למה אנחנו נמנעים מעשיית מה שאנחנו רוצים או צריכים לעשות? למה ילדינו נמנעים ממיצוי יכולותיהם? ומה יעזור לנו לקפוץ למים? […]
מבוא
על פי הפסיכולוגיה האינדיווידואלית של אלפרד אדלר, החיים הם תנועה. תנועה זו היא חתירה לקראת התגברות, התפתחות ושליטה. הטבע האנושי מאופיין בשאיפה מתמדת לשרוד, להתרבות ולשגשג. לשם כך האדם משקיע מאמצים לנוע ממצב שנתפס על ידו כשלילי למצב שנתפס כחיובי, ממינוס לפלוס.
לעיתים השאיפה הטבעית והנחוצה להתפתחות מוחלפת בשאיפה להשגת שלמות. היות ששלמות היא אידיאל שלא ניתן להשגה, תמיד יתקיים פער בין המצוי לבין הרצוי, דהיינו בין חיי האדם החותר לשלמות חייו בהווה, לבין מי שהוא היה רוצה להיות או לבין מה שהיה רוצה לעשות. אפשר לחוות את הפער בין המצוי לרצוי בשני אופנים: ככזה שניתן לגישור, או כתהומי וקבוע. האופן שבו אדם חווה את הפער יכתיב את דרך ההתמודדות שלו עם תחושת החסך.
פער קטן או סביר בין המצוי לרצוי מעורר מוטיבציה, שהיא הרצון והתשוקה לפעול, הדחף לגייס את האנרגיה והמשאבים הנדרשים לפעול כדי לצמצם אותו. האדם מציב לעצמו מטרה, מתכנן כיצד יפעל על מנת להגשים אותה, ונוקט את הצעדים הדרושים לשם השגתה. כך האדם המתפתח מרחיב את עולמו הפנימי על ידי רכישת ידע וחוויות, צובר ניסיון, ומשפר את עצמו, את חייו, את סביבתו, וגם את חיי אחרים. במקרה הרע, אדם עלול לפתח ציפיות מופרזות, בלתי ניתנות להשגה על ידיו, ולעיתים גם על ידי אף אחד, כמו השאיפה להיות מושלם.
במקרה זה, הפער בין המצוי לבין הרצוי אינו מרגש ומאתגר אלא מתסכל ומייאש אותו. לעיתים קרובות הבחירה במטרות לא אפשריות מפריעה לאדם לחתור להגשמת מטרות ריאליות. כך למשל מי שאינו תורם דיו למשפחה או למקום העבודה או שאינו עובד, אינו קושר קשרי חברות, אינו אוהב ואינו נאהב, ואינו נותן מעצמו לחברה ולאחרים, גם לא ליקרים לו ביותר, יכול היה להתמקד בשיפור תחומים חשובים וראויים אלה במקום לפנטז על הגשמת מטרות בלתי אפשריות.
כולנו בורחים לעיתים מהתמודדות עם משימות מסוימות, או דוחים אותן למועד לא ידוע. לכולנו יש רשימת דברים שממש חייבים לעשות, אבל לא עושים אותם. לכולנו יש שאיפות ורצונות מכל מיני סוגים וגדלים, אך לא תמיד אנחנו עושים את מה שנדרש על מנת להגשים אותם. כתוצאה מכך אנחנו תופסים עצמנו כעצלנים, חסרי כוח רצון, חסרי אופי, או חסרי יכולת לניהול זמן. אבל כל ההסברים הללו להימנעות אינם נכונים. הימנעות מאפשרת לנו ליצור מרחק ממשימות שדורשות מאיתנו לקחת סיכון: הסיכון שניכשל. כלומר הימנעות היא אסטרטגיה יצירתית לשמירה על תחושת הערך, המספקת לנו הגנה מפני כישלון.
ישנן דרגות חומרה שונות של הימנעות, המצויות על רצף שנע מהימנעות נקודתית בתחום מסוים בזמן מסוים, כמו דחייה של הגשת טופס, ועד לבריחה כמעט מוחלטת ממה שאדלר כינה משימות החיים – עבודה, חברה וזוגיות. הימנעות היא אופציה טובה ומתאימה בהרבה מצבים. זה נכון לסגת ממלחמות שלא ניתן לנצח בהן, ממערכות יחסים הרסניות, וכמובן מהתמכרויות ומהרגלים מזיקים. לעיתים גם הרווח של ההימנעות, למשל נוחות, שווה את ההפסד.
אבל במקרים רבים מספור תחושות ההגנה וההקלה, שהן אחד הרווחים של ההימנעות, גובות מחיר יקר מאוד לטווח ארוך. ההגנה מפני כישלון, או יותר נכון, מפני חשיפת אי המושלמות שלנו, עולה לנו בצמצום עצמי, בהקטנת האפשרויות, החוויות, הביטוי והתרומה שלנו.
אנחנו עסוקים מאוד, רוב הזמן באופן לא מודע, בשמירה על תחושת הערך שלנו ובהתגוננות מפני מבוכה, השפלה או דחייה. את ההגנה הזאת אנחנו משיגים לא פעם על ידי התרחקות מכל מה שעלול לאיים עליה. לפעמים אנחנו מדכאים את ההשתוקקות להיות מי שאנחנו מרגישים שיכולנו להיות, ולפעמים אנחנו נסוגים מחוויות שרצינו לחוות או מעשיית דברים שחשוב לנו לעשות. על ידי צמצום עצמי כזה אנחנו מוגנים, או לפחות נדמה לנו שאנחנו מוגנים, מהכרה בחולשות ובפגמים שלנו ומהחשיפה שלהם.
אך המחיר של ההגנה הזאת הוא גבוה מאוד, וגורם להקטנת הביטוי של היצור האנושי החד־פעמי שאנחנו, ולצמצום ההשתתפות שלנו בחברה ותרומתנו לה. הקטנה זו מלווה ברגשות שליליים כמו מרירות, שעמום, תסכול, חוסר אנרגיה, קנאה ודיכאון. הימנעות מעשייה גורמת לפגיעה בביטחון העצמי של אדם, לירידה בהערכה העצמית שלו, ובסופו של דבר לתחושת החמצה, שהוגדרה על ידי נירה כפיר בספרה ‘כמו מעגלים במים’ כ’סרטן של חיי הנפש’.
הנסיגה מפעולות שבהן לא מובטחת לנו הצלחה מנוגדת לחתירה הטבעית של האדם לקראת הגשמת הפוטנציאל הטמון בו. המוטיבציה להתמודד, להתגבר על קשיים ומכשולים ולהגיע לכדי שליטה במיומנות או הוצאת כישרון מהכוח אל הפועל, טבועה באדם. בלעדיה המין האנושי לא היה יכול לשרוד ולשגשג. חתירה זו ניכרת היטב אצל תינוקות ופעוטות שפועלים במרץ לממש כל יכולת שמתגלה בהם. ראיתם פעם תינוק חסר מוטיבציה? רק במקרים קיצוניים של הזנחה או מחלה אנחנו עלולים לראות תינוקות מיואשים או אפתיים.
לפיכך, עצירת חתירה לקראת הגשמה עצמית אינה נובעת מהיעדר מוטיבציה, אלא מחסימתה. הפחד לאבד תחושת ערך מוביל לאובדן אומץ (discouragement) ולזהירות יתר. אנחנו מצמצמים את תחומי הפעילות שלנו לאזורים שבהם נהיה מוגנים מסכנת כישלון, ובעקבותיו מאובדן תחושת ערך.
הימנעות מעשייה חוסכת מאיתנו את חשיפת החולשות, הפגמים, הפגיעוּת והכישלון בפני אחרים, אך אינה מונעת את הכישלון עצמו. למעשה, חוסר עשייה הוא הסיבה העיקרית לחוסר הצלחה, והגורם המרכזי ביותר לכישלון האולטימטיבי בחיים – צמצום עצמי. הימנעות מובילה למחסור בהתנסויות ובחוויות ומכאן להיעדר למידה וצמיחה.
אדלר הבחין, שמאחורי הבחירה בהימנעות כהגנה מפני כישלון ישנן שתי טעויות חשיבה קריטיות. הטעות הראשונה היא ראיית עצמנו כנחותים בכלל או כנחותים בהשוואה לאחרים. זוהי המחשבה שאנחנו לא מספיק טובים באיזשהו אופן, שאנחנו לא שווים או לא ראויים. הטעות השנייה היא האמונה שעל מנת להיות בעלי ערך, שווים או ראויים, עלינו להיות מושלמים, מדהימים או מיוחדים, או במילה אחת, עלינו להיות ‘יותר’.
כאשר אדם מרגיש שאינו טוב דיו, הסביר אדלר, הוא נוטה להציב לעצמו מטרה מפצה, תביעה עצמית להגיע למצב של עליונות, שאיפה להיות הכי טוב במובן כלשהו, הכי מיוחד או מושלם. משנקבעה עליונות כמטרה, השגתה הופכת להיות תנאי לתחושת ערך. פירוש הדבר שהאדם מרגיש נחות כשאינו מממש אותה. במילים אחרות, האדם מודד את הערך שלו ביחס למטרה הלא ריאלית שהציב לעצמו ולא ביחס למציאות.
כך אדם השואף לעליונות במקרים רבים ירגיש רע, אבל לאו דווקא כתוצאה מכישלון, שכן אפילו הישג סביר ואף טוב יגרום לו לתחושה רעה כי זה פחות ממושלם, נהדר או מיוחד. עבור מי שמאמין שהוא חייב להיות ‘הכי’ כדי שיהיה לו ערך, להיות ‘רק’ בסדר או לעשות טוב פירושו להיות סתמי; ולהיות רגיל, ממוצע, אנושי, שלא לדבר על בינוני, הדגישה אברמסון במאמרה ‘משמעות הנוירוזה על פי אדלר’, נחווה אצל השואפים למטרות לא ריאליות כהשפלה קשה.
רוח התקופה שבה אנחנו חיים, שהכול בה צריך להיות מיוחד או ‘מדהים’ על מנת להיחשב, משפיעה מאוד על יצירת שאיפות מוגזמות והרגשת נחיתות. רבים מאיתנו מרגישים רגשי נחיתות כשאנחנו משווים את עצמנו לסטנדרטים לא מציאותיים. גם הפינוק, הנפוץ בימינו כשיטת חינוך בגידול ילדים, יוצר הבטחה כוזבת שהכול בחיים אמור להיות כיף, קל ונוח. עם ציפיות כאלה האכזבה מובטחת.
בחירה בהימנעות כהגנה מפני כישלון בהגשמת מטרות לא מציאותיות היא תופעה נפוצה מאוד. יש שמייחסים אותה למאפייני דור הY־, אך היא לא מוגבלת לצעירים של ימינו. תופעה זו אינה חדשה, והיא מאפיינת כמעט את כל מי שבורח באופן מלא או חלקי ממילוי משימות חיים כמו עבודה, זוגיות וחברות.
לאורך השנים, במסגרת עבודתי כמטפלת, פגשתי מאות נשים וגברים שמסוגלים בהחלט להתמודד עם משימות היום־יום ולחיות חיים מספקים, משמעותיים ומועילים. בכל זאת הם בוחרים בהימנעות, המלווה במצוקה נפשית כאסטרטגיה לשמירה על תחושת הערך. גם ניסיון רב שנים בהדרכת הורים הדגיש בפניי את מרכזיות בעיית ההימנעות.
לעיתים קרובות הרגשתי שאני לא מצליחה לעזור למטופלים או להורים לילדים ולצעירים נמנעים, בעיקר בגלל הסירוב של הנמנעים לוותר על שאיפות לא מציאותיות, או במילים אחרות, בגלל הקושי העצום הכרוך בקבלת הרעיון שהם לא חייבים (ולא יכולים) להיות ‘מדהימים’ או מיוחדים. תחושת התקיעות בטיפולים אלה הובילה אותי להתעמק בתופעת ההימנעות, ולחפש דרכי טיפול חדשות. כך נולד ספר זה, על בסיס ניסיון, למידה ומחקר בנושא.
למי מיועד הספר?
ספר זה מיועד לכל מי שחווה תחושה של פספוס, של ‘זה לא זה’ לפחות באחד מהתחומים המשמעותיים בחייו. הוא מיועד לכל מי שאומרים לעצמם ‘אני רוצה’, ‘אני חייבת’ או ‘אני מוכרח’ לעשות משהו שהוא חשוב עבורם או עבור היקרים להם, אך לא עושים זאת. אני פונה כאן גם לכל מי שיש לו ספק בערכו, למי שמתקשה לקבל החלטות, ולמי שנוטה לדחות הכול.
כל אדם הוא ‘נמנע’ במידת־מה. השאלה היא מה מידת ההימנעות ומִשכה, ועד כמה בוער בו הרצון לשנות את המצב. ככל שעובר הזמן, הימנעות מהתמודדות עם משימות ועם אתגרים, או הימנעות מהגשמת רצונות, מובילה לירידה כרונית במצב הרוח. הימנעות היא אחת הסיבות המרכזיות לרגשות של דכדוך, תסכול, שעמום, פחד, כעס, ריקנות, תחושת פספוס או מצוקות רגשיות אחרות. כך, הבנת מנגנוני ההימנעות יכולה לגרום לנו לבחון אם קיומנו מאופיין בנסיגה ובצמצום עצמי, ולסייע לנו לעבור לקיום שבבסיסו תנועה, השתתפות פעילה במשחק החיים.
כאמור, הימנעות היא אסטרטגיה יצירתית לשמירה על תחושת הערך שלכם. אסטרטגיה זו אולי שירתה אתכם היטב, אבל עם השנים מחירה הלך וגדל, ואצל חלקכם אף הפך למופרז ובלתי מתקבל על הדעת. אם לא תמצאו אסטרטגיה טובה יותר על מנת לנוע בחיים תוך היענות לאתגרים, פתרון בעיות והגשמת מטרות מחד גיסא, ותוך שמירה עצמית מאידך גיסא, האמונה שלכם בעצמכם ובסיכוי לשינוי תלך ותקטן, והסבל שלכם ילך ויגדל.
בריחה ודחיית משימות מאתגרות הן ברירות מחדל המושרשות עמוק. אי לכך הקריאה בספר זה, המבקש לעורר התפכחות ותנועה כנגד ההרגלים, עלולה לעורר התנגדות. לכן, אם תרגישו פיתוי להפסיק לקרוא, דעו שהדבר טבעי, שכן כדי לעשות שינוי ולהתחיל לפעול, ליצור ולתרום, מטרות שקל להזדהות איתן, אבקש מכם לוותר על שאיפות לא מציאותיות, ולבצע צעדים קטנים ועקביים לכיוון של הגשמת מטרות בנות השגה.
הוויתור על שאיפות לא מציאותיות הוא מכאיב מטבעו. אז תתווכחו, תכעסו, אבל תמשיכו. ספר זה עשוי לספק לכם את המידע והכלים הדרושים על מנת ליצור שינוי לקראת חיים מספקים ומשמעותיים, אם כי לא בהכרח מדהימים. והנה, כבר משפט אחרון זה עלול לעורר אכזבה…
ספר זה מיועד גם להורים שרוצים ללמוד כיצד לגדל ילדים אמיצים ואקטיביים. אנסה לספק לכם מידע והדרכה כיצד לגדל ילדים שלא יבחרו בהימנעות כאסטרטגיה מרכזית. להורים של צעירים נמנעים אסביר מה יהיה עליהם לעשות ומה יהיה עליהם להפסיק לעשות על מנת לעזור לילדיהם. מידת ההצלחה בעזרה לילדיכם תלויה בחומרת ההימנעות ומִשכה, ובנכונות שלכם לאמץ רעיונות ודרכי התנהגות חדשים.
כמו כן הספר מיועד לאנשי ולנשות טיפול, שכן הוא מציג כלים לקידום תהליכים עם מטופלים נמנעים, וזאת על בסיס הפסיכולוגיה האדלריאנית, ותרפיה בהבעה וביצירה.
מבנה הספר
החלק הראשון מוקדש להסבר תופעת ההימנעות המלווה בסבל נפשי, על פי הפסיכולוגיה האינדיווידואלית של אדלר. בחלק זה אסביר את תופעת ההימנעות כאסטרטגיה להתמודדות עם פחד מכישלון, אציג את גורמי ההימנעות, צורותיה, והמקורות התרבותיים־חברתיים, חינוכיים ונפשיים שלה. חלק זה יעסוק גם בקשר בין הימנעות למטרות לא מציאותיות, והקשר בין הימנעות להפרעות נפשיות נפוצות.3 לבסוף אציג את מאזן הרווח וההפסד של ההימנעות.
החלק השני מוקדש לריפוי, ליציאה מהימנעות לעשייה. בחלק זה אציג לנמנעים דרכי חזרה להשתתפות בחיים. שינוי כזה דורש הבנה מעמיקה של ההימנעות, רווחיה ומחיריה, ותוכנית מובנית וישימה ליצירת תנועה עקבית לקראת השגת מטרות משמעותיות.
בחלק השלישי תינתן הדרכה להורים. אלמד הורים צעירים כיצד לגדל ילדים אקטיביים בעלי אמונה ביכולת שלהם, אומץ לקחת סיכונים וגישה אופטימית לחיים. לבסוף, תינתן הדרכה להורים של נמנעים, החיונית על מנת להחזיר לילדים את האחריות על עצמם ועל חייהם.
כמו בכל ספרי ההדרכה והמוטיבציה, תמצאו לאורך הספר שאלות למחשבה ותרגילים ליישום. כמו כן יובאו תיאורי מקרה. לאורך כל הספר, כל שמות המטופלים ופרטיהם הביוגרפיים שונו כדי לשמור על פרטיותם.
דוגמאות להימנעות, מהקל אל הכבד
‘אני ממש חייב/ת: לעשות ספורט / לנהל אורח חיים בריא יותר / לשמור על קשר עם חברים / להוריד את רמת הסטרס / להיות יותר סבלני עם הילדים / ללמוד משהו חדש / לחזור לנגן / לסדר את התמונות / את הארון / את המטבח / לזרוק בגדים במידה שלושים ושמונה / לבקר את סבתא / לקחת חופש אמיתי / לכתוב…’, ‘אני באמת חייב/ת, אני ממש לא בסדר…’, ‘הייתי עושה את זה, אבל..’, ‘אין לי זמן, אין לי כוח, אין לי כסף, אי אפשר, אני לא יכול/ה, אני לא יודע/ת, אין לי תמיכה, יורד גשם…’.
‘אני מרגישה כבר שנים, שהשכר שאני מקבלת לא משקף את ההשקעה ואת התרומה שלי למקום העבודה שלי. אני יודעת שאני שווה יותר, ואני נחושה לבקש העלאה, אבל בכל פגישה עם המנהלת שלי אני מקבלת רגליים קרות ולא מצליחה להעלות את הנושא, אין לי אומץ להתחיל לחפש מקום חדש’ (מירב, בת שלושים ושתיים).
‘הייתי מין ילדת פלא, קיבלתי ציון בפסיכומטרי שאפשר לי להתקבל לכל מקצוע. התחלתי ללמוד שלוש פעמים ועזבתי לפני סיום הסמסטר השני, כי זה לא היה מעניין’ (אפרת, בת עשרים ושבע, עובדת לעיתים בעבודות מזדמנות ובעיקר נתמכת על ידי הוריה).
‘אני רוצה משפחה, אבל לא מצליח למצוא את אהבת חיי’ (גדי, בן שלושים, גר אצל הוריו ולא הייתה לו מעולם מערכת יחסים שנמשכה מעבר לחודשים מספר).
‘תמיד אמרו לי שיש לי שכל, אבל איך שהוא לא יצא לי ללמוד. אני עובדת כמזכירה במשרד רואי חשבון, אך תמיד הרגשתי שאני יכולה לעשות יותר. בגילי כבר נראה לי אבוד. למדתי לאורך השנים כל מיני קורסים והכשרות, אך מעולם לא עסקתי לאורך זמן באף אחת מהם’ (חני, בת ארבעים וחמש).
‘אני חי בכלוב זהב’ (גיל, בן שלושים ותשע, עובד בעסק המשפחתי. הוא מקבל משכורת גבוהה ותנאי עבודה מצוינים, אך מרגיש מת מבפנים. המחשבה על עבודה במקום אחר מפחידה אותו מאוד).
‘אבי נפטר בגיל צעיר, בין השאר בגלל הזנחה בטיפול בבעיות בריאותיות. אני יודע שהגיע הזמן לעשות בדיקות רפואיות מקיפות, שלא לדבר על שינוי אורח החיים שלי. אני חייב. אעשה את זה ברגע שהלחץ ירד קצת’ (דור, בן ארבעים).
תרגיל
אני מציעה לכם לערוך רשימה של כל ההימנעויות שלכם, כל הדברים שאתם רוצים לעשות, להיות, המטרות שהייתם רוצים להגשים… ואינכם פועלים לביצועם.
אין עדיין תגובות