נֶל הותורן אהבה את קַייל – חבר הילדות שלה שהפך לאהובה הראשון, איתו למדה מהי תשוקה בוערת ואיך לממשה. כאשר […]
1
חבר הכי טוב… או חבר?
ספטמבר
לא תמיד הייתי מאוהבת בקולטון קַאלוֹוֵיי; קודם הייתי מאוהבת באחיו הצעיר קַייל.
קייל היה הראשון שאהבתי באמת, הראשון שלי מכל בחינה.
גדלתי יחד עם בני קאלוויי. קייל ואני היינו בני אותו גיל, האמהות שלנו ילדו אותנו באותו בית־חולים, והפרידו ביניהן שני חדרים ויומיים. קייל היה גדול יותר, וזה הרגיז אותי מאוד. רק ביומיים, אבל זה הספיק לקייל כדי לחשוב שהוא יותר טוב ממני ולהקניט אותי ללא רחמים. כתינוקות שיחקנו באותו לול בבית של אמו. שיחקנו יחד בקוביות ובבובות (קייל שיחק בבובות ממש כמוני עד שהיינו בני שלוש בערך, ואני בתורי הצקתי לו על כך בלי רחמים). למדנו לרכוב על אופניים יחד; אבא שלי לימד את שנינו כי מר קאלוויי היה חבר קונגרס ונעדר הרבה. למדנו יחד, עשינו שיעורים יחד. היינו חברים הכי טובים לפני הכול. תמיד היה די מובן מאליו שבסוף נהיה יחד, אני חושבת.
לא בדיוק שידוך, בהכרח, רק… מובן מאליו. אבא שלו, חבר הקונגרס המבטיח; אבא שלי, המנכ”ל, איש העסקים הסוּפר־מצליח. הילדים היפים והמושלמים שלהם, יחד? כאילו, דה. זאת אומרת, אני יודעת שזה נשמע מתנשא או משהו כזה, אבל זאת פשוט האמת. ברור שאני לא מושלמת. יש לי כמה חסרונות. האגן שלי די רחב לגובה שלי, והחזה שלי קצת גדול מדי למבנה הגוף שלי, אבל שיהיה. אני יודעת איך אני נראית, אבל אני נשבעת שאני לא מתפארת בזה.
לא היינו מודעים להנחות האלה עד כיתה י’. היינו חברים עד אותה נקודה, חברים הכי טובים, אבל רק חברים. אף פעם לא הייתי מהנערות שמשתגעות על בנים. קודם כול, אבי השמרני לא היה מרשה לי, ובכל מקרה לא הרשו לי לצאת עם בנים עד גיל שש־עשרה. ואז, בשבוע שאחרי יום ההולדת השישה־עשר שלי, הציע לי ג’ייסון דורסי לצאת איתו. ג’ייסון היה במקום השני אחרי קייל מבחינת שלמות. הוא היה בלונדיני בעוד שלקייל היה שיער שחור, המבנה שלו היה גדול ושרירי יותר לעומת החן החייתי והרזה של קייל, וג’ייסון לא היה בדיוק חכם או מקסים כמו קייל, אבל אולי הייתי משוחדת.
אפילו לא היססתי כשג’ייסון שאל אם הוא יכול לקחת אותי לארוחת ערב אחרי הלימודים. זאת אומרת, דה, נכון? כמעט כל נערה בבית־הספר שלי חלמה שג’ייסון או קייל יזמינו אותן לצאת, וקייל היה החבר הכי טוב שלי, והיה לי דייט עם ג’ייסון. הוא עשה את זה ליד הארונית שלי, מקום שהיה תמיד עמוס, כך שזה היה עניין פומבי. כולם ראו, וכל כך קינאו, אני אומרת לכם.
פגשתי את קייל ליד הקמארו המשופצרת שלו אחרי השיעור השישי, כמו תמיד, והסתלקנו בחריקת צמיגים. לקייל היתה נטייה לנהוג כאילו הוא במרדף משטרתי, אבל הוא היה נהג מיומן מאוד, כך שאף פעם לא נכנסתי לפאניקה. אבא של קייל דאג שהוא יקבל שיעורים בנהיגה מונעת מסוכן אף־בי־איי אמיתי, כך שקייל היה מסוגל לנצח בנהיגה את רוב השוטרים המקומיים.
“תנחש מה?” שאלתי בהתרגשות כשקייל נסחף בפנייה רחבה שמאלה אל דרך העפר שהובילה לשכונה שלנו. קייל שלח אלי מבט בגבה מורמת, כך שתפסתי בכוח את זרועו וצווחתי, “ג’ייסון דורסי הזמין אותי לצאת איתו! הוא לוקח אותי היום לארוחת ערב!”
קייל כמעט ירד מהכביש. הוא לחץ בכל הכוח על הבלמים, והמכונית החליקה הצידה על דרך העפר שמובילה לבתים שלנו. קייל פנה על מושב העור, יד אחת אוחזת במשענת הראש של המושב שלי, ועיניו יורות ברקים. “מה אמרת?” הוא נשמע כועס, וזה בילבל אותי. “כי יכולתי להישבע שכרגע אמרת שג’ייסון הזמין אותך לצאת איתו.”
הרגשתי שנשימתי נעתקת מעוצמת המבט שלו, מקולו. “אני… הוא הזמין אותי?” זה יצא לי כשאלה, מבוישת ומבולבלת. “הוא… הוא אוסף אותי בשבע. אנחנו הולכים ל’בְּראנס’. למה אתה מתנהג ככה?”
“למה אני–?” קייל סגר את פיו בנקישה שקטעה את דבריו, ואז שיפשף את פניו בידיו. “נל, את לא יכולה לצאת עם ג’ייסון.”
“למה לא?” אחרי שהתאוששתי מההלם בגלל הכעס הפתאומי של קייל נעלבתי, הייתי יותר מבולבלת והתחלתי לכעוס. “הוא נחמד, וחמוד. הוא החבר הכי טוב שלך, אז מה לא בסדר איתו? אני מתרגשת, קייל. לפחות התרגשתי. אף אחד אף פעם לא הזמין אותי לצאת קודם, וסוף־סוף מותר לי לצאת עם בנים, כי אני כבר בת שש־עשרה, ואתה כועס. אני לא מבינה. אתה אמור לשמוח בשבילי.”
פניו של קייל התעוותו, וראיתי כל מיני רגשות חולפים על תווי פניו היפים. הוא פתח את פיו, ואז שוב סגר אותו. בסופו של דבר הוא פלט קללה בגניחה, פתח את הדלת ויצא בסערה מהמכונית, טרק את הדלת והסתלק בצעדים כבדים דרך שדה התירס של מר אֶניס.
היססתי, והייתי אפילו עוד יותר מבולבלת. ממש לפני שקייל הסתלק בסערה, נראה כאילו שהוא מקנא. יכול להיות שהוא מקנא? אז למה הוא לא הזמין אותי לצאת איתו? שלפתי את הגומייה משערי ועשיתי שוב זנב־סוס, והגלגלים במוחי הסתובבו כל כך מהר שבקושי הצלחתי לנשום.
קייל? עשיתי הכול עם קייל. הכול. אכלנו יחד ארוחת צהריים כל יום. הלכנו לטיולים ולפיקניקים, לרכיבות ארוכות על אופניים שהסתיימו בגלידה ב’דֵיירי קווין’. חמקנו החוצה מהמסיבות הפוליטיות החודשיות של אבא שלו ושתינו יין גנוב על המזח מאחורי הבית שלי. פעם אפילו השתכרנו קצת ושחינו בעירום.
אני זוכרת איך הבטתי בקייל כשהפנה את הגב ופשט את תחתוני הבוקסר שלו ואיך הרגשתי דגדוג בבטן למראה הישבן העירום שלו. באותו זמן ייחסתי את ההרגשה לראש המסתובב שלי. מובן שגם אני התפשטתי, והמבט שקייל העביר על גופי הגביר את הדגדוג. צעקתי עליו שיפסיק לנעוץ בי מבטים, והוא הפנה את הגב. המים הגיעו לו עד למותניים, אבל עכשיו לא יכולתי שלא לשאול את עצמי אם הוא ניסה להסתיר את התגובה שלו למראה העירום שלי. הוא נזהר מאוד לשמור מרחק כששחינו, אף על פי שבדרך כלל היינו מאוד פיזיים, התחבקנו, הצקנו זה לזה, עשינו מלחמות דגדוגים שקייל תמיד ניצח בהן.
פתאום התחלתי לראות את הכול בצורה שונה.
קייל? הוא החבר הכי טוב שלי. ברור שהיו לי חברות. ג’יל ובֶּקה ואני הלכנו למניקור ופדיקור יחד כל שבוע, ואחר כך הלכנו לשתות מילקשייק ב’ביג בוי’. אבל כשהייתי מודאגת או כעוסה, כשרבתי עם אמא ואבא או קיבלתי ציון גרוע או כל דבר, הלכתי אל קייל. היינו יושבים על המזח שלי או שלו, והוא היה מדבר איתי עד שמצב רוחי השתפר. מחבק אותי ומחזיק אותי עד שהרגשתי טוב יותר. נרדמתי איתו על המזח אלפי פעמים, נרדמתי על הספה שלו בזמן שצפיתי בסרט. על הספה שלו, על הברכיים שלו. שעונה על החזה שלו, כשידיו מקיפות אותי.
זאת לא חיבה מהסוג של חברים הכי טובים, נכון? אבל אף פעם לא התנשקנו, אף פעם לא החזקנו ידיים כמו חבר וחברה. ואם מישהו היה שואל, וזה קרה הרבה פעמים, תמיד היינו אומרים, “לא, אנחנו לא יחד, אנחנו חברים טובים.”
אבל האם היינו יותר מזה?
אלוהים, איזה בלגן.
יצאתי מהמכונית וצעדתי בעקבות קייל. הוא כבר נעלם מזמן, אבל ידעתי לאן הוא הלך. היה מקום על הרכס, מעבר לשדה התירס של מר אניס, שהיינו מבלים בו הרבה. היה אפשר לראות את העיירה שלנו מהרכס, וגם את פס הכסף של הנחל ואת הרצועה הכהה של היער.
קייל היה באמצע טיפוס אל ראש האורן מוכה הברק שניצב בראש הרכס. היה ענף ארוך ועבה בערך בגובה שישה מטרים שהיה קל לטפס אליו, והרבה פעמים ישבנו עליו יחד כשהגב שלו נשען על הגזע והגב שלי על החזה שלו. עמדתי על הענף מתחת לקייל וחיכיתי. הוא תפס את הענף ברגלו, שלח את ידיו למטה, הרים אותי כמו בובה והניח אותי לפניו. התנוחה הזאת קיבלה פתאום משמעות חדשה. הרגשתי איך הלב דופק בחזה שלו. הוא נשם בכבדות והיה לו ריח של זיעה. הוא בטח עלה על הרכס בריצה.
השענתי את הראש לאחור על הכתף שלו והבטתי בו, בפרופיל המסותת המקסים שלו ששמש אחר הצהריים המאוחרת שטפה אותו באור זהוב. הגבות שלו היו מכווצות, הלסת שלו חשוקה. הוא עדיין כעס.
“קייל… דבר אלי. אני לא–”
“לא מה? מבינה? את כן מבינה.” הוא הביט בי ואז עצם את עיניו והסב את ראשו. כאילו כואב לו להסתכל עלי.
“אנחנו החברים הכי טובים, קייל. אם זה משהו אחר בשבילך, תגיד לי.”
“בשבילי?” ראשו של קייל חבט בעץ שמאחוריו. “אני לא יודע, נל. אני– כן, זאת אומרת אנחנו החברים הכי טובים. זאת ברירת מחדל, אני חושב. זאת אומרת, גדלנו יחד, נכון? אנחנו מבלים כל הזמן יחד, ואנחנו אומרים לאנשים שזה כל מה שאנחנו, אבל…”
“אבל מה?” הרגשתי שהלב שלי פועם חזק בחזה. זה יכול לשנות הכול.
הוא לקח אחד מהתלתלים הבלונדיניים־ג’ינג’יים שלי באצבעותיו וגילגל אותו. “מה אם יהיה יותר מזה? בינינו?”
“יותר? כאילו, יחד?”
“למה לא?”
הרגשתי שכעס שוטף אותי. “‘למה לא’? קייל, אתה רציני, לעזאזל? זאת התשובה שלך?” החלקתי קדימה על הענף, העברתי את הרגל לצד השני וירדתי לענף שמתחתיו.
בתוך שניות ירדתי מהעץ ורצתי בשדה התירס. שמעתי את קייל מאחורי, קורא לי לחכות, אבל המשכתי. הבית שלי היה רק קילומטר וחצי משם, אז רצתי. פתחתי את דלת הכניסה כל כך חזק עד שהבית רעד, והבהלתי כל כך את אמא שלי, שהיא הפילה כוס. שמעתי את התנפצות הכוס כשהיא פגעה ברצפה, את הקללה של אמא שלי, ואז טרקתי את דלת חדרי ונפלתי על המיטה בבכי. התאפקתי עד אותו רגע, אבל במבטחי חדרי יכולתי להשתחרר.
“נל? מה קרה, מתוקה?” קולה של אמא שלי מעבר לדלת, מודאג ומתוק.
“אני לא… אני לא רוצה לדבר על זה.”
“נל, תפתחי את הדלת ותדברי איתי.”
“לא!”
שמעתי את קולו העמוק והגברי של קייל מאחורי אמא שלי. היא אמרה, “נל? קייל כאן.”
“אני לא רוצה לראות אותו. תגידי לו ללכת.”
שמעתי את אמא שלי מדברת אל קייל, אומרת לו שהיא תדבר איתי, אומרת לו שיהיה בסדר. אבל לא יהיה בסדר. למה בדיוק בכיתי כל כך חזק, לא ממש הבנתי. הייתי מבולבלת במאה דרכים שונות.
התרגשתי מהפגישה הצפויה עם ג’ייסון. בכל אופן, קודם התרגשתי. ניסיתי לדמיין את ידו של ג’ייסון בידי, את זרועו מסביב למותניים שלי. ניסיתי לדמיין את עצמי מנשקת את ג’ייסון. התחלחלתי והייתי חייבת לסלק את התמונה מהראש, כמעט בבחילה. אז למה שמחתי כל כך? רק מפני שבחור חמוד הזמין אותי לצאת? אולי. זאת אומרת, היה די ידוע לכול שנל הוֹתוֹרן היא מחוץ לתחום לכולם. כבר הזמינו אותי לצאת, בשנה הקודמת, כשהייתי בת חמש־עשרה, בתקופת אירועי משחק הבית הראשון בעונה של קבוצת הפוטבול. אהרון סוורניקי. די חמוד, אבל משעמם. אבא יצא מדעתו ואמר לי שאסור לי לצאת. אני יכולה ללכת למשחק, אבל זה הכול. השמועה התפשטה, לא דיברו על כך אבל זה היה ברור: נל היא מחוץ לתחום. אף אחד לא הזמין אותי לצאת אחרי זה. אבא היה דמות משפיעה למדי בעיירה שלנו. רק אבא של קייל היה חשוב יותר, ורק מפני שהוא היה חבר קונגרס. אבא היה הבעלים של כמה בנייני מסחר בעיירה, ועוד כמה במחוזות אחרים בסביבה. הוא היה במועצת העיר, ראש העיר היטה לו אוזן, וגם מושל המדינה. דרך מר קאלוויי היתה לו גם גישה לאנשים בפוליטיקה הלאומית. זאת אומרת שאף אחד לא רצה להרגיז את ג’ים הותורן. הכול נראה לי מוזר, עכשיו כשחשבתי על זה. אולי אבא אמר משהו לילד שהזמין אותי לצאת.
המחשבות המסוחררות שלי חזרו אל קייל. אל התגובה הפתאומית והקיצונית לכך שג’ייסון ביקש ממני לצאת איתו. איך הוא הסתכל עלי על העץ.
לתגובה שלי כשהעיר “למה לא”.
‘למה לא’ זה הדבר הכי טוב שהוא מצא להגיד? שוב התחלתי לכעוס, ולא יכולתי לשלוט בזה, אף על פי שידעתי שזה לא הגיוני. לא רציתי שהוא ירצה לצאת איתי כי ככה. רציתי שתהיה לזה משמעות.
ניסיתי לדמיין שביני לבין קייל יש יותר, מה שזה לא יהיה. לא היה לי קשה לדמיין את האצבעות שלנו שלובות. ארוחות לאור נרות. הפנים שלי על החזה שלו, השפתיים שלו יורדות לעבר שפתיי כשהשמש שוקעת מאחורינו…
אמרתי לעצמי להפסיק להיות רגשנית כל כך. אבל… לא הצלחתי להשתחרר מהתמונה. כמעט יכולתי לחוש בזרועות של קייל על הגב שלי, בידיו המקיפות את המותניים שלי, מתקרבות במידה מסוכנת אל ישבני. הרגשתי את הריגוש הסודי כשרציתי שהידיים שלו יירדו קצת יותר למטה. יכולתי כמעט להרגיש את השפתיים שלו, חמות ורכות ורטובות, מחליקות על שלי…
הסמקתי והתפתלתי על המיטה, התהפכתי על הגב וניגבתי את הפנים.
מה לא בסדר איתי? פתאום אני מפנטזת על קייל?
אני צריכה לצאת. אני צריכה לרוץ. פשטתי את בגדי בית־הספר ולבשתי מכנסי ריצה קצרים, חזיית ספורט וגופייה, גרבי קרסול, נעלי נייקי, ולקחתי את האייפוד שלי. ריצה בדרך כלל ניקתה לי את הראש, וזה מה שהייתי צריכה עכשיו.
דחפתי את האוזניות לאוזניים כשירדתי במדרגות ומיהרתי לצאת מהדלת הקדמית, כשאני מעמידה פנים שלא שמעתי את אמא קוראת לי. הפעלתי את רשימת שירי הריצה שלי, כל שירי הפופ הטיפשיים, הריקניים והקצביים שיכולתי להקשיב להם בחצי אוזן ופשוט לרוץ. עשיתי כמה מתיחות והתחלתי לרוץ בכיוון הסיבוב הרגיל שלי בן שמונת הקילומטרים.
עברתי את החניה של קייל וקיללתי את עצמי בראש על זה שלא חשבתי. הוא חיכה לי, גם האוזניות שלו באוזניים, בלי חולצה, במכנסי ספורט קצרים. ראיתי אותו ככה אלף פעמים, את שרירי הבטן המעוצבים שלו הנעים בגלים באור השמש, את פס השיער הכהה שעבר לאורך בטנו ונעלם מתחת למכנסיים. אבל הפעם הייתי חייבת לבלוע חזק כשראיתי אותו. זאת אומרת, ידעתי שקייל מדליק. תמיד ידעתי את זה עליו, ותמיד הערכתי את זה. זאת אומרת, הייתי נערה רגילה בת שש־עשרה, עם הורמונים ועם הערכה בריאה לגוף גברי סקסי. רק שאף פעם לא ממש חשבתי ככה על קייל. כלומר, כמטרה לתשוקה.
אבל לא האטתי, והוא התחיל לרוץ בקצב שלי, והצעדים שלנו נעשו מתואמים בטבעיות. אפילו המקצב הכפול של שאיפה ונשיפה נעשה מתואם מייד.
לא דיברנו, אפילו לא הסתכלנו זה על זה. רק רצנו. קילומטר, ואז שלושה, ואז התחלנו שנינו להיחלש. הגברתי את הקצב והוא התאים את עצמו אלי, ואז הגברתי יותר ואז קיבלנו אנרגיה מחודשת. עברנו במהירות את גדם העץ המיובל שסימן את הקילומטר החמישי, נושמים בכבדות ומזיעים. אילצתי את עצמי להביט בדרך שלפני, אילצתי את ראשי להתרוקן ממחשבות כשליידי גאגא ברקע. לרוץ, לרוץ, לרוץ, לנשום ולהתמקד, להניף ידיים. לא להסתכל על קייל. לא להסתכל על ברק הזיעה על החזה שלו, לא להסתכל על הטיפות הנוטפות וזורמות על פטמה אחת ומתחת לשריר החזה הבולט שלו, לא לדמיין את עצמי מלקקת את הטיפה כשהיא נוגעת בשדה הגלי של שרירי הבטן שלו.
לעזאזל! מאיפה הגיעה התמונה הזאת? ללקק אותו? תתאפסי, נל. תתאפסי, לעזאזל. הגערה העצמית לא עזרה. התמונה היתה צרובה עכשיו במוחי. קייל, על הגב, בשדה של עשב. זיעה זורמת על עורו השזוף, שערו פרוע ורטוב. אני מורידה את פניי אל החזה שלו, לוחצת את השפתיים לעצם החזה שלו, ומלקקת טיפה נוצצת של נוזל מלוח.
אלוהים, אלוהים… אוי אלוהים. זה רע. אלה לא מחשבות טובות. לא מחשבות תמימות. לא מחשבות של חברים טובים. הייתי בתולה. אף פעם לא ליקקתי אף אחד. אפילו לא נישקתי אף אחד. כן, ראיתי כמה סרטים לוהטים למבוגרים בלבד עם ג’יל ועם בקה, וצפינו יחד ב’דם אמיתי’ בהסתר כל הזמן. כך ש… ידענו מה אמור לקרות, והיו לי פנטזיות קטנות משלי וחלומות בהקיץ של נערות, אבל… עם קייל?
פשוט העליתי באוב את סוקי ואת אריק. ברור. רק שקייל היה יותר דומה לביל…
חזרתי לעצמי בפתאומיות, וקייל היה כמה צעדים מאחורי, ורצתי במלוא המהירות בזרועות מיטלטלות בעוצמה. התאמצתי יותר, רצתי מהר יותר, וסילקתי את התמונות ואת התשוקה הפתאומית והמגוחכת לחבר הכי טוב שלי, ופשוט רצתי. רגליים הופכות לג’לי, נשימה מאומצת וצורבת, ראייה מתערפלת, ייאוש במקום דם, בלבול במקום חמצן, סוג כזה של ריצה.
קייל נכנס לשדה הראייה שלי, הדביק את הקצב שלי במאמץ, ואז הכושר שלו נכנס לפעולה והוא השיג אותי, מהר יותר משיכולתי לחלום לרוץ. מהירות של כוכב המדינה בפוטבול בגיל שש־עשרה. ציידי הכישרונות של אוניברסיטת ממפיס ושל אלבמה ושל קרוליינה הצפונית כבר הסתובבו סביבו.
מעדתי, האטתי, נעצרתי, ואז התכופפתי קדימה ברפיון עם הידיים על הברכיים והתנשפתי בכבדות. קייל, במרחק עשרה צעדים ממני, עשה אותו דבר. היינו על פסגת גבעה, היער לשמאלנו, הבתים שלנו כמה קילומטרים מאחורינו, והרכס עם העץ שלנו נראה מימיננו. פרחי בר נעו ברוח הקלה, שהיתה נעימה וקרירה בחום הערב המוקדם של תחילת ספטמבר. הכרחתי את עצמי להתהלך, שכחתי את עצמי ופשטתי את הגופייה וניגבתי בעזרתה את הפנים.
הפסקתי שוב ללכת, בראש מורם לאחור, וניסיתי להאט את הנשימה. היטיתי את הראש לאחור והנחתי את הגופייה על העיניים כדי לספוג את הזיעה הצורבת ממצחי.
“את צריכה לעשות מתיחות,” מילמל קייל ממרחק סנטימטרים אחדים.
נבהלתי מקולו, מהקרבה הפתאומית שלו. הלב שלי התחיל שוב לפעום חזק, הפעם מהתרגשות ולא ממאמץ. וזה היה טיפשי. זה היה קייל. הוא ידע עלי הכול. הוא ראה אותי בעירום.
וזאת היתה בדיוק המחשבה הלא נכונה לאותו רגע. משכתי את הגופייה מהעיניים, הרמתי את מבטי וראיתי אותו מסתכל עלי מלמעלה בהבעה עמוקה אבל מעבר לזה בלתי ניתנת לקריאה. הנשימות שלו היו עמוקות, וידעתי שאם לא אזהר, בסוף עוד אשכנע את עצמי שהוא לא מתנשף רק בגלל הריצה.
ליקקתי את השפתיים, והעיניים שלו עקבו אחרי הלשון שלי. רע. זה רע.
“קייל…” התחלתי, ואז קלטתי שאני לא יודעת מה לומר.
“נל.” הוא נשמע רגוע, בטוח בעצמו. כאילו לא מזיז לו. אבל העיניים שלו… הן בגדו בו.
הוא פנה, השתופף ברגליים צמודות, התחיל לעשות מתיחות. הרגע נהרס, וגם אני פניתי לעשות מתיחות. כששנינו סיימנו התיישבנו בעשב, וידעתי שאנחנו כבר לא יכולים להתחמק מהשיחה. כדי להסתיר את ההתרגשות שלי, שיחררתי את השיער מזנב־הסוס וניערתי אותו.
קייל שאף שאיפה עמוקה, העיף בי מבט חסר מנוחה, ואז עצם חזק את העיניים. “נל, תקשיבי. כשאמרתי ‘למה לא’ זה היה… זה היה מטומטם. זה לא מה שהתכוונתי להגיד. אני מצטער. אני יודע איך זה בטח נשמע לך. פשוט כל כך כעסתי והייתי מבולבל–”
“מבולבל?”
“כן, מבולבל!” אמר קייל, כמעט בצעקה. “כל העסק הזה בינינו היום, זה מבלבל. כשאמרת לי שג’ייסון הזמין אותך לצאת איתו, אני פשוט– כאילו משהו בראש שלי פשוט… התפקע. דמיינתי אותך איתו, אולי אפילו מנשקת אותו, ואני… לא. פשוט לא.”
הוא שיפשף את פניו, ואז נשכב לאחור על הדשא והביט למעלה על השמיים הכחולים עם פיסות פזורות של לבן וכתמים של כתום מהשמש השוקעת.
“אני יודע איך זה יישמע, אבל… כשדמיינתי את ג’ייסון מחבק אותך, את השפתיים שלו נוגעות בך… לא יכולתי לעמוד בזה. חשבתי: ‘מה פתאום! נל שלי.’ ואז ברחתי. לא הצלחתי להבין למה אני פתאום מקנא כל כך. אני עדיין… אני לא יודע מאיפה זה בא.”
“גם אני לא. זאת אומרת, התגובה שלך הפתיעה אותי, אבל אז הלכתי הביתה וחשבתי על הפגישה עם ג’ייסון, ו… זה פשוט לא הסתדר. לא יכולתי לדמיין את זה.”
“אז את עדיין מתכוונת לצאת איתו?”
השתהיתי לרגע. “אני לא יודעת. נראה לי שלא.”
קייל שלח אלי מבט ואז לקח את האייפון שלו, שהאוזניות היו מחוברות אליו. “הוא יודע את זה?”
שאפתי אוויר בחדות. לא התקשרתי אליו לבטל. “אוף. לא, הוא לא יודע.”
שפתיו של קייל התעוותו בחיוך. “אז כדאי שתתקשרי אליו, מה? הוא יתפלא לאן נעלמת, אני מתאר לעצמי.”
הבטתי באייפוד שלי: 18:45. “אני יכולה להתקשר מהטלפון שלך?”
הוא דיפדף באנשי הקשר שלו, שלף את האוזניות והושיט לי את הטלפון. לחצתי “חייג” והצמדתי אותו לאוזן. כיסוי הגומי היה עדיין לח וחמים מאחיזתו של קייל.
קולו מלא המרץ של ג’ייסון נשמע בטלפון. “היי, קייל, גבר! מה קורה!”
שאפתי אוויר בהיסוס. “ג’ייסון, זאת נל. אני מתקשרת מהטלפון של קייל… אני… שכחתי את שלי.”
“שכחת את שלך? איפה את? אני בדיוק נכנס לחניה שלכם.” קולו הנרגש והידידותי לבש נימה של בלבול.
“תקשיב, אני מצטערת, אבל אני לא יכולה לצאת איתך.”
שתיקה ארוכה. “אה, הבנתי.” קולו צנח ויכולתי לדמיין את פניו נופלות. “הכול בסדר? זאת אומרת–”
“אני פשוט… יכול להיות שהסכמתי מהר מדי, ג’ייסון. אני מצטערת. אני לא חושבת… אני לא חושבת שזה ילך.”
“אז לא ניפגש בפעם אחרת, מה.” מהמילים שלו השתמעה שאלה, אבל בקולו היתה אמירה, גלויה, מתוחה.
“לא. אני מאוד מצטערת.”
“זה בסדר, אני חושב.” הוא צחק, צחוק קצר ומאולץ. “לעזאזל, לא, זה לא בסדר. זה קצת חשוד, נל. ממש התרגשתי.”
“אני מאוד־מאוד מצטערת, ג’ייסון. רק עכשיו הבנתי, אחרי שממש חשבתי על זה… זאת אומרת, זה מחמיא לי, והתלהבתי שהזמנת אותי, אבל–”
“זה בגלל קייל, נכון? את איתו, בטלפון שלו, אז זה בטח בגללו.”
“ג’ייסון, זה לא… זאת אומרת, כן, אני איתו כרגע, אבל–”
“זה בסדר. הבנתי. אני חושב שכולנו ידענו שזה מה שיקרה, אז אני לא צריך להיות מופתע. רק חבל שלא אמרת לי קודם.”
“אני מצטערת, ג’ייסון. אני לא יודעת מה עוד להגיד.”
“אין מה להגיד. הכול טוב. אני פשוט… שיהיה. נתראה בכימיה ביום שני.”
הוא עמד לנתק, והבזק של השראה עבר בי. “ג’ייסון, חכה.”
“מה.” קולו היה מת, עמום.
“אולי אני לא אמורה לגלות לך, אבל… בקה דלוקה עליך מאז כיתה ז’. אני מבטיחה לך שהיא תרצה לצאת איתך.”
“בקה?” יכולתי לשמוע שהוא שוקל את הרעיון. “זה לא יהיה מוזר? זאת אומרת, מה להגיד? היא תחשוב שהיא האפשרות השנייה שלי, או משהו. זאת אומרת, אני מניח שזאת האמת, אבל לא ככה, את מבינה?”
חשבתי על זה. “פשוט תגיד לה את האמת. שהברזתי לך ברגע האחרון. כבר הזמנת מקומות, ואני אמרתי שאולי היא תרצה לצאת איתך במקומי.”
“את חושבת שזה ילך? באמת?” קולו חזר לחיים, ההתלהבות שבה אליו. “היא די מדליקה.”
“זה ילך. פשוט תתקשר אליה.” נתתי לו את המספר והוא חזר עליו.
“תודה… אני חושב. אבל, נל? בפעם הבאה שתשברי למישהו את הלב, תני לו התראה קצת יותר ארוכה, טוב?”
“אל תדבר שטויות, ג’ייסון. לא שברתי לך את הלב. אפילו עוד לא יצאנו יחד. אבל אני באמת מצטערת שהברזתי לך ככה.”
“לא נורא. חוץ מזה, אולי יקרה משהו ביני לבין בקה. היא מדליקה כמעט כמוך. לא, לעזאזל, זה לא יצא כמו שהתכוונתי. אל תגידי לבקה שאמרתי את זה. אתן מדליקות במידה שווה, אני רק–”
לא יכולתי שלא לצחוק. “ג’ייסון? שתוק. תתקשר לבקה.”
לחצתי “סיים” והחזרתי את הטלפון לקייל. הוא נעץ מבט במכשיר. “זה היה ממש ערמומי, נל. אני חייב להוריד בפנייך את הכובע.” הוא שלח אלי מבט בוחן. “בקה באמת דלוקה עליו?”
שוב צחקתי. “ועוד איך. היא מאוהבת בטירוף בג’ייסון דורסי מאז… טוב, אמרתי לו מאז כיתה ז’, אבל אולי אפילו לפני זה. הרבה לפני. אולי… מכיתה ד’. מאז ומתמיד. עוד סיבה לכך שלא הייתי צריכה בכלל להגיד לו כן, פשוט הייתי… התרגשתי, קייל. לקבל הזמנה מבנים חמודים זה רציני, ואתה וג’ייסון שני הבחורים הכי חמודים בבית־הספר.”
קייל הפנה אלי חיוך חסר מעצורים ושובב. “את חושבת שאני חמוד?”
אלוהים. אלוהים. אני בצרות. לא יכולתי לפגוש את מבטו. העשב היה פתאום ממש, אבל ממש מעניין.
“אתה יודע שאתה מדליק, קייל קאלוויי, אז תפסיק לסחוט מחמאות.” ניסיתי לפלרטט ולהתבדח כדי להסיח את דעתו מהעובדה שהסמקתי לגמרי מהמצח ועד למחשוף.
זה לא הצליח. “את אדומה לגמרי, נל.” קולו היה קרוב כל כך. הבל פיו היה חם על צווארי.
מה קורה? מה הוא עושה?
הרמתי את המבט, ועיניו של קייל היו במרחק סנטימטרים אחדים משלי. הוא שכב על הצד, והאצבעות שלו נשלחו אלי. פתאום לא הצלחתי לנשום. הוא הבריש את שערי מאחורי האוזן, ולא הצלחתי להתמקד בשום דבר מלבד גופו המעוצב והעיניים הלוהטות שלו והיד שלו בשערי והפה שלו, השפתיים שלו, כל כך קרובות, קצה הלשון שלו עובר על שפתו התחתונה. קייל היה פתאום מישהו אחר, מישהו שונה. לא הילד שגדלתי איתו, אלא בחור צעיר עם אותם תווי פנים, אותן עיניים, אותה לסת חזקה, אבל עם מבט עז, בוגר, כמעט רעב.
לא הכרתי את קייל הזה, אבל הוא מצא חן בעיניי. רציתי להכיר אותו.
חשמל זרם בתוכי, עיניי נעצמו בהפתעה, ושאפתי בחדות בין שפתיי מההלם כשקייל הצמיד את פיו לפי. חום רטוב ועוצמה רכה רטטו בי, וההפתעה פינתה לאט את מקומה לפליאה, לעונג.
קייל מנשק אותי. אלוהים, אלוהים… אוי אלוהים. זה מצא חן בעיניי, כל כך. הנשיקה הראשונה שלי.
הייתי חסרת נשימה, לא הצלחתי לזוז בגלל התחושה המדהימה של שפתיים נוגעות בשפתיים. זרה אבל מושלמת, מחפשת ומהססת. הוא הפסיק, והשאיר אותי אפילו יותר חסרת נשימה ומתאבלת על אובדן הנשיקה.
“נל? אני… את…?” הוא נראה לא בטוח בעצמו, בנשיקה.
חייכתי אליו, והפנים שלנו היו עדיין כל כך קרובות עד שהרגשתי את שפתיי נעות על שלו. ידי נסחפה מחיקי אל הזרוע שלו, ואז אל הפנים שלו, אצבעותיי נפרשו סביב אוזנו וכף היד שלי נחה על לחיו. הוא פלט אנחת רווחה, והפעם הנשיקה היתה הדדית. נצמדתי אליו, שפתיי נעות על שפתיו, ומרוב פליאה הייתי חסרת נשימה שוב… או עדיין.
אלף שאלות שעלו במוחי כשצפיתי בסרטים שהראו אנשים מתנשקים, נענו עכשיו. מה עושים עם האף? איזה אף? הייתי מודעת רק לפה שלו על שלי, נוטה קצת. ידיים? נראה שהן ידעו לבד לאן ללכת. אל הפנים, אל העורף, אל הזרועות שלו. הצלחתי לנשום תוך כדי נשיקה, מסתבר. כשהייתי קטנה יותר תהיתי אם אצטרך לעצור את הנשימה. עכשיו הייתי מאושרת לגלות שאוכל לנשק את קייל לנצח, שלא אצטרך להפסיק כדי לנשום. לא רציתי להפסיק.
לא ידעתי כמה זמן עבר כשהתנשקנו שם בעשב על הגבעה. לא היה אכפת לי. שום דבר לא היה חשוב מלבד האושר המטורף שלי מקייל, מהנשיקה הראשונה שלי, מההתמזמזות עם החבר הכי טוב שלי, הבחור היחיד שהיה באמת חשוב לי מאז ומעולם.
זה לא היה רק טבעי לגמרי, זה היה הדבר היחיד שיכולתי לדמיין לעצמי, ולא הצלחתי להבין איך זה לא קרה קודם.
ואז, פתאום, שכבתי על הגב בדשא, הגבעולים מעוכים מתחתיי ומדגדגים את גבי החשוף מתחת לרצועה של חזיית הספורט שלי. קייל היה מעלי, חלק ממשקלו עלי וחלק נתמך על זרועו. כף ידו היתה נטועה בעשב ליד הפנים שלי וסגרתי את ידי סביב זרועו, את השנייה על עורפו, לוודא שהוא לא יתרחק, שלא יפסיק לנשק אותי.
פתאום הבנתי הרבה דברים.
הבנתי את הסכנה שבנשיקה. את החום והעוצמה והברקים. הרגשתי משהו קשה צמוד לירך שלי, וידעתי מה זה בהבזק של להט. הנשיקה נפסקה, וקייל זז, הרחיק את המותניים שלו. מבטו ריפרף על גופי והסמקתי, גם בגלל תשומת הלב שלו וגם מפני שידעתי מה הרגשתי.
הוא הסמיק, וקלטתי שאני נועצת בו מבט, בגופו, בשרירי הבטן המפוסלים שלו ולמטה מזה, למקום שבו הבליטה הסגירה את מה ששנינו היינו מודעים לו.
“לעזאזל–” אמר קייל, התגלגל לצד השני והסתיר את פניו במבוכה ניכרת. “נל, אני מצטער, אני לא יודע מה קרה–”
ציחקקתי. “קייל, אני די בטוחה ששנינו יודעים שזה קשקוש. אני יודעת מה קרה, וגם אתה יודע. התנשקנו. התמזמזנו. ואתה… התלהבת.”
הוא משך את חגורת מכנסי הריצה שלו מהגוף לרגע וסידר את עצמו. “כן, אבל… זה פשוט מביך.”
התגלגלתי על הבטן ורכנתי מעליו, כמו שהוא עשה לי. “קייל, זה בסדר. אנחנו לא ילדים. אני… אני יודעת… זאת אומרת, כן, זה היה מוזר לרגע, אבל–”
“זה משנה את היחסים בינינו, לא?” הפסיק אותי קייל.
נעצרתי באמצע, המומה מהשאלה הפתאומית שלו. “אני מניחה שכן,” אמרתי.
“אנחנו עדיין חברים?”
נכנסתי לפאניקה. “אני… כן? זאת אומרת, אני מקווה. אני לא יודעת מה קרה, למה התנשקנו ככה, למה קינאת כל כך ולמה לא יכולתי לצאת עם ג’ייסון. זאת אומרת, אני יודעת… אבל אני לא מבינה למה עכשיו. אתה יודע? כשהתנשקנו הרגשתי… שזה מה שצריך להיות. ואתה עדיין אתה. אני עדיין אני. אנחנו עדיין אנחנו, קייל ונל. אבל… יותר, כנראה.”
קייל נאנח בהקלה. “פחדתי… זאת אומרת, לא התכוונתי לנשק אותך. זה פשוט קרה. זה היה מדהים, ולא רציתי להפסיק.” המבט שלו פגש סוף־סוף את שלי, ואצבעותיו שיחקו בתלתל שלי. “אני רוצה לנשק אותך שוב, ברגע זה. אבל… אני פוחד שאני אף פעם לא אפסיק.”
“מי אמר שרציתי שתפסיק? נישקתי אותך בחזרה, קייל. אני לא יודעת מה זה אומר לגבינו, לְמה זה הופך אותנו. זאת אומרת, אנחנו חבר וחברה עכשיו? אני לא יודעת. מה יגידו ההורים שלנו? כולם תמיד חשבו שזה מה שאנחנו בכל מקרה, נכון?”
לשונו של קייל חלפה על שפתו התחתונה, וידעתי שהוא חושב לנשק אותי. הקדמתי אותו. התכופפתי, ושערי נתלה מעל הפנים שלנו ודחק החוצה את העולם, את הכול מלבד הנשיקה. ידו של קייל החליקה למעלה על זרועי, נחה במבוכה על הכתף שלי, ואז המשיכה במורד הגב. הוא היסס, וגם אני. הנשיקה נפסקה, אבל השפתיים שלנו כמעט לא נפרדו. העיניים שלנו נפגשו, וראיתי שהוא מתלבט, חושב, רוצה אבל לא בטוח. זזתי קצת, אבל מספיק כדי שיותר ממשקלי יהיה מונח עליו, והידיים שלי נחו על חזהו. ראיתי את התנוחה הזאת פעם בסרט, ועכשיו הבנתי אותה. היא היתה אינטימית. נוחה, אבל… מרמזת.
הרגשתי מתוחכמת. בוגרת. מבוגרת. מלאה תשוקות שלא בדיוק הבנתי, ולא ידעתי מה לעשות איתן. הרגשתי את הקשיוּת בינינו, והמבט המהסס של קייל גילה לי שגם הוא מודע לה מאוד, בדיוק כמוני. מה אני אמורה לעשות? להתרחק? בסרטים זה היה השלב שבו הנשיקה היתה ממשיכה באופן טבעי וחלק אל דברים אחרים. ב’דם אמיתי’ זה היה השלב שבו אריק היה מפשיט את סוקי במיומנות, ואז התמונה היתה מתחלפת והוא היה מעליה, כולו שרירים וקווים ארוכים ותנועה, והם היו עושים אהבה… מזדיינים… ושניהם היו יודעים בדיוק מה הם עושים.
לא הייתי בטוחה במיוחד לגבי כל זה. די היה פתאום במראה שלו בלי חולצה כדי לגרום לי להסמיק. התחושה של עור החזה שלו מתחת לכפות ידיי, הידיים שלו על גופי מתחת לרצועה של חזיית הספורט שלי העבירו בי רטט. אבל… כל השאר?
לא הייתי מוכנה.
קייל בטח חש בסערת הרגשות שלי, או הרגיש את דפיקות הלב הפתאומיות שלי. הוא התרחק והתיישב, מה שהכריח אותי להתיישב גם כן.
“כדאי שנאט את הקצב, נל.”
“כן… כן.” קמתי במהירות והרמתי את החולצה שלי מהעשב.
היא היתה רטובה לגמרי, כך שלא לבשתי אותה. הרגשתי שהשרירים שלי מתכווצים, שהגב שלי נתפס. התמתחתי בהקשתה לאחור, ידיי מעל לראש ופונות אל השמיים. כשסיימתי את המתיחה, הרגשתי את עיניו של קייל נעוצות בי. נעוצות בי כמו שגבר נועץ עיניים. רואה אותי, מסתכל באמת. הסמקתי.
“מה?” שאלתי, על אף שידעתי.
“שום דבר.” קייל הסיט את מבטו, ואני לא התאפקתי והעברתי את מבטי על השרירים שלו, המבריקים מזיעה, על הבליטה המסגירה שעדיין נראתה במכנסיו, מה שגרם לי רק להסמיק יותר.
נזכרתי בפעם היחידה שג’יל ואני צפינו בסרט פורנו שהיא מצאה באינטרנט – פשוט מתוך סקרנות ומהריגוש שבידיעה שאנחנו לא אמורות לצפות בו. חשבתי רק על כך שהגברים נראו עצומים, עם ורידים בולטים ושיער ו… בררר. זה לא היה כיף או מדליק או מושך. הנשים לא נראו אמיתיות. זה היה מכוער ומזעזע ודי מפחיד. הפסקנו את הסרט עוד לפני האמצע ונשבענו לא לדבר על זה אף פעם. עברנו לראות שידור חוזר של ‘חוף ג’רזי’, והעמדנו פנים שהתמונות האיומות האלה לא נצרבו לשתינו במוח.
ועכשיו, כמובן, שישה חודשים אחרי ההתנסות הלא מוצלחת של ג’יל ושלי בפורנו, המחשבה היחידה שלי בזמן שניסיתי לאלץ את עיניי לא להביט במפשעה של קייל היתה אם הוא ייראה כמוהם, אם המראה שלו בעירום ידליק אותי אם הוא ואני נעשה את זה.
“כדאי שנחזור,” אמר קייל. “נעלמנו להרבה זמן.”
השמש שקעה כשהתחלנו לחצות את השדה בחזרה אל הכביש הראשי. רצתי במורד הגבעה התלולה לפני קייל, ושוב הרגשתי שעיניו מביטות בי, וידעתי שהפעם הוא נועץ אותן בישבן שלי. התעלמתי מהסומק ומהמבוכה והסתובבתי להביט בו מעבר לכתף, בניסיון להיראות ביישנית אך לוהטת. ניענעתי את מותניי מולו כשהאטתי למרגלות הגבעה.
“נעצת בי עיניים, קייל,” אמרתי בקול נמוך כשהוא התקרב.
“לא נכון.” הוא נאבק בחיוך, אבל הלחיים שלו היו ורודות והסגירו את השקר.
“כן נכון. נעצת עיניים בתחת שלי.”
“אני–” הוא הרכין את הראש ושיפשף את עורפו, ואז החזיר אלי את מבטו בחיוך עקום. “את יודעת מה, כן, שיהיה. את צודקת. בסדר? נעצתי עיניים בתחת שלך. יש לך בעיה עם זה?”
משכתי בכתפיי. “לא אמרתי שיש לי בעיה עם זה.” לא היתה לי כוונה להודות שזה מצא חן בעיניי.
לאחר מכן הלכנו בשתיקה זה לצד זה, קצת נבוכים, קצת מהססים. לבסוף קייל שבר את השתיקה.
“את יודעת, אני מנסה לא להסתכל עלייך ככה כבר המון זמן. בכל פעם שרצנו יחד הייתי צריך לרוץ לפנייך כדי לא לנעוץ עיניים בתחת שלך. או לראות איך הציצים שלך קופצים. אפילו כשאת לובשת את החזייה הזאת, הציצים שלך קופצים הרבה, וזה נורא מבלבל.”
“קייל!” כמעט התעלפתי מרוב סומק, ופתאום לא יכולתי להתאפק וציחקקתי.
“מה? אני רק מספר לך את האמת. את החברה הכי טובה שלי, והרגשתי שלא מתאים שאסתכל עלייך כמו על כל אחת אחרת. זאת אומרת, אני מנסה לא לנעוץ עיניים בבנות בכל מקרה, כי זה לא מנומס או מה שלא יהיה, אבל את שונה. אבל… לעזאזל, נל. כל כך קשה לא להסתכל עלייך. את מדליקה.”
נעצרתי ופניתי אליו בפתאומיות. “אני מדליקה לדעתך?”
הוא ענה לי במילותיי מקודם. “את יודעת שאת מדליקה, נל הותורן, אז תפסיקי לסחוט מחמאות.” החיוך שלו נמוג והפך למבט לוהט, רציני ומלא רגשות. “אבל… ‘מדליקה’ זאת לא המילה המתאימה. זאת אומרת, כל בחור בבית־הספר חושב שאת מדליקה – חוץ מתומס אייברי כי הוא גֵיי. אבל אני חושב שאת יפהפייה. את מקסימה.”
נעתי בחוסר נוחות תחת המבט הבוחן שלו והחום הנוקב בעיניו. “תודה?”
לדעתו אני… מקסימה? הרעיון שקייל חושב שאני לא רק מדליקה אלא מקסימה שלח בי דקירות של משהו דומה לפחד, לחץ חזק בליבי.
הלכנו הביתה, ובשלב מסוים היד שלו השתלבה בשלי, האצבעות נשזרו כאילו תמיד היו כך. הגענו קודם לחניה שלו, ואמא שלו עמדה בקצה החניה ועיינה בדברי הדואר, עם הטלפון בין האוזן לכתף שלה. היא בטח דיברה עם אמא שלי.
היא ראתה אותנו נכנסים יד ביד בשער הברזל החשמלי. הגבות שלה התרוממו עד קו השיער, היא הפסיקה לדבר באמצע משפט ופיה נשאר פעור בתדהמה. ידעתי שהשיער שלי פרוע ומיוזע, שאני בלי חולצה וגם קייל… ופתאום השפתיים שלי דיגדגו מזיכרון הנשיקה, ותהיתי אם היא יכולה לראות שהתנשקנו, אם היא חושבת שעשינו–
“רייצ’ל? אני אדבר איתך יותר מאוחר. הילדים שלנו הגיעו הרגע… יד ביד. כן. אני יודעת. כבר.” אוליביה קאלוויי ניתקה ופנתה אלינו. “נו. נעלמתם להרבה זמן.”
היא שלחה מבט אל ידינו השלובות. הבטנו זה בזה, החלפנו מבט ארוך ומלא משמעות. לחצתי את ידו, סימן לכך שאני לא מתכוונת לעזוב. לא התביישתי בזה, לא ניסיתי להסתיר שום דבר.
קייל שלח אלי הנהון כמעט בלתי מורגש, ואז פנה אל אמו. “יצאנו לרוץ ואז עצרנו על קֶלֶר’ס רידג’ לדבר.”
גברת קאלוויי הביטה בנו בעיניים מצומצמות שקלטו את חוסר הלבוש שלנו ואת השיער הפרוע שלי. “לדבר, המממ? וזה?” היא הצביעה על הידיים שלנו.
קייל הרים את סנטרו. “אנחנו יחד עכשיו.”
לא בדיוק קיבלנו החלטה מפורשת על כך, כי התחלנו להתנשק בלי שסיכמנו על משהו רשמי. אבל לא היתה לי כוונה לומר את זה, לא כאן, לא עכשיו. והיינו יחד, אפילו אם זה לא נעשה באופן “רשמי”.
“הבנתי,” אמרה גברת קאלוויי. “אתם יחד עכשיו. אתם בטוחים שזה רעיון טוב? שניכם צעירים כל כך.”
קייל הזעיף פנים לעבר אמו. “ברצינות? לקולְט היתה חברה בגיל שש־עשרה, ואני לא זוכר שאמרתם לו את השטויות האלה.”
“תשמור על הפה שלך, בחורצ’יק,” היא אמרה בקול נוקשה. “ולמען הסדר הטוב, כן אמרנו לו משהו. בדיוק מה שאני אומרת לך עכשיו. אתה לא שמעת את השיחה, אבל זה לא אומר שהיא לא התקיימה. בן כמה היית אז? אחת־עשרה? אבא שלך ואני לא היינו עורכים את השיחה הזאת בנוכחותך, קייל.”
קייל נאנח. “כן, את כנראה צודקת. אבל–”
“רק תיזהרו, בסדר?” קטעה גברת קאלוויי את בנה.
“אמא, לא, אנחנו לא… זאת אומרת לא עשינו–”
“אני לא מתכוונת לנהל את השיחה הזאת איתך, קייל. במיוחד לא בנוכחות נל. כל מה שאני אומַר הוא שמעכשיו ואילך, מה שתעשו או לא תעשו… תיזהרו.” היא פנתה לאחור, הכניסה את דברי הדואר מתחת לזרוע, ואז נעצרה והביטה לאחור אלינו. “ואני מתכוונת גם במובן הרגשי, לא רק הפיזי. הייתם החברים הכי טובים כל החיים שלכם. כשחוצים את הקו הזה ונכנסים ליותר… זה קו שאי אפשר לחצות בחזרה.” משהו בקולה ובמבטה הלא ממוקד עורר בי מחשבה שאולי היא יודעת על מה היא מדברת מניסיון אישי.
“אנחנו יודעים את זה, אמא. בדיוק על זה דיברנו.”
“טוב… יופי.” היא נעלמה בתוך הבית והאף שלה כבר היה קבור בטלפון.
עמדתי עם קייל בחניה שלו. “זה לא היה נורא כל כך.”
“לא, אבל זאת היתה אמא. היא תתקשר לאבא, והוא יתקשר אלי, ונקיים את ‘השיחה’.”
עיוותִּי את פניי בהבעת השתתפות בצער. “כן, השיחה הזאת בטח מחכה לי בבית ברגע זה.”
הוא צחק. “לא היתה לנו כבר שיחה כזאת איתם כשהיינו קטנים?”
“לא, זה היה שונה, אני די בטוחה. אז הם הסבירו מה זה מה, ומה כל דבר עושה ולמה. זה…” הפסקתי באמצע, כי לא ידעתי איך לסיים את האמירה.
“למה אנחנו צריכים לחכות? ואיך להיות אחראים אם לא נחכה?”
“בדיוק.” הרגשתי הקלה ממש מגוחכת, שכן הצלחנו לעבור את הדיון הזה בלי שנצטרך לומר דברים מביכים מדי.
שוב, לא הייתי מוכנה. כל כך לא מוכנה.
ואז הרגשתי את ידיו מחליקות על גבי ומושכות אותי לחיבוק, ופתאום המחשבה על “יותר” איתו לא נראתה מגוחכת כל כך.
יותר… מתישהו.
אין עדיין תגובות