לחיות. יותר או פחות

שתי מילים- לא שגרתי.
במילה אחת- וואהו.
אני מרגישה ללא מילים. ספר שונה, אחר, מיוחד בדרכו, הומור שחור נגדיר אותו.
הבה נתחיל מהכריכה המהממת שאחראית לה נועה לקס. שתי דמויות שבעיניי נראות כשתי נשים, שמש שוקעת וענני נוצה המתפוגגים להם על רקע קרני השמש השוקעת. נשים שהולכות בנפרד, אחת אחרי השנייה. נדמה שהן ביחד אך מתהלכות בנפרד, השנייה מנסה להשיג את חברתה. תמונה פסטורלית של שלווה ושקט, הרגשה של לבד בעולם. הים בעיניי מסמל מקום שאליו הולכים לשבת עם המחשבות, להתבודד ולהירגע.
ואם כבר הזכרתי שקט ולבד בעולם אז הנובלה הקצרצרה הזו עוסקת בלילך ובן שהם זוג אוהבים השקועים בעולמם, באהבתם ולא מקשיבים לקולות מסביבם החוזים את בוא הגאולה ואת תחיית המתים.
ואז זה מגיע חזון העצמות היבשות של יחזקאל הנביא: המתים שבים לתחייה, כל מת ותקופתו הוא לעולם לא מוכר. שונה ממה שעזבו כשמתו. בעיני רוחי ראיתי את המסופר כנחילי אנשים היוצאים מקברם, בתי הקברות מתרוקנים ואנשים מהלכים בעולם אחר כביכול מתוקן יותר. עולם בו אין צורך לנעול דלתות, אין צורך בכסף, אין משמעות לזמן ולימים החולפים, אין תכלית, אין מנהיג למעט אי אילו אנשים שטוענים לכתר המשיח. כל אחד מהם מנסה למשוך מאמינים לשורותיו. אנשים בעולם החדש והמתוקן לא מרגישים רגשות, לא רעבים וצמאים, לא עייפים וגם חסרי רגשות. בעולם הזה גם אין אפשרות למות. האקדח לא הורג, הסכין לא פוצעת, הים פולט אותך בחזרה לחוף, אין מחלות ממש אידיליה. בקיצור- מה זה עולם משעמם.
מתוך המתים עולה גם מתן שהגיע לעולם המתים לאחר שהתאבד וכעת מאולץ לחזור בחזרה לעולם החיים עם אופניו. הוא פוגש בלילך ובן ונוצר כאן משולש אהבה בלתי אפשרי. כל אחד מהם רוצה שלילך תהיה בצד שלו.
מתן מתהלך בהרגשת תסכול. הוא לא רוצה את החיים האלו. הוא רוצה לחזור ולהיות חלק מעולם המתים. הוא לא מבין איך חזר לחיות כי הרי המתאבדים לא זכאים לתחיית המתים. מדוע הוא קיבל את ההזדמנות הזו לשוב??
הנובלה גרמה לי להרהר על אותם אנשים חיים המתהלכים בקרבנו, חיים-מתים. אנשים שלא מוצאים שלווה בנפשם, שתלאות היומיום קשים עליהם והם נאבקים לצוף למעלה, שאין טעם ומשמעות לחייהם. וגם על אותם אנשים החולים במחלות קשות ונפשם מבקשת למות.
אין כאן עלילה קלה לעיכול והכלה. יש חשיבה והתבוננות על החיים מלמעלה כביכול, על משמעות והכלת החיים לצד הקשיים שכל אחד חווה בחייו הוא. אנשים מתהלכים כזומבים חיים-מתים. כל אחד מאיתנו צריך למצוא את קרן האור שלו בחיים האלו כי בחיים האמיתיים חיים רק פעם אחת ואין הזדמנות שנייה. חשוב לשמור על העקרונות והאמונות שלנו בעצמנו מבלי להיסחף אחרי כל "משיח" תורן המבטיח לנו את הירח והכוכבים.
"החיים האלו הם שיעור. אתה צריך ללמוד למצוא את הקול הפנימי שלך בהמון. תיהנה מהדרך. תאהב קודם כל את עצמך."
הפרק האחרון קצת לא היה ברור לי איך הוא מתקשר לעלילה אבל כשהעמקתי וניסיתי להבין את המהות שלו המסקנה שלי היא ש: כל העולם הוא תיאטרון ענק ואנו בני האדם ניצבים בהצגה שנקראת החיים.
אני נהניתי משעתיים של קריאה שהשאירו בי תובנות ומחשבות להרהר בהם על מהות החיים.
אני ממליצה על הספר כמילוי מצברים נפשיים.
קריאה מהנה

"סוף העולם, סוף העולם
זה התחיל כשהפסקנו לחלום
כשהפסקנו כבר לקוות
זהו סוף העולם, סוף העולם
זה התחיל כשהפסקנו לחלום
כשהפסקנו כבר לקוות" (מתוך סוף העולם – אביב גפן וברי סחרוף)

האמנם ?

בחרתי לצטט את השיר הזה, כיוון שלאורך כל הספר (או ליתר דיוק, הנובלה), השיר הזה התנגן במוחי.
מה קורה בסוף העולם ? האם קיימת תחיית המתים ? האם קיים העולם הבא ? מה קורה בו ? הנובלה הזו מנסה לתת תשובות או השערות לשאלות אלו ורבות נוספות, בנקודת מבט מעניינת.

לחיות. יותר או פחות מתאר את החיים אחרי סוף העולם, אחרי "המהפכה" , אחרי תחיית המתים, "עולם ללא כאב, רק תורה ושכינה מבוקר עד ליל".
מדובר בנובלה קצרה המגולל את סיפורם של לילך, בן ומתן. לילך ובן הם חיים שנשארו חיים לאחר "המהפכה" ולצידם התווספו המתים שחזרו לחיים כמו מתן. בשונה משאר השבים לעולם החיים החדש, מתן שב לחיים לאחר שהתאבד בעולם הקודם, דבר נדיר, שהרי למתאבדים אין תקווה ואין הם אמורים לשוב לאחר תחיית המתים.
בין השלושה נרקם משולש מוזר של מערכת יחסים לא ברורה. השניים נלחמים על אהבתה של לילך והיא מבחינתה אוהבת את שניהם, עד אשר בן, אשר מחליט, כמו רבים אחרים, להיות משיח ולהביא אליו מאמינים, עוזב את הבית, ביחד עם הילדה שאימץ לו כמאמינה ראשונה. אותה ילדה , נטולת אישיות ורצונות משלה (לפחות בתחילת הדרך), נקראת עם הזמן "תביאי" (משום שכל מה שביקשו ממנה פשוט עשתה, כל מה שרצו פשוט הביאה, וכך נקבע לה שמה, גם אם לא באופן פורמלי).
כך נותרים להם מתן ולילך. בתחילה נראה כאילו חייהם הופכים טובים, שהרי כל החיים שלאחר תחיית המתים הם חיים טובים בעולם שכולו טוב. עולם ללא גניבות, ללא רוע, ללא פשיעה, ללא אסונות, אך עם הזמן התברר להם שלא כך הדבר.
מתן ממשיך להיות מיואש מהעולם המשעמם הזה שנוצר ומבקש למצוא את הדרך החוצה, את "היציאה", את החזרה לעולם המתים. כל ניסיונותיו להתאבד בשנית עולים בתוהו שכן אין מוות יותר, הסכין חודרת דרכו, ניסיונות הטביעה כושלים והאקדח לא באמת הורג אותו.
במקביל בן מוצא את דרכו עם טל, הם מביאים את אדם לעולם – האדם העצמאי הראשון. שם אדם גדל ומתחיל להבין את חייו בתוך העולם הזה. מה טוב ומה רע, ממה לפחד וכיו"ב.
זה המקום לומר שפה התחילו להתעורר בי אי אילו תחושות של חוסר אמינות בספר. משום שמחד אין רוע בעולם ואין אפשרות להתאבד ומאידך ניכרים חששות באדם, הוא לומד לא לגעת בחשמל (אך מדוע למעשה אם אין כל חשש שיקרה לו משהו), אמו קוראת לו לא לרוץ לים לבדו (שהרי מסוכן שם), ואז נמצא מעין צידוק לדברים בדמות : אמנם אין מוות אך הפחד מהמוות עודנו קיים, או כפי שהופיעו הדברים בספר : "גם אם המוות הלך. הפחד מוות נשאר". לא יודעת, אותי זה לא שכנע. מצאתי את עצמי מתחבטת בכל אלו רבות, וזה מעט העיב על ההנאה מהספר. כך גם לגבי קיומם של רגשות, מצאתי את עצמי שוב ושוב שואלת האם קיימים הרגשות וכיצד, האם קיימים רגשות שליליים. היה לי קשה עם זה בספר.
נקודת זכות חשובה ראויה לציון בספר והיא הכריכה המדהימה, פרי צילומה של נועה לקס המוכשרת. בהחלט נקודת אור בספר.
קשה לי לסכם את חוויית הקריאה.
מחד זהו סיפור מאוד מעניין ששופך אור על מה היה יכול להיות בתחיית המתים, איזה מן עולם היה נוצר לנו שם. (מרגיש לי קצת אופנתי בימים אלו לכתוב על נושאים אלו, אני לפחות קראתי מספר ספרים בנושא) ומאידך היו לי קצת סתירות כפי שתיארתי, דבר שהעיב על הקריאה.
בגדול, מדובר ברעיון מאוד נחמד.
אני כמובן לא אכתוב כאן את סופו של הספר, את זה תצטרכו לגלות בעצמכם.

שלושה וחצי כוכבים ממני לסיכום.

מה שנראה לכאורה כספר על משולש אהבה, זה הרבה מעבר לזה.

תחיית המתים, והגאולה לעולם טוב יותר, אך האם זה משתלם גם למי שרצה למות?

במקרה הזה, מתן התאבד, ולא הבין למה הוא חזר לחיות.

בן ולילך הם בני זוג, ומתן משתלב איתם באותו הבית. לילך אוהבת את שניהם, אך כל אחד מהם בוחר דרך אחרת.

בן בוחר להיות המשיח, ואליו מצטרפת ילדה אשר שמה “תביאי” כי היא מביאה לו את מה שהוא מבקש, ויש לו קהל מאמינים והוא עוזב את הבית בו גר יחד עם לילך ומתן.

לילך צריכה לבחור את הנתיב בה היא רוצה לחיות או לפגוע בעצמה, אך הבחירה של התהליך נתון בה בלבד.

מתן מצידו רק מנסה למות, בכל דרך. אבל זה לא מצליח לו, והוא נהיה מפורסם בעקבות זה. האדם היחידי שרוצה למות.

“השמועה על האיש היחיד שרוצה למות פשטה ביקום, והעולם כמנהגו נהג.” (עמ’ 68).

חלקו השני של הספר נקרא – תיאטרון. זהו חלק מעניין, אשר לא היה ברור לי בהתחלה איך הוא קשור לסיפור בחלקו הראשון, והוא לא קשור. אך המסר הוא דומה.

האם אתם רוצים להיות צופים או שחקנים?

העולם הוא הבמה ואתם השחקנים. אז תבחרו לחיות. יותר או פחות.

תמונת הכריכה, תמונה אשר צולמה על ידי נועה לקס.

שמש שוקעת, דמויות אשר הולכות בנפרד זו מזו, אשליה או מציאות?

זהו ספר המלא בתובנות, ספר לא שגרתי.

ממליצה על הספר בחום רב!!!

“אני לא מרשה לך. בפעם האחרונה שהחלטת מי משיח ומי משיח שקר, ויצאת להציל את העם היהודי, הסתבכנו כהוגן.” (עמ’ 28).