אש, אדמה, מים, אוויר, ונפש אחת – אלו חמשת היסודות המרכיבים את רומן ההרפתקאות הזה, הסוחף את הקורא למסע קסום […]
רבע ראשון של החודש כבר עבר. חרמש ירח דק וזוהר הופיע בשמיים, נצנץ ורפרף על פני המים בערב שבו לקח פדרו את אנג'לה לרחוץ באגם בפעם הראשונה. "אין דבר שיכול להיטיב עם הגוף ועם הנפש מאשר רחצה הגונה באגם", אמר בעודו מוביל אותה בשביל צדדי ונסתר ביער, שני דליי עץ גדולים תלויים לו על כתפיו. לאחר שהסיט ענפים אחדים נגלה לעיניה של אנג'לה אגם קטן מוקף צמחייה סבוכה. מראה המים הצלולים והרגועים רומם באחת את רוחה.
"המקום המושלם לרחצה", אמר והניח את הדליים בצד הגדה.
"האם בטוח כאן"? שאלה בחשש מה.
"אין בטוח מכאן", אמר, "בואי, נסי".
אנג'לה נרתעה לאחור ופלטה קריאת תוכחה. "בשום אופן לא!"
פדרו הציע לה שוב לרחוץ באגם, אך אנג'לה דחתה את הצעתו בכל תוקף. אומנם הוא ראה אותה לדאבונה בבגדיה התחתונים כאשר פשט מעליה את מלבושיה הרטובים באותו יום גורלי שבו נקלעה ליער, אך לרגע לא חשבה כי יבוא יום שבו היא תתבקש להתפשט לפניו כליל מכל בגדיה. היא לא תיענה לבקשתו, גם אם תצטרך להמשיך לסבול בשקט את הלכלוך והזיעה שדבקו בה בימים האחרונים.
בניסיון לדרבן אותה לשנות את החלטתה הסיר פדרו את בגדיו בלי שהיות נוספות ופנה להיכנס לאגם. אנג'לה הביטה בו המומה וצחקקה במבוכה. הוא קרא לה שוב להצטרף אליו, אך היא אמרה שתחזור מאוחר יותר, כשלא יראה אותה. היא נשארה לעמוד בינות לשיחי הערבה, מוסתרת בחלקה מעיניו, אך לא עמדה בפיתוי והציצה עליו מבין הענפים. פדרו טבל במי האגם עד מעל לראשו ואחר כך חצה את האגם בשחייה קצרה, חלקה, ושב בחזרה ויצא החוצה, עירום ונוטף מים. הוא עמד שם והתנגב, שלו ונינוח, ואז עטף את עצמו במגבת הבד שבידיו.
אנג'לה לא יכלה להסיר את מבטה ממנו. היא עמדה במקומה נדהמת למראה גופו השרירי והגדול, גוף של גבר במיטב שנותיו, אומנם חבוט מעט ושרוט פה ושם מעבודת כפיים מאומצת, אך מלא בחיוניות ומרשים למראה. זרועו הימנית הייתה מעוטרת בקעקוע של גריפין פרוש כנפיים, אותה חיה מיתולוגית של נשר בגוף אריה, ועל זרועו השמאלית ראתה קעקוע של נמר מסתער. חבורות וצלקות אחדות עיטרו את גופו אך לא פגמו במראהו במאום, להפך: בעיניה היו חלק בלתי נפרד מיופיו, מגדלות רוחו, מאומץ ליבו. הוא היה הענק הטוב שעליו לא סיפרו לה בילדותה.
בשונה מהמצופה מנערה בת גילה, דבר מכל זה לא היה זר לה או בלתי רגיל. היא גדלה בבית אחד עם אחים, היא חיה בין שומרים וסייסים שהכירה עוד מאז ילדותה. פעמים רבות ראתה את גופם המעורטל למחצה והמראה היה שכיח בסביבתה. אך מצאה חן בעיניה הטבעיות נטולת הבושה שהפגין פדרו ביחס לגופו, אותו שוויון נפש שאפיין את תנועותיו, ובכל מאודה רצתה שגם בה ידבק מעט אומץ לעשות כמותו ולחוש את אותו שחרור שחש הוא כלפי גופו.
לאחר שהתגברה על מבוכתה קרבה אנג'לה אל פדרו והתיישבה על שפת האגם.
"האם את מאושרת מהחיים שלך?" שאל פדרו בשעה שהצטרף והתיישב לצידה.
"למה אתה מתכוון?"
"לא היית רוצה לשנות דבר בחייך?"
"לא הקדשתי לכך מחשבה", ענתה לו במבוכת מה. "אני לא מתביישת במי שאני, אם לכך אתה מתכוון. אני משרתת, משפחתי משרתת את האדון שנים רבות וכמותם נשבעתי לו אמונים. אני מרוצה מחיי". דבריה האחרונים נאמרו בשקט. ספק חדר לליבה והיא כבר לא נשמעה בטוחה כל כך בדבריה. "כלומר, הייתי מרוצה עד עכשיו, עד שמריה נעלמה. עכשיו היא נעדרת והכול באשמתי. אולי אני לא כל כך טובה כמו שחשבתי. אם יקרה לה משהו יאשימו אותי, ובצדק".
"את מחמירה עם עצמך יותר מדי. נראה שהיעלמותה של הילדה מעיקה עלייך ולא נותנת לך שלווה. אני בטוח שאף אחד לא רואה בך אשמה…"
"אני מעריכה את מה שאתה אומר, אבל זה לא עוזר לי. מה שאני מרגישה בתוכי עמוק הרבה יותר ולא נותן לי מנוחה, זה רודף אותי ולא אירגע עד אשר אמצא אותה".
אנג'לה הגניבה לעברו מבט חטוף. הוא הקשיב לדבריה בתשומת לב, אך כמו תמיד לא ידעה באמת איך השפיעו עליו דבריה. את רגשותיו הקפיד לשמור לעצמו.
היא המשיכה ואמרה, "מבין שנינו, נראה כי החיים שאתה חי הם מושלמים. אתה יכול לעשות כאן מה שאתה רק רוצה… אתה יכול להיות כל מי שתרצה".
"זה רק נראה כך, אף אחד לא באמת חופשי. אפילו לא כאן ביער. כולנו משרתים אדון זה או אחר".
עיניה של אנג'לה לא משו ממראה האגם השלו שלפניה. המים פיתו אותה לטבול בהם, אך במקום זאת ישבה קפואה ולא זזה ממקומה. אילו רק הייתה אדם אחר, נטול ספקות ובושה, דבר לא היה מונע ממנה להתענג על גחמה של רגע ולעשות ככל העולה על רוחה, אך פחדיה כבלו אותה למקומה.
"לא תשני את דעתך? אחר כך תצטערי שלא שמעת לעצתי", אמר פדרו ונדמה כי שוב קרא את מחשבותיה.
היא קמה על רגליה וניגשה לשפת האגם. השיחים שעל הגדה נעו ברוח.
"נסי לשכוח רק היום, רק לשעות אחדות, מי את ומהיכן באת". הוא דיבר בקול רגוע. "דמייני שאת אדם אחר העומד להתחיל עכשיו חיים חדשים. קחי נשימה עמוקה והרפי מהזיכרונות, הניחי בצד את החיפושים ואת הדאגות ונסי ליהנות מהרגע הזה. האם תוכלי לעשות זאת?"
אנג'לה רכנה קרוב למים והביטה בבבואתה. קולו היה משכנע כל כך, דבריו נכונים כל כך, לא הייתה כל סיבה בעולם שלא לעשות כרצונה. כשדיבר לא יכלה לחשוב על דבר מלבד מגע המים בגופה ועל הצורך שלה להתנער מהכול ולשכוח את חייה ולו לזמן קצר. היא הביטה לאחור וראתה כי פדרו כבר לא שם וכי נשארה לבדה. היא פשטה את כל בגדיה, נכנסה לאגם וטבלה במים עד שכיסו את כולה. תחילה היו המים צוננים, אך כשהתרגלה למגעם חשה רגועה ונינוחה יותר. מחשבתה נעשתה ברורה וצלולה. כאשר הגיחה מהמים נשפה נשיפה ארוכה וחייכה, לראשונה זה זמן רב. באותו הרגע החליטה כי תישאר כאן ביער עוד קצת ותדחה את יציאתה למסע חזרה.
מאז אותו יום שבה אנג'לה לשפת האגם וטבלה במימיו עוד פעמים רבות. בשעותיה באגם חשה חופשייה ומשוחררת: חופשייה מצווים ומהוראות, חופשייה מחובות ומִנהלים, הרחק מעינו הקפדנית של אביה ומהשגחתם הצמודה של אחיה ששמרו עליה וגוננו מפני העולם שבחוץ. הטירה הייתה העולם היחיד שהיה קיים עבורה, ויושביה – האנשים היחידים שהכירה מעודה. זמן רב מדי הייתה בת ואחות צייתנית, משרתת חרוצה ומסורה, וביצעה את כל חובותיה במסירות המצופה ממנה. מעולם לא נשאלה לרצונה. לעיתים קרובות כאשר יצאה אל הים הפתוח, אותו ים שהיה עבורה מקום של מפלט ונחמה, לא הצליחה לברוח מתחושת המחנק שאחזה בגרונה. היא השתוקקה להשתחרר, לעזוב את ביתה ולצאת לעולם, אך חסרה את האומץ לעשות כך. אף אחד לא ציפה זאת ממנה. עתה כבר הייתה בת עשרים, בוגרת לכל הדעות. היא ידעה כי יבוא היום וכאשר יסתיימו החיפושים ומריה תשוב לביתה תצטרך להגיע לידי החלטה – אם להמשיך בחייה הקודמים ולהתנהג כאילו דבר מכל זה לא קרה, או להעז ולבחור בדרך חיים חדשה שלא תשביע כלל את רצונם של הסובבים אותה. היא תצטרך לגייס את כל כוחותיה כדי להתמודד ולעמוד מול אביה, מול אחיה, מול האדון ומריה, ולהודיע להם על החלטתה. זה לא יהיה קל, הם יקראו לה הוזה וחולמת חלומות שווא ויפטרו את דבריה בזלזול, הם ינסו להניא אותה מכך, אולי אף ינדו אותה בסופו של דבר, כי דבר כזה טרם נשמע ולא היה מקובל – בת הממרה את פי אביה, משרת המתנער מעול אדונו. אך בליבה יכלה רק להודות לאל על שגרם לה לתעות בדרכה והביאה עד לכאן כדי שייפקחו עיניה והיא תיווכח לראות כי יש חיים אחרים והם מחכים לה. ההזדמנות מעולם לא נראתה קרובה כל כך וההחלטה מעולם לא הייתה ברורה יותר. ואולי כאשר תעז סוף סוף, תגשים את חלומה ותהפוך לאדם החופשי שרצתה להיות, תוכל יום אחד לשוב ליער ולזכות גם באהבתו של פדרו.
אין עדיין תגובות