישוט, הנלחמת לבדה בטחנות רוח, ומצטיירת בכל המסות ככזאת. מוטל עליה לשכנע את הקוראים והקוראות, המאזינים והמאזינות (חלק מן המסות הן עיבוד לנאומים שנשאה) שבכלל יש כאן מאבק, שטחנוֹת הרוח הדוממות הן בעצם ענקים מאיימים, או במילים אחרות, שמופעלים עליה, האישה הסופרת, אילוצים איומים מבעד לחזות שלֵווה כביכול; שחזות זאת היא חלק מן המנגנון הכוחני, המכשיל, והיא שגוזרת על מאבקה שייראה מגוחך: דון־קישוט מול טחנת רוח. היא מלינה על מיעוט הנשים הכותבות, על בדידותה הלא־זוהרת במערכה ארוכת השנים, על המאבק האבוד מראש לזכות בקול ייצוגי ולא מסומן. רק במסה האחרונה היא מספרת על "שיטפון של נשים סופרות" ותמהה עליו. אלו כבר השנים של פריחת תרבות המקומונים, תחילת הביזור בשדה הספרות וירידת קרנה של תרבות הספר. כהנא־כרמון עומדת על הקשר שבין התפוררות ההגמוניה הספרותית לבין שגשוגן של היוצרות הצעירות, ומדבריה משתמע שאמנם חל שינוי — אבל שמהותית, הדברים עומדים בעינם: גם הסופרות הצעירות שבאו זה מקרוב (רונית מטלון, אורלי קסטל־בלום, יהודית קציר, סביון ליברכט, לאה איני, אילנה ברנשטיין ואחרות) לא יצליחו היכן שהיא נכשלה, לא יוכלו לחרוג באמת מן התחום הצר שהוקצה לכתיבתן של נשים. מן הבחינה הזאת, כל כמה שהמסות הן מסמך תיעודי, בן־זמנו, כך הן מצביעות על דפוס קבוע, על־זמני, בספרות העברית ואולי בכלל בחברה הישראלית.
כהנא־כרמון מצטיירת במסות אלו לא רק כמעין גלגול נשי ומודרני של דון־קישוט אלא גם ככזה של המדינאי הרומי קַאטוֹ הזקן, שנהג לחתום כל נאום שלו באמירה, "ואת קרתגו יש להחריב", גם אם לא עסק כלל בעניין זה. היא מודעת לכך שדבריה עשויים לצרום לאוזן או לעין ואף להישמע תלושים, ואף על פי כן היא שָבָה וחוזרת עליהם מתוך שכנוע פנימי עמוק. החֲזרות המסוימות שיש בדבריה, בחלקן הן טכניות — אילו היה סיפק בידה לערוך בעצמה חטיבת מסות זו למקשה אחת, אולי הייתה משמיטה את חלקן — אבל נדמה שביסודן החזרות הן מהותיות. הן עצמן מעשה של סירוב, של התנגדות, של התעקשות. מן הבחינה הזאת, הן צוהר אל עומק הטקסט, שכולו התעקשות והתרסה. כהנא־כרמון מוותרת כאן מראש על אהבת הקוראים והקוראות: את קאטו הזקן אין אוהבים. אבל בִּמקום האהבה באה ההערכה — לניתוח האנליטי ללא כחל ושרק, לנחישות, לדבקוּת בעקרונות, לאומץ — גם האומץ שלא להיאהב או לשאת חן. אומץ זה הוא שמוביל אל החופש ואל ניקיון הדעת, שרק הודות להם ניתן לומר דברים נכוחים.
במסות שָבָה ומופיעה המילה "חזון", כמעין חוט שני המכליב אותן זו לזו. במילון של עמליה כהנא־כרמון, מילה זו היא נרדפת לאידיאל הכּתיבה, לְמה שכתיבה ראויה נדרשת לממש. אלא שעל פי רוב מונח זה מופיע כאן על דרך השלילה, כְּמה שלא ניתן לממשו מתוקף הנסיבות המצמיתות: אלו כנפיים — שקוצצו. בהקשר זה מתבקש לחשוב על תמונת הסיום הנשגבת של 'אל המגדלור' מאת וירג'יניה וולף, כיצד לילי בריסקו נותרת לבדה עם הציור שכּל כך הרבה טרחה עליו ולפתע מתברר לה שהוא אמנם יצירה העומדת בפני עצמה, על אף כל הקשיים והספקות המאכּלים, ושהיא אפוא אמנית:
במהירות, כאילו משהו שָם קורא לה לשוב, פנתה אל הבד שלה. הנה הוא — הציור שלה. כן, על כל הירוקים והכחולים שלו, הקווים שלו הנמתחים מעלה־מטה ולצדדים, הניסיון שלו לגעת במשהו. יתלו אותו בעליות גג, חשבה; ישמידו אותו. אבל מה זה משנה, שאלה את עצמה ואחזה שוב במכחול שלה. היא הביטה במדרגות; הן היו ריקות; היא הביטה בבד שלה; הוא היה מטושטש. בעוצמה פתאומית, כאילו ראתה אותו בבהירות לשנייה אחת, ציירה קו, שָם, במרכז. הוא מוכן; הוא גמור; כן, חשבה, כשהניחה את המכחול שלה בתשישות גמורה, זכיתי בחזון שלי.
(בתרגום ליה נירגד, פֶּן הוצאה לאור, 2009, עמ' 233).
***
ביולי 2018 התחלנו לאסוף את מלוא המסות והרשימות של עמליה כהנא־כרמון, מתוך רצון לשוב ולהנכיח את כתיבתה באפיק זה. עם חברתנו ד"ר לילך נתנאל מאוניברסיטת בר־אילן, שהייתה שותפה ליוזמה, החלטנו ראשית כול לכנס את שבע המסות המדוברות, ובהמשך לפרסם מבחר נרחב מכתיבתה העיונית ובו פרשנויותיה ליצירותיה, רשימותיה על יוצרים ויצירות וראיונות נבחרים. לאחר מותה של כהנא־כרמון בינואר 2019 קיבלנו את ברכת הדרך מבני משפחתה. למדנו הרבה מרשימות ומחקרים על יצירתה וחייה פרי עטם של חוקרים ותיקים ובראשם ד"ר לילי רתוק ופרופ' אברהם בלבן, וכן מן המונוגרפיה שחיברה ד"ר נגה רוזנפרב, שראתה אור לאחרונה. מערכת "קו אדום" בהוצאת הקיבוץ המאוחד, בראשות גיורא רוזן, הסכימה לתת אכסניה נדיבה לכתב היד. תודתנו לכולם, ובנוסף לעורכת דבי אילון מ"קו אדום" וכן לד"ר רחל סטפק ופרופ' נורית גוֹברין, שהעמידו לרשותנו קובץ מוקלד של המסה "אשתו של ברנר רוכבת שוב".
תודה מיוחדת שלוחה לשופטים שזיכו את כתב היד בפרס משרד התרבות והספורט ליצירה בתחום הוצאת ספרי מופת לשנת תשע"ט: יורם מלצר, הלית ישורון וניסן שור, וכן לחברי הוועדה מטעם מרכז הספר והספריות שבחרו להעניק לספר תמיכה. בזכות כל אלה, אשתו של ברנר רוכבת שוב.
העורכים
אין עדיין תגובות