לֵנָה קוטֶב, רופאה אונקולוגית בפריס, היא בת לשושלת רבת שנים של רופאים יהודים: פבל אלכסנדרוביץ‘, אבי סבהּ, היה רופא משפחה […]
פריז, 2015
בדרך כלל, עם סיום קבלת מטופלֵי הבוקר, האמינה הרופאה לֵנָה קוטֶב בלבה שאמרה את האמת. לא את כל האמת כמובן, אך את חלקה הגדול, מה שמסוגל היה לשמוע זה שישב מולה ושחייו עמדו להתהפך תוך רגע.
היה זה כאילו מפיה דיבר הגורל.
היא התבוננה באיש שאך זה נכנס למשרדה, בעודו תולה את מעילו על הקולב. המשקפיים העגולים הקטנים שמסגרתם נטתה קלות מטה וציצת השיער הארוכה שהועלתה אל קודקדו הקירח שיוו לו מראה מסביר פנים. תמיד ראתה אותו לבוש ללא רבב, בחליפה כהה ובחולצה לבנה, ומעונב עניבה עם פסים או נקודות, פריט חריג יחיד, כמדומה, שהרשה לעצמו. מה ידעה עליו? דבר לא, או מעט מאוד. בכל שיחה ביניהם הציג עצמו כ”בעלה של גברת דַרגַן”, נשאר שותק כמעט ללא־ניע, עיניו קצרות הרואי פקוחות לרווחה, מקשיב לדבריה על אודות התקדמותה של מחלת אשתו. לראשונה מזה שש שנים, חצה עתה לבדו את מפתן משרד הרופאה במחלקה האונקולוגית.
האיש החל לפשפש בעצבנות במעילו, ולבסוף מצא בו בכיס פנימי נייר וחצה את החדר והנייר בידו. לֵנָה תפסה שאפילו את שמו הפרטי אין היא יודעת. מן הסתם ידעה מה מקצועו. ודאי תִחקרה אותו לפני זמן רב על גילם של ילדיו, כפי שנהגה לעשות תמיד. היא זכרה אותו ערני יותר בשנים הראשונות. מצוקתו, כך הניחה, נותנת בו את אותותיה.
האיש היסס בבחירת כיסא, התכונן לשבת על הסמוך ביותר לשולחנה, שם נהגה רעייתו לשבת, אך העדיף את הכיסא שמאחור, שם היה רגיל לתפוס מקום. משהתיישב, פרשׂ את הנייר ועבר לאִטו על הכתוב בו לכל אורכו. רעד ידו הקל הרטיט אותה כמפרשׂ ברוח.
“רשמתי את שאלותי כדי לא לשכוח אותן,” אמר לבסוף.
היא ביקשה ממנו לא לדאוג, היא תסביר לו הכול. אם תישארנה שאלות, היא תשיב על כל אחת מהן. העיקר שלא תיוותר כל בעיה תלויה באוויר. היא פתחה תיק עבה שנשא את שמה של הגברת דַרגַן — כבר עיינה בו ערב קודם לכן — דפדפה בו במהירות וסגרה אותו. אחר־כך פתחה את דבריה בהערה שתמיד הייתה מקדימה להשמיעהּ במקרים כאלה:
“עליך לדעת לפני הכול, אדוני היקר, שנילחם עד הסוף.”
היא המשיכה, בנימה ניטרלית ככל האפשר, בסקירה ארוכה של תוצאות הבדיקות האחרונות, ולאחר מכן פירטה רשימה של כל מה שנוּסה, מה שנכשל, הניתוחים שעברה החולה, טיפולי הכימותרפיה והרדיותרפיה. האיש הנהן מדי פעם בתנועת סנטר, עיניו נעוצות ברצפה, כמו היה זה למעלה מכוחותיו לעמוד מול מבטה של אשת־שיחו.
היא סיכמה כדלקמן:
“זהו רגע כאוב, אדון דַרגַן, תזדקק לאומץ והוא לא יחסר לך, אני בטוחה בכך.”
היא זכרה שעמיתה, הדוקטור וִילמֶן, התפאר לא מזמן על שאין הוא מדבר סחור־סחור מול חולה, אלא מעמידו על חומרת העובדות בדיווח מלא, צבאי כמעט, כולל הסיכונים הנלקחים, התוצאות הלא רצויות, הסיבוכים האפשריים, המספרים, אחוזי ההישרדות וההתקפים החוזרים, הסיכויים לחיות, העובדות, עובדות בלבד, כל האמת. ובהגיע הרגעים האחרונים, הוא מודיע על כך בלא כחל ושׂרק. היא, כך חשה, אינה מסוגלת לפעול בדרך זו. אולי חסר לה האומץ? כשנכשל המאבק הנואש, יותר ויותר קשתה עליה מסירת הידיעה על מוצא דרמטי. נדמה היה לה כי היא מהלכת בשבילי בית־עלמין, ומילותיה חופרות בורות טרם קבורה.
האיש נשא מבטו לעברה, ולראשונה הביט בה ישירות.
“קיימת עדיין תקווה, נכון?” אמר בקול דקיק.
תקווה תמיד קיימת, היא ראתה מצבים המתהפכים לפתע מבלי שנשכיל להבין מדוע. הרפואה איננה מדע מדויק. כמובן, סיכויים כאלה הם מזעריים. יש מקום לחשוש מן הגרוע מכול.
האיש אחז שוב בנייר שלו וקרא בדממה, שפתיו נעות בקושי, משחררות לחישה.
“הפסקת את הכימותרפיה,” אמר והרים ראשו. “את נותנת רק עוד מורפיום. איך יוכל לחול שיפור?”
היא הבטיחה שהפֶּרפוּזיות יקלו על הכאבים שמהם סובלת הגברת דַרגַן. אפשר עוד להגדיל את המינון. האיש היסס רגע ופלט:
“אבל איך היא תחלים אם מפסיקים את הכימותרפיה?”
לֵנָה חזרה על דבריה האחרונים, שום סם אינו פועל עוד. האם הוא קולט את משמעות הדבר? שניהם חייבים בכל מחיר לדבר בשפה אחת, ברגע זה עוד יותר מבעבר.
“אולי אפשר לנתח?” רמז.
הגברת דַרגַן כבר נותחה שלוש פעמים. היפותיזה זו, ככל האחרות, כבר נבחנה עם הכירורגים ועם האַנַטוֹמוֹ־פתולוגים. היא נדחתה.
האיש קיפל לארבע את הנייר והניח אותו בכיס הז’קט שלו.
“אם כן, מה את חושבת לעשות?”
הצוות הרפואי עושה כל שביכולתו. יעשו הכול כדי שהגברת דַרגַן תפסיק לסבול. זה מה שחשוב כעת.
“היא אמיצה מאוד, היא מסוגלת לשאת כל סבל! את זה אתה יודע, נכון?”
לראשונה הרים את קולו. לחייו ומצחו העלו סומק. הוא ביקש את אישורה במבטה.
“אם כך, למה את לא עושה שום דבר?” המשיך. “התייאשת? הרי את עמדת על כך שלעולם לא נוותר?”
“עשינו כמיטב יכולתנו, אדון דַרגַן.”
“את מדברת בלשון עבר. אני רוצה לדעת איך את מתכוונת לפעול בעתיד. למה אֶת זה את לא אומרת לי?”
“אני אומרת לך את זה, אדון דַרגַן,” היא השיבה, מדגישה במשנה תוקף את החלטיותה ואת כנותה, דבר שקומם אותו.
“לא! את אומרת מה לא תעשי! לא תנתחי, לא תמשיכי בכימותרפיה!”
היא השפילה את מבטה.
“את מודיעה לי שאין עוד למה לצפות?” מלמל.
“זה לא בדיוק מה שאני רוצה להגיד, אדון דַרגַן,” אמרה, אוספת כוחות.
“אבל רק את זה את אומרת, כל מילה שלך, אפילו שתיקותייך אומרות זאת!”
“מה שאני מסבירה לך, אדון דַרגַן, הוא שיש לצפות לגרוע ביותר.”
האיש קם מכיסאו ופסע הלוך ושוב לאורך החדר. היא שמעה אותו ממלמל לעצמו. אחר־כך חזר לשבת ובקול רם יותר פסק:
“הגרוע מכול ייתכן, אבל תמיד נשאר סיכוי בחיים! השאירי לנו את הסיכוי הזה! עומדות לרשותכם שיטות אולטרה־מודרניות, המכשירים שלכם עולים הון תועפות, הרפואה מתקדמת באופן מזהיר ומגשימה מהפכות טכנולוגיות. למה אשתי לא תוכל להפיק מזה תועלת? את מכירה אותה כבר שש שנים, היא הטוב בהתגלמותו. עלי, מילא, יכולת עוד להטיל זאת, לא תמיד עמדתי במשימה. אבל עכשיו אני ללא דופי, אנחנו זוג איתן מול המצוקה, כמו בתחילת דרכנו. למה את מתעקשת לשבש הכול? האם לא תמיד מילאנו בקפדנות אחר המלצותייך, האם חטאנו במשהו, האם התנגדנו לטיפול כלשהו? לא, לא ולא! וכל זה, למרות הקושי שבדבר! גם את לא תמיד קלה, עם הבעות פנייך! לא הייתי צריך לדבר כך אלייך, אבל הנה אני אומר לך: טוב לבך מסתיר משהו! את תמיד זמינה, כביכול נוטה חסד, אבל אני, לא חסד אני מבקש אלא תקווה! ויש אצלך גם משהו מוזר, אני אומר לך מה שאני חש. לכל הרופאים, עד לפרופסורים הדגולים ביותר, יש על שולחן העבודה שלהם מסגרת עם תצלום. כן, בדקתי זאת, לכולם. תצלומים של האישה, של הבן, של האב. אצל אחד, פרופסור מפורסם, ראיתי תצלום של הכלב. אבל אצלך, אפילו לא תצלום פולרואיד קטן. האם כל זה לא מסתיר משהו?” הוא הפסיק, תופס שהרחיק לכת. אחר־כך שב לדבר: “נשכח את כל זה, העיקר שאשתי תבריא, נקודה! לכן, התעשתי, דוקטור. אני מוכן, סימוֹן מוכנה, אנחנו מסוגלים לשאת הכול, נילחם!”
השתררה דממה בחדר. מר דַרגַן לבש שוב ארשת פנים קודרת וכנועה. לֵנָה שבה ופתחה את התיק, סרקה מספר דפים, הרימה את ראשה וחזרה על מה שכבר אמרה. שעה שדיברה, חשה כי היא חסרה כל כוח שכנוע. קולה נשמע מזייף. האיש הזה העציב אותה עד אין קץ, מעולם לא עלו בה תחושות כאלה, ודאי לא בעָצמה כזאת.
“אני עומדת לצִדך, אדון דַרגַן,” סיכמה.
“הבטיחי לי שאשתי תצא מהר מן הטיפולים הפליאטיבים. זה רע למצב הרוח שלה, ואותי, את רואה, זה עושה עצבני כל־כך.”
“היא תמשיך אִתם כמה שפחות,” השיבה. “יש לך עוד שאלות?”
האיש הניד בראשו והוסיף בלחש:
“את יודעת, דוקטור, אין בלבנו עלייך.”
“אני יודעת, אדון דַרגַן, אתה לא צריך להתנצל.”
היא קמה, עברה אל קִדמת שולחן העבודה שלה, לחצה את ידו של האיש, התלוותה אליו, הושיטה לו את מעילו, פתחה את הדלת ואמרה לו שלום. בשעה שעזב, היא העיפה מבט על אולם ההמתנה וראתה שהוא מלא כדי שלושת רבעיו. מספר זוגות עיניים פנו אליה. היא חייכה חיוך מעט אוטומטי, סגרה בשקט את דלתה, ניגשה למלא לעצמה כוס מים, התיישבה, שהתה רגע בלי להרהר בכלום, שתתה, פתחה שוב את הדלת, הביטה ברשימה וקראה: “גברת בוּאַסוֹ, בבקשה.”
ואז חזרה לֵנָה קוֹטֶב אל שולחן העבודה שלה.
אין עדיין תגובות